האנק דום / הרב אהרן ליכטנשטיין

עם מסירת הודעות אודות שני נעדרים וקיום אבלות על ידי משפחותיהם, נסתם הגולל על פרשה הכאובה מעבר להבעה. סיומה מחייב קץ מעטה השתיקה המאופקת העוטף את הישיבה מני תחילת הלוחמה – שתיקה שנראתה כהכרחית כל עוד לא נחרץ גורל כמה מיקירינו אך שהפכה בלתי סבילה משנתוודאו ההכרעות הסופיות. כל עוד עמם שביב תקווה, התאמצנו להתחמם לאורו ונאלצנו להיאלם. משנדעך, אין לנו אלא לגשת למשימות קשות אך הכרחיות: ציון המהלומה, התמודדות עם המצב שנוצר בעקבותיה, וכמובן, הנצחת זכר הנופלים. לעלון זה מטרה מוגבלת ומוגבלת – לשים תום לשתיקה. להשלים תענית דיבור; להכיר בעובדות ולהכריז על האבדות; להצהיר על כוונתנו הנחושה לעשות ככל האפשר למען לא ימוש שמם ולא יסוף זכרם. אינו מתיימר להוות מפעל הנצחה מתאים כשלעצמו. בשלב זה, איננו מסוגלים, לא מבחינה נפשית ולא מפאת פיזור ציבורנו, להתמסר כראוי למלאכת שמים זו. אך יש בו, לפחות, משום התחלה, וחשוב שנדע שהעניין עומד על הפרק, בפינו ובלבבנו לעשותו.

חרף היקפו המצומצם של עלון זה, מחובתנו להקדיש בו כמה טורים לבעיה שאולי העיקה על כמה מן המשפחות השכולות ושבכל אופן מנקרת זה מזמן בתודעת כל המעורים בחיי הישיבה מני פרוץ המלחמה. האם וכיצד וראוי לקיים המסגרת המקובלת, פחות או יותר במסלול הרגיל, בתנאים הנוכחיים? הייתכן שבעקבות נפילת כמה מטובי בני הישיבה, כל עוד היגון כענן והפצעים טריים, שישב ציבור נכבד בין כתלי בית מדרשה, וימשיך בתלם – לקבוע סדרים, לשמוע שיעורים, לעסוק בהוויות אביי ורבא ולהלך בשבילי מחשבה – כמעט, לפחות למראה עין, כבימים כתיקונם? אנחנו ממש מנוסרים בין שני קטבים. מצד אחד, פועם רצון כביר להמשך והתמדה. אין לראות בשאיפה זו כנימא תיאטרונית גרידא, הנעוצה במסורת האוניברסאלית של "ההצגה מוכרחה להתקיים". יש בה – בעיקר, ביחס לישיבה – יסוד יהודי מוצק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". היא נובעת מן הגבורה העילאית שאפיינה את כנסת ישראל במשך עשרות דורות גלות וסבל, הגבורה שאפשרה השתלשלות בעלי התוספות תוך כדי מסעי הצלב, שהניעה את הש"ך בעקבות ת"ח ות"ט, שפעמה בלב ר' מנחם זמבה ור' אלחנן וסרמן בכבשן השואה – וכולם סמלי ושליחי צבור רבבות יהודים פשוטים, יראים ושלמים.

בתורה מסתמלת ומסתכמת גבורה זו, עם נהירתה והתמסרותה להתמדה והמשכיות, על ידי שתי מילים: "וידם אהרן". לשתיקה זו אף ביטוי הלכתי לדורות. "כהן גדול", קובעת המשנה בהוריות (י"ב:), "מקריב אונן". עדיין המום על ידי המהלומה הכבדה שפקדה אותו, כל כולו שסוע לגזרים, הוא מתאזר חיל, בולע את מה שספג, ונכנס למקדש להקריב חביתין או להקטיר קטורת. "תמידים כסדרם ומוסיפים כהלכתם".

ברם, קיימת כמובן אף נטייה מנוגדת. כלום ניתן, מבחינה נפשית ומבחינה מוסרית גם יחד, להישאר בתלם כשמסביב עולמות שלמים נחרבים כליל? כשלמים לעוטים מיתה או טרם טעמו טעם חיים? הסתייגות אינסטינקטיבית זו אינה זקוקה לא להסבר ולא למקור. היא טבעית למדי, ונובעת ממעמקים. אך יש לציין שאף לרתיעה זו ביטוי הלכתי – ושוב בהלכות אנינות. "מי שמתו מוטל לפניו", כך קובעת המשנה בברכות (י"ז:), "פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה". ובהסבר הדברים נאמר בירושלמי (פ"ג, ה"א): "א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהן בחיים ולא ימים שאת עוסק בהן במתים". אין כאן מקום לגבורה אלא לרגישות: "תנו אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו" (ירושלמי שם; ועי' תוס' ברכות י"ז:, ד"ה ואינו). כבודו של מת תובע שהסדרים היום-יומיים והפעולות השגרתיות – תהיינה אפילו של מצווה, ולרבות תלמוד תורה – ישותקו. ישנם ימים שאינם ממניין ימי חייך, שעות הדרושות תשומת לב בלעדית למשימה אחת – תגובה לאסון הנורא.

נפשית, אין מפלט ממבוכה זו. אדם רגיש – ויהודי חייב להיות רגיש – נשאר תקוע על קרנות הדילמה, ומתנגח משני הצדדים. אך במישור המעשי, מוכרחים לחתור לקראת פתרון. וההלכה היא שוב זו שציינה קווים כלליים – הבחינה בין משבר שעת החימום שבאנינות לבין ראשית ההתייצבות שבאבלות, הכווינה התאוששות תוך כדי התרגשות, אימצה איזון כבוד המתים וכבוד החיים גם יחד. האבל כבר חייב בכל מצוות התורה, עד כדי צמצום אבילותו מחמת קדושת השבת. הוא מתבקש להתאושש מן הזעזוע המחריד שפקד אותו בעידן ריתחא ולהתחיל, קמעא קמעא, לבנות עולמו מחדש. אחר ההלם הראשון, אם כן, הייתה חובתנו ברורה: לפתוח שוב את שערי הישיבה, לפלס נתיב לציבור המועט שעדיין הספיק להגיע אליה, להיכנס עימו לעובי הקורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וזאת לא רק למענו או למען עתיד הישיבה. למען כנסת ישראל, אחרי השואה, אמר יהודי רגיש, מתרגש לנו כצו השעה: שלא להעניק לאויב ניצחון נוסף וחס ושלום סופי. פקודה זו חלה בעקבות המלחמה. לא להשבית את מה שזמם לבטל, לא לקעקע את מה שאיים להחריב, לא לדרדר תוכן החיים שעבורם חרפו חיילנו נפשם למות. מחובתנו להכריז בריש גלי, להצהיר ברחובות, להצריח בראשי הגגות, להפגין קבל עולם ומלואו, אוהד ואויב יחד, כי עם ישראל חי – דבק, אוחז בלי הרפה בחיים. ואם הוא חי, הוא לומד, שכן קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הוא. "ואתם הדבקים בה' א-לקיכם חיים כולכם היום". אנחנו דבקים במקור החיים, וממילא בחיים עצמם, פשוטם כמשמעם, רווי תוכן וספוגי תורה.

ברם אין לתאר חזרתנו לאכסניא של תורה כשיבה למסלול הרגיל. האמנם ניתן, ואף לו חזרו כל תלמידינו המגויסים לישיבה, לחזור לתלם שגרתי? "אחד מבני חבורה שמת", אמרו חז"ל, "תדאג כל החבורה כולה (שבת ק"ו.)". ומה אם, בתוך ציבור הישיבה, מתה חבורה שלמה? היתכן שבית המדרש יחזור לסורו אחרי שנסתלקו הימנו משה ודני, שריאל ואשר, אמציה ובני, אבנר ורמי? אין אנחנו רוצים ולא מסוגלים להסתגר ולהתעלם ממה שקרה. אין במאמצינו, חס ושלום, שמץ של אדישות. אנחנו משתדלים לבנות ולהיבנות – אך הכול תוך כדי אבלות. ולא פעם, חודרת האבלות למסגרת ואפילו לחוויות הלימוד עצמו. אני שוקד על דפי הגמרא ופתאום מרחפות דמויותיהם לפני. אני נזכר בשיחות שקיימנו, בבעיות שליבנו, בתכניות שעיצבנו – ואז חולפת דרך ראשי לא קינת דוד על שאול ויהונתן אלא תגובתו הפתיטית על מות תינוקו: "האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי". ולפרקים, תוך כדי ניתוח הלכה ברמב"ם, אני נזכר במשפחות האומללות, ועולה לפני מראה ההורים השכולים או האלמנות הגיבורות. אני שואל את עצמו: כלום מתארים הם לעצמם שמי שיהא חושב עליהם כאן כרגע? ואני מרגיש את הפער העצום, את מרחק שנות האור שבין אדם לחברו. ואותן חוויות פוקדות את כל היושבים בתוך כתלי בית המדרש. אך אדישות – לא מינה ולא מקצתה. גם השתיקה אינה אדישה. ביחס לדומייתו של אהרן, העיר רבנו בחיי: "וידם אהרן. השתיקה אחת ממשפטי האבלות".

שילוב המשך ותוגה, בנייה תוך כדי אבלות, הוא המאפיין את הישיבה בימים אלה. מלאי אמונה שורשית ובטחון עזיז, אנו מתמידים בהווה ומצפים לעתיד. רווי צער, אנו תוהים על העבר ומשבריו. ואנו שומרים על איזון זה מתוך תודעה עמוקה שהננו מקיימים כיום שליחות קדושה משולשת. הננו שלוחי דרחמנא, החייבים דווקא בעת משבר להגביר כל מאמץ לשמור על אופי וערכי כנסת ישראל, להגדיל תורה ולהאדירה; שלוחי המשפחות השכולות, אשר דווקא להן, מפני שנשאו בנטל הסבל בהיגדע להן הקר מכל על שדה הקרב, הזכות המוסרית לתבוע בתוקף שנמשך ונבנה; ושלוחי יקירנו שנפלו על קידוש השם. את שאיפותיהם זכינו להכיר מקרוב, והרינו מודעים לעובדה שבעצם קיום הישיבה תוך כדי תוגה יש משום העלאת זכרם על נס. יהיו כמובן מפעלי הנצחה במסגרת הישיבה – רוחניים ומוחשיים. אך גם כרגע, בהתמדת תלמוד תורה תוך כדי אבלות, עוסקים אנו בהנצחה. מיתת נדב ואביהוא חייבה אבלות המונית: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'". אך אותם שני גדולי הדור, לו יכלו להביע אומר ממרומים, מה היה בפיהם? "אל תבלו המילואים ואל תשבשום. הרחיבו, תעמיקו, תגילו המקדש, תוסיפו אדן על אדן, אבן על אבן, תבנו בניין עדי עד". וכך מדובבות שפתי יקירנו בקבר: "אל ירך לבבכם ואל תפול רוחכם. תמשיכו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, לחדש תורה ולהרביצה. תושיבו ישיבה על קברנו – ובה נהיה מונצחים ומנצחים כאחת".