תרועת חצוצרות ופסוקי מלכויות בעת מלחמה / הרב יהודה שביב

א. מצוות התרועה במקרא ובהלכה / קשיים ברמב"ם

חיוב תרועה בחצוצרות בעת מלחמה, מקרא מלא הוא.

"וידבר ה' אל משה לאמר. עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם, והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות...

...והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם.

וכי תבואו מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם.

וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם. אני ה' אלוקיכם"[1]. (במדבר י', א-י.)

למרות שהמצווה מפורשת בתורה, אין לה ביטוי הלכתי משפורש. הרמב"ם בספר המצוות מכליל עניין זה כסניף למצוות התקיעה בעת קרבנות המועד:

"שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו יתעלה וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו: וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם (עשה נ"ט).

כבר תמהו נושאי כלי הרמב"ם מדוע לא מנאה כמצווה בפני עצמה. וראה במגיד משנה תחילת הלכות תעניות שנשאר בצ"ע (וע"ע בספר "פרשת דרכים" ב"דרך מצוותיך"). כמה הסברים ניתנו לדבר. בעל "מרכבת משנה" (בהלכות תעניות) מסביר שמצוות התקיעה בחצוצרות על הקרבן כלולה במ"ע כ"ג שבו כלל הרמב"ם מצוות עבודת הלווים במקדש, כך שמצווה נ"ט מיוחדת למצוות התקיעה בחצוצרות בעת הצרות. בעל "מעין החכמה"[2] מסביר שמצוות התקיעה על הקרבן אינה מנויה כלל כמצווה בפני עצמה אלא כלולה היא בכלל מצוות הקרבן (כדרך שמצוות הנסכים אינה מנויה בפ"ע) הרמב"ם רק שיבץ מצווה זו במצווה נ"ט, שעיקרה – התקיעה בעת צרה.

לענ"ד סדר הדברים ברמב"ם מורה בעליל שלא כדבריהם, שהרי מדבריו עולה שעיקר המצווה שבכאן היא תקיעה על הקרבן, בעוד שתקיעה בעת צרה אינה אלא נספחת לכאן. לדבריהם היה צריך הסדר להיות הפוך כשאת החלק הראשון מקדישים לתקיעה בעת צרה.

בנוסף לקושי הזה קיימים שני קשיים נוספים ברמב"ם:

1. הכתוב מבחין בין מצוות החצוצרות במלחמה למצווה בשמחות ובמועדים. במלחמה מריעים "והרעותם בחצוצרות", בעוד שעל העולות והשלמים שבמועדים תוקעים "ותקעתם בחצוצרות"[3] הרמב"ם דיבר על תקיעה גם בעת הצרות. "וכן אנו מצווים לתקוע בחצוצרות"[4]. אכן ביד החזקה הדברים מדוקדקים יותר "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור" (תחילת הלכות תעניות).

2. אמנם דרשו חז"ל את הביטוי "על הצר הצורר" ככולל כל צרות כלליות הבאות על ציבור מישראל, אך סוף סוף הדברים מתייחסים בראש ובראשונה למלחמה, נמצא שהעיקר, היינו המלחמה חסר מן ספר המצוות[5]. תמיהה זו קיימת ביד החזקה, שהרי כך ניסח הרמב"ם הלכה זאת:

"מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'. כלומר, כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיו"ב זעקו עליהן והריעו". (הלכ' תעניות א', א')

יושם לב, הרמב"ם לא ציטט כלל חלקו הראשון של הכתוב המדגיש מלחמה, והסתפק רק בהמשך "על הצר הצורר" המתייחס גם לשאר הצרות. אף בדוגמאות שהזכיר לא כלל מלחמה (אמנם בפ"ג כשמנה את כל הצרות עליהן מתענין ומתריעין, כלל גם "עכו"ם שבאו לערוך מלחמה עם ישראל" וכן "חרב", אך שם לא בהבלטה אלא כחלק מצרות רבות אחרות, עליהן תיקנו חכמים להתענות ולהתריע).

ב. מדרשי הלכה על מצוות התרועה

בשני מדרשי ההלכה לפרשה, הספרי דבי רב והספרי זוטא דרשות מקבילות המרבות מ"הצר הצורר", שיש להתריע על כל צרות הציבור. בספרי זוטא הדרשה סתמית, ובספרי דבי רב משמו של רבי עקיבא. לא כן לגבי דרשת ריבוי סוגי המלחמות, כאן הדרשות חלוקות.

"על הצר הצורר אתכם – אין במשמע אלא אם הלכה אצלם הריע, ומניין אם באו עליך מריע? אמרת: הצר הצורר אתכם והרעותם" (ספרי זוטא)

מה סברא לומר שאם באו עליך לא תריע, והרי אדרבא כשאתה מותקף, יש יותר מקום לתרועה ולזעקה? כנראה שלא מסברא השאלה, אלא מכורח משמעות הכתוב "על הצר הצורר". לכך משמש הריבוי "הצורר" לומר אף אם בא הוא עלייך[6].

בדרך אחרת באה הדרשה בספרי דבי רב (פסקה ע"ו)

"וכי תבואו מלחמה בארצכם – בין שאתם יוצאים עליהם ובין שהם יוצאים עליכם"

כלומר הלשון "כי תבואו" מלמדת כשאתם תוקפים, אך לא נאמר "תבואו למלחמה" אלא "מלחמה". מעתה כאילו נכתב "גם כי תבוא מלחמה בארצכם" – כלומר, שהמלחמה באה עליכם. כך שהכתוב כולל בלשון קצרה את שתי האפשרויות. אך יש לתמוה לשם מה ריבוי מיוחד למצב שבאו עליך, והרי ללא ספק אם מותקפים על ידי אויבים, צרת ציבור היא, אפשר והיא הצרה הגדולה ביותר, אם כן נכללת היא ב"צר הצורר" כדרך ששאר צרות כלולות, ולשם מה ריבוי מיוחד? התמיהה גדולה יותר לדרשה השנייה שם.

"(על הצר הצורר)[7] – במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או בכל המלחמות שבתורה, תלמוד לומר: "ונושעתם מאויבכם" אמרת, צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושאים בה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או בכל המלחמות שבתורה, תלמוד לומר: "ונושעתם מאויבכם" אמרת, צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים בה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר: "ויצא ה' ונלחם בגויים ההם" (זכריה י"ד) מהו אומר: 'והיה ה' למלך על כל הארץ'".

הייתכן שרק במלחמת גוג ומגוג, והרי הכתוב ריבה כל צרות שבעולם?

[אמנם יש מהאחרונים, רבי דוד פאדרו והמלבי"ם, שהבינו שאין הכוונה רק מלחמת גוג ומגוג אלא אפילו מלחמה זו. והרבותא היא: אף שמובטחים הם בניצחון, עליהם להריע. ולקח גדול כאן, אף שקיימת הבטחה ברורה, עם זאת לא ישב אדם בחיבוק ידיים ויאמר: מובטח אני בניצחון, עליו לנהוג כאילו אין הבטחה ולעשות כל אשר לאל ידו, להילחם ולזעוק ולהריע. אך לשון הספרי "אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או בכל מלחמות שבתורה" מלמדת כי גוג ומגוג הרי זה בא למעט שאר מלחמות.

הנצי"ב בביאורו לספרי ובביאורו עה"ת מרחיק לכת עוד יותר, וקובע שאין דברי הספרי מתייחסים למצוות התרועה אלא להבטחה של "ונושעתם מאויבכם". המצווה אמורה בכל המלחמות. אך מהספרי רואים שההבטחה רק מלמדת על מה מדברת הפרשה כולה, שעיקרה מצוות התרועה].

אפשר שתנא זה המבין שרק על מלחמת גוג ומגוג מדברת הפרשה, חולק על הריבוי של "הצר הצורר", אדרבא, מביטוי זה עצמו למד הוא שאין התורה מתכוונת לכל הצרות וגם לא לכל המלחמות אלא רק לצר ידוע מיוחד שהוא "הצר" שהוא "הצורר" הלוא הוא גוג ומגוג. וכדי שלא נטעה ללמוד שהצורר בא לרבות שאר צרות ומלחמות, הוכיח התנא מההמשך "ונושעתם מאויבכם" שאין הדברים אמורים אלא רק במלחמה וצרה שממנה נושעים תשועה עולמית שאין לה בטלה. לפי זה רבי עקיבא בהמשך הספרי, חולק על דעה זו:

"רבי עקיבא אומר אין לי אלא מלחמת גוג ומגוג[8], מלחמת שדפון וירקון ואישה מקשה לילד... מניין? ת"ל: 'על הצר הצורר' על כל צרה וצרה שלא תבוא מן הציבור[9]".

נמצא בדברי הספרי רבי רב ג' דעות. הראשונה – כל מלחמה, השנייה – רק מלחמת גוג, השלישית – זו של ר"ע – כל צרה. אם הדעה הראשונה אינה חולקת על השלישית, קיימת שאלתנו, לשם מה הריבוי מ"כי תבואו מלחמה"? אם חולקת וסבורה רק מלחמה ולא צרה, מה תעשה עם הריבוי על "הצר הצורר אתכם" (לדעה זו כבר אי אפשר לדבר על צרה מיוחדת, שהרי ריבה כל המלחמות).

ג. צרה לעומת מלחמה

אם אמנם כל מלחמה היא צרה ("ומה צרה הייתה שם – עשו מלחמה" ב"ר מ"ב, ד. "אפילו חרב של שלום... הרי זו צרה... שראית מלחמה – צרה" רמב"ם תעניות פ"ב ה"ד) הפרש יש בין השתיים; מלחמה וצרה.

אין אדם או ציבור יוזם צרה, אין תקווה לטובה מצרה. משבאה צרה חושבים רק כיצד להיפטר ממנה, אך לא כיצד תצמח הימנה טובה. כשיש עצירת גשמים או מכת שדפון או דבר וכיו"ב, אין רואים בהם פתח לתיקון למפנה, אין מבקשים רווחים, אלא משתדלים למעט בנזק ככל האפשר.

לא כן במלחמה. העובדה שבני אדם יוזמים מלחמות ויוצאים למלחמות, מלמדת כי מקווים הם לטובה שתצמח להם מכך, רואים הם במלחמה פתח לתיקונים ושיפורים, אמנם דרך רצופה סבל וייסורים, אך דרך שאין נרתעים מפניה, אלא בידיעה תחילה צועדים לקראתה ובה.

מעתה, שמא מקום להבחנה בין שני סוגי תרועות. תרועה בעת מלחמה ותרועה בעת צרה.

תרועה בעת צרה היא ביטוי לזעקה, לרצון להיחלץ מן הצרה. על כל בהלכה מלווה היא בזעקה, והזעקה עוד קודמת לה.

"מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור" רמב"ם תחילת תעניות.

"וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעיתות הצורך והצרות, כשנזעק לפני השם יתעלה" (רמב"ם סה"מ עשה נ"ט.)

לא כן תרועה בעת מלחמה. אם אמנם יש בה מן הזעקה והתחינה לבל יפגעו הלוחמים ולבל יגרם נזק, הרי שיש בה גם (ואולי עיקרה הוא) הבעת רוממות גבורה וניצחון. לא תרועת שוועת חלושה, אלא קול ענות גבורה, שבא גם להמיס לב האויב ולהחליש את רוחו.

כמה וכמה ביטויים לתרועה מסוג זה מצינו במקרא, בולט מכולם הוא האמור לגבי הקב"ה:

"ה' כגיבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר" (ישעיהו מ"ב, יג.)

* * *

על תרועת המלחמה מדברת התורה במפורש, על תרועת צרה ברמז. לפי זה יש מקום לבחינה מחודשת של דעות חכמים בספרי. הוויכוח בין התנאים בספרי הוא באיזו מלחמה מריעים תרועת מלחמה. התנא הראשון שבספרי דבי רב סבור שהדברים אמורים בכל מלחמה, בין שהם באים עלינו בין שאנו באים עליהם. לכך למד הוא הכול מ"כי תבואו מלחמה", ואינו משתמש בריבוי של "הצר הצורר" המרבה כל צרות. לא כן התנא שבספרי זוטא, הוא מבין שתרועת מלחמה אינה אלא כאשר אנו יוזמים את המלחמה, אז יש בה יותר מאשר צרה, אז התרועה – תרועת גבורה וניצחון היא, אך כשהם התוקפים ואנו רק מתגוננים, אין זה אלא בגדר צרה, שחיוב התרועה בה נלמד מ"הצר הצורר".

לבעל הדרשה השנייה בספרי דבי רב דעה קיצונית עוד יותר. אין תרועת מלחמה אלא רק במלחמת גוג ומגוג, במלחמה בה הניצחון הוא שלם, מוחלט וסופי, כשאין אחריו יותר שעבוד. כל שאר המלחמות אינן אלא בגדר צרה, ואינן כלולות בכלל "מלחמה" האמורה כאן[10].

לפי הבנה זאת, רבי עקיבא אינו צריך לחלוק על הדעות הקודמות, ודרשתו מתאימה לכל אחת מן הדעות, ופתוחה הדרך בפני ההלכה להכריע כאחת מהן.

עתה נשוב לרמב"ם. שמא דעתו של הרמב"ם היא כתנא הסובר כי מלחמה האמורה כאן אינה אלא מלחמת גוג ומגוג. אם כן, אין היא אלא מלחמה חד פעמית, המלחמה האחרונה. ולכן, לא מנה מצוות התרועה בה, בכלל מניין המצוות שלו. שהרי השריש לנו הרמב"ם בהקדמה לספר המצוות.

"השורש השלישי שאין ראוי למנות המצוות שאינן נוהגות לדורות"[11]

מעתה כיוון שאת עיקר המצווה, היינו תרועה בעת מלחמה, אין למנות, היה על הרמב"ם לבקש דרך להזכיר בספר המצוות את הרמוז במצווה, היינו תרועה בעת צרה (ושאר מלחמות כלולות בצרות). אך כיצד ימנה את הרמוז בלא שימנה את המפורש והעיקר? על כן סיפח מצוות התרועה בעת צרה למצוות התקיעה בעת ההקרבה במועדות. שהרי בשתיהן המצווה בחצוצרות ואף הכתוב סמכן זו לזו.

ד. מלכויות במלחמה?!

המשנה בפ"ב בתענית, עוסקת בסדר התעניות על עצירת גשמים, וקובעת ששליח הציבור היה אומר בהן כ"ד ברכות, בכללן: זכרונות ושופרות. רבי יהודה חלוק על כך, לדעתו "לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר תחתיהן..."

טעמו של רבי יהודה נתפרש בגמרא על ידי רב אדא דמן יפו:

"מאי טעמא דרבי יהודה? לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובלות ובשעת מלחמה" (תענית ט"ז: י"ז.)

ועל כך מוסיף הפירוש המיוחס לרש"י[12]

"ובשעת מלחמה – דכתיב: וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'. ולא ידעינן מנא אתפריש דאומר ברכות ופסוקי מלכויות זכרונות ושופרות בשעת מלחמה".

הוסיף כאן "מלכויות" שלא נזכר בגמ', כנראה למד זאת מהשוואת מלחמות לר"ה ויובל, מה בהם מלכויות יחד עם זכרונות ושופרות, אף במלחמות, ותמה מהיכן שמזכירם בעת מלחמה[13].

לכאורה ניתן היה להצביע על המקום ממנו למדו אמירת מלכויות.

"מניין שאומרים מלכויות?... רבי יוסי בר יהודה אומר: הרי הוא אומר, "והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם". שאין תלמוד לומר "אני ה' א-להיכם. ומה תלמוד לומר 'אני ה' א-להיכם'? עמהן". (מסכת ר"ה ל"ג.)

כלומר סיום העניין "אני ה' א-להיכם" אינו צריך לגוף הדבר ולא בא אלא להסמיך מלכויות לזכרונות. אמנם הדברים נאמרו כלימוד לאמירת מלכויות בראש השנה, אך צא ובדוק היכן מצוי הכתוב, הווי אומר בפרשת חצוצרות. מעתה, אם דין ר"ה נלמד מכאן, דין מלחמה על אחת כמה וכמה.

אפשר שתמיהת רש"י בתענית היא, אם זהו המקור, מדוע דווקא מלחמות ולא צרות ולא ראשי חודשים ולא מועדים שבכולם מצוות חצוצרות. פשר הדבר יתחוור אולי בעקבות דברי הריטב"א. הריטב"א מוכיח שאמירת ברכות ופסוקי מלכויות וכו' אינה אלא מדרבנן, ואעפ"כ שורש הדבר מן התורה. הא כיצד? הרי הסברו:

"והא דקאמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות, משום דפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרשינא, מכל מקום ממה שאמרה (התורה) 'זכרון תרועה' יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה. ופסוקי זכרון ומלכויות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל בספרא מפסוק והיו לכם לזיכרון לפני א-להיכם אני ה' א-להיכם... זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות, אתה סומך לו מלכויות. ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני רבי עקיבא שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות...

שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיד) העיר הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים"[14].

כלומר מהתורה רואים מגמה וכיוון, חכמים גיבשו את הדבר וקבעוהו חובה. הם גם קבעו מתי יש לומר אותם ברכות ופסוקים. ולפי פירוש רש"י בתענית נקבעה החובה בר"ה, ביובל ובמלחמות.

מדוע דווקא באלו?

ה. עושה חדשות בעל מלחמות

בשלושתם בחינת "הרת עולם", התחדשות עולם תוך גילויים של דין ומשפט. כשם שר"ה תחילתה של שנה חדשה, ויובל מחזור שנים חדש, כך מלחמה צופנת בחובה אפשרות של עולם חדש, אפשר מתוקן מזה שנהרס במלחמה, אפשר ועולם מתוקן של אחרית הימים. "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח" (ב"ר מ"ב, ז), "כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כוח משיח" (מרן הראי"ה, אורות עמ' י"ג). דווקא מכיוון שמלחמה מהווה ניגוד למהלך החיים הטבעי, להתקדמות הדרגתית, יש בה משום התגלות, ואין לייחס מלחמה אלא לו ית'.

"...נכנסה מלכות פרס אחריה... אמר להם הקב"ה: במה עסקתם? אומרים לפניו: רבונו של עולם! הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו. וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.

אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם, לצורך עצמכם עשיתם. תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים – לעשות בהם אנגריא. מלחמות אני עשיתי, שנאמר: ה' איש מלחמה". (עבודה זרה ב': )

זהו שאומרים אנו בכל יום בברכת "יוצר אור": "כי הוא לבדו פועל גבורות עושה חדשות בעל מלחמות" (ומכאן פתח תקוותנו "אור חדש על ציון תאיר...").

ו. על ייחוד ה' הוא עושה מלחמה

צא ובדוק איזו היא התפילה בה מובע עניין מלכויות בצורה הנשגבה ביותר. אין היא אלא תפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בפתיחה למלכויות במוסף של ר"ה. תפילה זו אמיתי תוקנה:

"ואחר כל התפילות אומר עלינו לשבח... ושמעתי שיהושע תיקנו בשעה שכבש יריחו" (כל בו סימן ט"ז.)

אז לאחר המלחמה והניצחון הראשון של יהושע בארץ ישראל התרומם לשגב מלכויות. את"ל הרי כאן המקור הראשון לאמירת מלכויות בעת מלחמה[15].

באמת בכל מלחמה עם רשעי ארץ מתגלה מה ממלכותו של השי"ת. ומכאן השבועה הגדולה

"כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות סוף בשלח. )

"אמר ר' לוי בשם ר' אחא בי רב חנינא: כביכול כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם. נעקר זרעו של עמלק, הכסא שלם והשם שלם. אמר דוד: 'האויב תמו חרבות לנצח וערים נחשת אבד זכרם המה' (תהילים ט', ז) מה כתיב אחריו? 'וה' לעולם ישר כונן כסאו (שם ח')" (פסי"ר י"ב.)

ולעת קץ, אז התגלות מלכותו וסיומה של המלחמה

"רבי יהושע אומר: לכשישב הקב"ה על כיסא מלכותו ותהי הממשלה שלו באותה שעה מלחמה לה' בעמלק"[16] (מכילתא מסכתא דעמלק.)

התגלות המלכות בשלימותה תבוא אחר המלחמה האחרונה.

"איזו היא מלחמה שישראל נושעים בה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר (זכריה יד.) 'ויצא ה' ונחלם בגוים ההם'. מהו אומר, "והיה ה' למלך על כל הארץ"

ספרי בהעלותך

אפשר וקשר זה בין מלחמות ישראל ומלכות ה' הוא שעמד לנגד עיניו של המורה הגדול בהדריכו את הלוחמים.

"...ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה... והרי מפורש בקבלה (ירמיה מ"ח, י) 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מם' וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד... 'כי מלחמות ה' אדוני נלחם...'" (רמב"ם מלכים ז', טו)