אני שלום וכי אדבר המה למלחמה – עיון במזמור ק"כ בתהילים / הרב יהודה שביב

א. שיר המעלות, אל ה', בצרתה לי קראתי ויענני.
ב. ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה.
ג. מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה.
ד. חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים.
ה. אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר.
ו. רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום.
ז. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.

הקושי שבמזמור מזדקר לעין המעיין מיד כשמנסה הוא לחלק אותו לפרקים. כשמזמור בן שבעה פסוקים, מתחלק לשלשה או ארבעה חלקים, פירוש הדבר כי יש בו חלקים בני פסוק אחד או שנים, ובהם מתמצה רעיון שדרכו להתפשט על פני פסוקים רבים. אף מלמד הדבר על מעברים חדים וקצרים ממצב למצב.

אכן כך הדבר.

פסוק א' – פנית המשורר אל המאזינים לשירו. פסוק זה יכול היה לשמש מבוא וכותרת לשיר כולו, אך להלן נעמוד על אי ההתאמה בינו לבין הקטע האחרון שבשיר.

פסוק ב' – תוכן פנייתו אל ה'.

פסוק ג' (וד'?) – פניית המשורר אל יריבו בעל דברו.

פסוק ה'-ז' – כאן נראה כי שב המשורר לשיח עם שומע לקחו, ולספר להם על צרתו.

אם כך הדבר, נמצא כי אין דבריו האחרונים תואמים את הראשונים. תחילה הכריז חגיגית כי קרא אל ה' בצרתו וה' ענהו. משמע: הכל שפיר. ובסיום נימה של יאוש ומצוקה... "אויה לי... המה למלחמה".?!

קודם שננסה להתוודע אל ענינו הכללי של המזמור, ראוי לעיין בפרטיו – פסוקיו.

* * *

א.

הכותרת "שיר המעלות" משותפת לו ולי"ד המזמורים שלאחריו. על משמעותה נעמוד אי"ה בהזדמנות אחרת.

"אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" לו היה עלינו לנסח את המשפט ודאי היינו משנים ואומרים: "בצרתה לי, אל ה' קראתי ויענני". מה טעם לצורה המשובשת לכאורה המופיעה כאן? שמא יש להבין כך, "אל ה'" מהוה את פתיחתו של המזמור ונקודת מוצאו. מילים אלו עומדות כאילו בפני עצמן (ואולי – א"כ רחוק הדבר – ניתן לקרוא "שיר המעלות אל ה'", כצרוף אחד. שיר בו עוסקים בהתעלות אל ה'). ומתוך התמצאות במצב תמידי של פנייה אל ה' של דביקות בה', מתוך זה גם נובעת הקריאה בעת צרה. כיון שאני "אל ה'" על כן "בצרתה לי קראתי ויענני". אין כאן פנייה אל ה' רק מתוך הצרה והמועקה. הקריאה מתוך צרה אינה אלא סניף ותוצאתה של ההתקשרות המתמדת אל ה'.

(והשוה מזמור קל"א, שם מתואר יחס המשורר אל אלוקיו "כגמול עלי אמו". גמול מתרפק אל חיק אמו לא רק בעת מפגע וצרה. התרפקות זאת מהוה מצד מתמיד שלו. יש תחושת קורבה שאף אינה מובעת במילים "דוממתי נפשי".)

ב.

כאן נוסח קריאתו של ה' בעת הצרה. "הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה" פעמים רבות מבקש משורר תהילים הצלה מלשון אויבים ושפת שקר ורמיה שלהם. (ביטוי לכך בעשרות מזמורים ואין כאן המקום לפורטם) דרך כלל אין המשורר ירא מאויב פיסי בעל עוצמה וכח. עקר חששו מלשונם החדה הקטלנית של אויביו. להלן עוד נשוב ונטפל בענין זה.

ג.

כאן כאילו חורג המשורר ממסגרת השיר (בו פניה אל שומעיו או אל ה'.) ובסערת רוחו פונה אל האויב בשאלה "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה" אפשר גם שיש כאן המשך התיאור באזני השומעים והוא כמספר להם, את שאמר באזני האויבים. ואולי לדיבור זה רומז הוא בפסוק האחרון "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". מה דיבור דיברתי עמהם? "מה יתן לך."

(אמנם ראה ברש"י ובמצודות שבעקבות חז"ל הבינו, כי כאן פנייה דמיונית אל הלשון עצמה. מה עוד ניתן לעשות כדי למנוע בעדה מחזיק בדבריה. מתוך צרותיו עומד המשורר על עצם התופעה.

ד.

האם פסוק זה המשך לדבריו עם האויב? ומה מנסה הוא לומר בזאת? האם מנסה הוא להעמיד את דובר השקר והרמיה על חומרת התוצאות? אם אכן אותו דובר אינו מתכוין לפגוע בצורה חריפה וסבור כי אין דיבורו מזיק, אפשר שיחזור בו משיעמיד אותו על כך שדבריו פועלים כחיצי גיבור שנונים הפוגעים וקוטלים. אך אם אותו צר אכן מבקש את נפש המשורר, ודאי לא ישתכנע לחזור בו, אדרבא ככל שיצביעו בפניו על חומרות התוצאות כן יתמיד בדרכו ויוסיף שקר ומרמה.

אפשר שלסיבה זאת נטו חכמים להבין אחרת. הבנה זאת עולה מדרשתם במסכת ערכין (ט"ו):

"אמר רבי חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה לשר של גיהנום אני עליו מלמעלה ואתה מלמטה נדוננו שנאמר: חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים".

(כלומר מלמעלה חיציו של הקב"ה הנקרא גיבור, ומלמטה גחלי רתמים. של גהנום.) לפי זה, כאן המשך דיבורו של המשורר אל האויב והוא כמעמידו על העונש הצפוי לו על דבריו.

אפשרות שלישית עולה מביאור "תהילות אברהם" (להרב אברהם ב"ר אהרון יוסף, ירושלים תרצ"ד). המשורר שב להשמיע דברים למאזינים לו. שמא תשאלו מה החרדה הזאת שחרד אני משפת השקר ומדוע כה אבקש להנצל ממנה. דעו לכם כי דברי שקר הם כחיצי גיבור שנונים ושורפים כגחלי רתמים.

* * *

דימוי דברי מרמה ושקר לכלי משחית חדים, מצוי הרבה במקרא וביותר בתהילים, נזכיר שתי דוגמאות.

"וידרכו את לשונם קשתם שקר... חץ שחוט לשונם מרמה דיבר, בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" (ירמיהו ט' ב-ז).

ובתהילים (מזמור ס"ד)

"תסתירני מסוד מרעים... אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מה. לירות במסתרים תם פתאום ירוהו ולא ייראו. יחזקו למו דבר רע יספרו לטמון מוקשים..."

(ושם בהמשך "ויורם אלוקים חץ פתאום היו מכותם" מקביל לדרך ההבנה השניה בפסוקנו שאף גמול ה' עמהם כשילוח חץ שנון)

* * *

על "גחלי רתמים" ושייכותם לכאן, ראה בדברי הפרשנים.

ה-ו.

שתי אפשרויות לפנינו. האחת לראות הקבלה שלימה בשני הפסוקים כשהקריאה "אויה לי" מתיחסת לשניהם. והשניה להפריד בין שניהם.

לאפשרות הראשונה תהיה ההקבלה כך.

"אויה לי":

כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר

רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום

שונא שלום הופך לכמין תואר השם לאהלי קדר הם הישמעאלים (ראה רד"ק שהלך בדרך זו).

לשניה: "משך" שם של אומה. אם מבני יפת (רש"י) אם אנשי תושקאנה (יוסף בן גוריון מובא באבע"ז). וכיון שכבר הרחבנו את המעגל וכללנו בו יותר מאומה אחת ניתן להרחיבו יותר ולראות ב"שונא שלום" כינוי לאומה שלישית. אכן בתרגום ובמדרש תהילים רואים ב"שונא שלום" כינוי לעשו ומלכותו, היא אדום. אם אמנם גם אדום כלול כאן, כי אז יש לנו בתורה דוגמא כיצד "אני שלום" ו"המה למלחמה".

"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל... נעברה נא בארצך... דרך המלך נלך... ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ויאמר אליו בני ישראל במסילה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם... ויאמר לא תעבור. ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה" (במדבר י"ח, י"א-כ').

שמא ניתן להוכיח מכתוב בשיר השירים כאפשרות הראשונה.

"שחורה אני ונאוה בנות ירושלים

כאהלי קדר כיריעות שלמה" (א, ה)

אף כאן שתי אפשרויות להקבלה. האחת שבצלע השניה שני דימויים לאותו ענין המבוטא בראשון. שחרוה אני ונאוה. כאהלי קדר. שחורה אני ונאוה כיריעות שלמה. אפשרות שניה והיא הנראית יותר. כל צלע נחלקת לשנים וההקבלה היא רישא לעומת רישא וסיפא לעומת סיפא.

(כך עולה מהתרגום ופרש"י, אלשיך ועוד).

לפי זה אהלי קדר ניגוד ליריעות שלמה (כדרך ששחורה ניגוד לנאוה). ואם נזכור כי שלמה האמור בשיר השירים רומז למלך שהשלום שלו (ראה שהש"ר א, י"א, ורש"י בתחילת הפירוש) כי אז יריעות שלמה רמז למשכן השלום. אהלי קדר היפוכם של יריעות שלמה. אהלי קדר = שונא שלום.

האם אין מציאות חיינו כאן בארץ מוכיחה אף היא כי יושבי אהלי קדר הם שונאי השלום, וככל שנדבר אליהם דברי שלום המה למלחמה.

ז.

"אני שלום" פירושו אני איש שלום או דובר שלום. כיוצא בזה מצינו במזמור ק"ט "ואני תפילה". ואף שם מציג עצמו המשורר לעומת אויבים הלוחמים בפיהם.

"כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו דיברו אתי לשון שקר ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה".

לו היה אומר "אני דובר שלום" "אני מתפלל" כי אז אפשר ודברי השלום והתפילה ארעיים הם אצלו ומקריים. "אני שלום" "אני תפילה" משמעו כל מהותי וישותי שלום, תפילה.

לעומת השכן הנקרא "שונא שלום" אני הוא איש שלום. לעומת מצב המלחמה שהוא מתמיד אצלם (ולכן "כי אדבר" – מיד כאשר נוצר מגע, דו שיח, מתברר כי הוא (או הם) פניהם למלחמה. מהותם – חרב ושנאת שלום) מצבי המתמיד שלום.

* * *

כלפי איזה צר ואיזו צרה נאמרו פסוקי המזמור?

כבר ראינו תופעה מיוחדת במזמור זה. והיא הפנייה הישירה (או הדמיונית) אל הצר והאויב בעצמו "מי יתן לך וכו'". פניה דומה אל צר ועוין מצינו גם במזמור נ"ב, והתבוננות תגלה הקבלות נוספות.

"מה תתהלל ברעה הגיבור...
הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עשה רמיה
אהבת רע מטוב, שקר מדבר צדק סלה.
אהבת כל דברי בלע לשון מרמה.
גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל..."

אף כאן כלי זיינו של האויב הם לשון מרמה ושפת שקר וכשכן במזמורנו יושב באהלי קדר כן האויב שבמזמור נ"ב יושב אהל. ("ויסחך מאהל")

כדרך שבמזמורנו קורא המשורר לאויב בצורה לעגנית בשם "הגבור" (כי השימוש בפה ובלשון תחת כלי זיין מלמד, לאמיתו של דבר, על חולשה ופרדנות. זיהוי הגיבור כאויב היא רק לאחת האפשרויות שהבאנו בפירוש פסו ג') כן גם בפנייתו אליו במזמור נ"ב "מה תתהלל ברעה הגיבור". שמא כלפי אותו אויב נאמרו שני המזמורים. יבוא מזמור נ"ב וילמד על מזמורנו. שם נזכר האויב בשמו.

"בבוא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו: בא דוד אל בית אחימלך"

דואג השתמש בלשונו בהלשינו על דוד ועל אחימלך באזני שאול, ואיומות היו תוצאות אותה ההלשנה (ראה שמ"א כ"ב). הדברים יתאימו לזיהוי "שונא שלום" עם אדום (כאשר ראינו במדרש). שהרי דואג אדומיה היה. (וראה רד"ק בשמ"א שדואג גר אדומי היה. וראה במדרש תהילים למזמור נ"ב, שדומה היה לאדום בקינאתו ובנטירתו). לפי זה יובן מדוע מבקש דוד קירבתם ושלומם של אותם צרים, שהרי אנשי מעלה היו ואף אנשי תורה ורוח, כדרך שהיה דואג (ראה סנהדרין ק"ו).

מה ענינם של אהלי קדר לכאן?

מעתה אף זה יסוד בתהילים. דוד חש עצמו כמייצג ומסמל את העם כולו, אשר עובר עליו, אירועים וחוויות, הרי הם בחינה מוקטנת של אירועים וחוויות שעברו, עוברים או יעברו על כלל ישראל. מתוך כך הופכת שירתו הפרטית ותפילתו לשירת האומה, והוא – ל"נעים זמירות ישראל". אם סובל הוא משכנים עוינים שלוחמים בו בלשונם, ובלבם שנאה ועוינות. משמע אף עם ישראל עתיד להיות זמן ממושך בשכנות לשונאי שלום. ועל כן אויה לו ואויה להם.

אך קיימת גם אפשרות להבין כי המשורר מבקש עזרה ממרום על עצמו מנטיות רעות ומסוכנות היכולות להתגלות כתוצאה מהמאבק עם האויבים. "הצילה נפשי משפת שקר" – שלי. "מלשון רמיה" – בקרבי (ראה "תהלות אברהם" שרמז לאפשרות כזאת). לפי זה פסוקים ג'-ד' הם דברי המשורר אל עצמו "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה וכו'". והוא כמשכנע את נפשו להבליג ולבלום פיו ולא לענות חורפו דבר, להיות בחינת "שומעים חרפתם ואינם משיבים". לדרך זו, יתפרשו יפה גם פסוקי הסיום "אויה לי" קורא הוא כי שוכן הוא זמן רב, רב מאד עם שונא שלום, וחושש הוא פן יגרר לענות להם בלשונם ובשפתם.

[בזוה"ק (בראשית קמ"ב ע"ב.) מייחסים אמירת מזמור זה ליעקב אבינו. "יעקב אמר שירתא דא בשעתה דאמר ליה אבוי גשה נא ואמושך בני" (יעקב אמר שירה זאת בשעה שאמר לו אביו גשה נא...) נמצא: יעקב מבקש על עצמו באמרו הצילה נפשי משפת שקר לשון רמיה. ועי"ש עוד בהמשך. לפי זה יובן הזהוי של שונא שלום עם אדום הוא עשו.]

במקום נוסף בתהילים מצינו בקשה מעין זו "אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי און, דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם" (כ"ח ג'). כבר עמדנו על ההבדל שבין נימת החגיגיות בפסוק הראשון, לנימה הפסימית שבסיום המזמור. תחלה "בצרתה לי קראתי ויענני" ובסוף התאוננות על כי גר משך עם שונא שלום. אם אכן ענהו ה' בעת צרתו מה מקום לדאגה משכן יריב שונא שלום?

אמנם אפשר כי הדאגה היא מהעוינות שבלב. עוינות זאת כמוה כגחלים לוחשות היכולות להפוך ללהבה בכל עת. המשורר רואה קץ לדבר שהרי ככל שינסה הוא לדבר עם שכניו דברי שלום כן יוסיפו הם שינאה בליבם ויכינו עצמם למלחמה.

מצרה נחלץ אמנם, אך עד שלום טרם הגיע, וגם אינו רואה אימתי יגיע ועל כן אויה לו.

[שמא תקשה: כדרך שקרא הוא לה' שיענהו בצרתו, כן יכול להתפלל שיהפוך לבב אויביו לטובה. זו קשה מזו. בחירה חופשית הניתנת לבני אדם, היא יסוד ראשוני בבנינו של עולם, ולכן אין לבקש או קשה לבקש, שיפגע יסוד זה ע"י שינוי מלמעלה במחשבת הלב של השכן האויב.]

אמנם מצינו פעולה שמימית מעין זו בהכבדת לב פרעה. אכן שמעתי מהגרצ"י קוק שליט"א כי גדול נס זה יותר מקריעת ים סוף. כאן שנוי בטבע, כאן חריגה מחוק הבחירה החופשית.

* * *

אך דומה כי הרעיון שבמזמור עמוק עוד יותר. בליקוטים שלו משמיענו רבי נחמן מברסלב כי "על ידי מחלוקת אי אפשר לדבר... ועל כן צריך כל אחד קודם התפלה לקבל על עצמו מצות עשה, ואהבת לרעך כמוך כדי שעל ידי זה שיש אהבה ושלום, על ידי זה יוכל לדבר בתפלה. אבל כשאין שלום ויש מחלוקת אי אפשר לדבר, ועל כן אפילו אחד רוצה שלום, רק שהם חולקים עליו, עם כל זה אין השלום בשלימות, על כן אי אפשר להתפלל אף שהוא איש שלום, מאחר שהם חולקים עליו. וזה שאמר דוד המלך ע"ה: "אני שלום". כי אני איש שלום ומצידי היה שלום עם כולם. ועם כל זה, כי אדבר המה למלחמה – היינו אף שאני איש שלום, עם כל זה אי אפשר לדבר מחמת המלחמה והמחלוקת שהם חולקים עלי..." (סימן רל"ט). הצרה בתוכה שרוי בעל התהילים אינה חיצונית אלא כל כולה פנימית לא שיירא הוא עתה פן יוכלו אויביו עליו, לכך כבר ענהו ה', אלא שכל עוד מצב של מלחמה, מצב של איבה, אף שאינה באה לידי ביטוי, מנוע הוא מהדבק בה' כאשר עם לבבו. השלום דרוש לו כדי שיוכל לדבר עם קונו ולהדבק בו. כבר עמדנו על כך שפתיחת המזמור הוא במלים "אל ה'" שכנותו המתמדת עם אויבים מקשה עליו מהיות עם ה'. כיוצא בזה מצינו במזמור כ"ז. אף שם אויבים וצרים למשורר, אך אין הם מייראים אותו, ליבו סמוך ובטוח כי לא יאונה לו כל רע.

"ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד.
בקרוב עלי מרעים לאכל את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו.
אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי.
אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח"

מעתה מה יש לי לבקש עוד? אך בקשה אחת.

אחת שאלתי מאת ה'.
שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו."

וכי מי מעכב על ידו? אין זאת אלא שעצם מצב המלחמה בינו לבין הסובבים אותו, מונע בעדו מעבוד את ה', מהמצא בקירבתו, מחזות בנועמו. ולכן מבקש הוא שלום ונחת ושלוה.

* * *

קודם למלחמה האחרונה היינו משתעשעים במחשבה כי אין טוב ממצב זה של לא שלום ולא מלחמה. מצב של עוינות בלב שאינה מתבטאת במעשים. ולא שתנו ליבנו די הצורך כי אף מצב זה גורע מעבודתנו הפנימית, כי פוגם הוא בהתפתחות התרבותית הרוחנית ונפשית של האומה.

מזמור זה, שדומה ונאמר ממש על דורנו שלנו, מלמד כי כדי שפנייתו "אל ה'" תהיה מלאה ושלמה יש להשתחרר גם מאויבי לשון ושפה ואף מאותם המשמרים איבתם בליבם. אך אויה, אויה לנו, כי כמה שנשאף שלום ונדבר דברי שלום, המה למלחמה. יען כי שונאי שלום הם.

אך מובטחים אנו כי עוד נכונו לנו ימי שלום ורוגע ונחת ושלוה. וכמה טובו כאן דברים בהם סיים הרמב"ם את ספר הי"ד החזקה שלו (תהי לו לדובי הרמן נ"י שהעמידנו על שיכות דברי הרמב"ם לעיוננו).

"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח. לא כדי שישלטו על כל העולם. ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה. ולא יהיה להם נוגש ומבטל...

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר, כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים."