על מות לבן / הרב יהודה שביב

כל עוד היו עמך בקרבתך, בחיים חיותם, היית בא במגע עם חלקי אישיותם. חלקים שרובם מעלות, מעלות של תורה, מעלות של יראה, מעלות של מידות. אותן מעלות עוררו הערכה, עוררו חיבה. ידעת כי בני עליה המה והוקרתם בשל כך. משנסתלקו מעמך, ודמותם עולה רק לעיני רוחך, או אז רואה אתה את האישיות במילואה, בשלמותה בתפארת שבה. אותן מעלות שראיתן נפרדות אחוזות הן זו בזו, קשורות בחורבת, יוצרות יחד אישיות שלמה ממוזגת הרמונית. אז חש אתה את שלא ידעת קודם. חש אתה כלפיהם אהבה – אהבת אמת. אהבה שיש בה התקשרות, הדבקות רוחא ברוחא.

משיפקחו עיניך ותגלה כי מושאי אהבתך נעקרו מסביבך, אז תחוש את כאב הפרידה צער הניתוק. כמו חלל נורא שרוי בתוככי הלב והנפש והם מתמלאים יגון.

ואין לך ניחומים אלא בידיעה כי לא שוא היה קרבנם כי עשו במותם יותר משפעלו בחייהם. כי מדמם הערו לעורקיה של כנסת ישראל ומדמיהם חיה היא.

אף יודע אתה, נאמנה יודע, כי שירת חייהם לא נפסקה והם יושבים עתה במדור העליון ביותר קושרים כתר עליון לבוראם – נוטלם, וכל הוויתם שירה. ואם גם לאוזנינו אוזן בשר ודם נדמית כשיר נכאים זמר של אבלות, הרי שלמעלה שירת חיים היא, חיי נצח.