הרוגי מלכות / מנחם רובנשטיין

"כל המוסר עצמו על ישראל זוכה לגדולה. לכבוד. ולרוח הקודש"

"יש הקונה עולמו בשעה אחת".

במסכת סנהדרין (מז.) קיימת מחלוקת בין אביי ורבא לגבי מת בתוך רשעו.

"א"ל אביי מי סברת מת בתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה. דתני ר' שמעי יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי צבור יטמא? ת"ל בעמיו – בעושה מעשה עמיו".

כלומר, דעת אביי שאדם שעשה עבירות ולא חזר בתשובה לפני מותו הרי שאין מיתתו מכפרת. וסיוע לכך מביא מבית מדרשו של ר' שמעי שאומר שלמת כזה אף שהוא הקרוב ביותר אסור להטמא לו. ועוד לומד ר' שמעי מהמילה "בעמיו" שמותר להטמא רק למי שעושה מעשה עמיו. אבל מת בתוך רשעו ולא חזר בתשובה – אין להטמא לו.

רבא חולק על שיטתו של אביי:

"א"ל רבא: מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוךל רשעו? מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית הויא ליה כפרה. נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה. תדע דכתיב: מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשך (וגו') נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ. מאי עבדיך ומאי חסידיך? לאו חסידך ממש עבדך הנך ומחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטיל קרי ליה עבדיי."

רבא מבדיל בין נהרג ובין מת: מת כדרכו – אין לו כפרה. נהרג – מיתתו מכפרת. אביי אינו מבין בין מת לנהרג, לגביו, לשניהם אין המיתה מכפרת. כלומר מחלוקת אביי ורבא מצטמצמת במקרה שנהרג ואילו במקרה שמת מודה רבא לאביי שאין מיתתו מכפרת.

אביי מקבל את שיטת רבא שיש להבחין בין נהרג למת אך הוא מחלק את המקרה של נהרג:

"א"ל אביי: מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא ליהו כפרה. הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי ליהו כפרה."

נקודת המחלוקת כעת בין אביי ורבא מתמקדת בהרוגי ב"ד. לדעת אביי אין להם כפרה ולדעת רבא מיתתם מכפרת. אך בהרוגי מלכות לכ"ע מיתתם מכפרת.

ומוסיף הב"ח על אתר:

"הרוגי מלכות כיון שלא בדין נהרגין מיד הויא להו כפרה מדכתיב: 'נתנו את נבלת עבדך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחייתו ארץ'. וק"ל חסידך חסידך ממש. עבדך הנה בחיני דינא מעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך ש"מהריגה כפרה ליהוי".

מי זאת אותה מלכות שעליה דנה הגמרא?

רש"י אומר במקום: "הרוגי מלכות הני העובדי כוכבים". וכן המהר"ח אור זרוע בתשובתו סימן י"ד: "הא למדת בין לאביי בין לרבא מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה. נהרג בידי גויים הויא ליה כפרה."

במדרש רבה על שיר השירים פרשה ז' אומר: "אומות העולם אומרים לישראל עד מתי אתם מתים על אלוקיכם ומשלמין לו, עד מתי אתם נהרגים עליו כדכתיב: "כי עליך הורגנו כל היום". כל המלחמות שמקיימים אומות העולם בישראל הן בשל היות עם ישראל – עם ה', עם הנושא עמו את האידיאה האלוקית הקוראת להמשלת ה' בעולם. אידיאה זאת נושא עם ישראל עמו בין בהיותו בארץ ובין בהיותו בגלות, בין בהיותו מודע לכך ובין עם לא.

נשיאת שם ה' בפי עם ישראל נעשה מאז הברית שכרת ה' עם אברהם, כמו שנאמר בבראשית י"ז, ז:

"והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך".

וביתר פירוט אומר משה לבני ישראל דברים אלו בספר דברים כ"ו י"ז-י"ט:

"את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיו ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דבר".

המציאות של עם סגולה עליון על כל העמים יוצרת שנאה בין אומות העולם ובין כנסת ישראל. הגויים רוצים במעשיהם לבטל את אותו מעמד שניתן לעם ישראל. נסיונות אלו באים בדרך לחימה בתחום הרוח – מצוות, או בדרך מלחמה פיזית. הגויים נלחמים למעשה בשליחיו של בורא עולם ועם ישראל בתוקף שליחותו נלחם על קידוש ה' כדברי מדרש תנחומא (ה):

"מה יונה זו כל העופות כשהן נשחטין הן מפרכסין. אבל היונה הזו פושטת צוארה, כך אין אומה בעולם נהרגת על קדושת שמו, ומוסרת עצמה להריגה אלא ישראל, שנאמר: כי עליך הורגנו כל היום" וגו'...

לכן כאשר ישראל נהרגים במלחמתם עם אומות העולם הרי שנהרגים הם על קידוש שם ה'. מיתה זו חביבה על הקב"ה כנאמר בילקוט שמעוני – תהילים: "הקב"ה אינו שוכח דמן של ישראל מידי עוע"ז ולא דם צדיקים שנהרגו בימי גזירה..." מההשואה של "דם ישראל מידי אומות העולם" ל"דם צדיקים בשעת גזירה" ניתן להסיק שחביבים הנהרגים ע"י אומות העולם לפני הקב"ה, כאותם צדיקים החביבים לפני ה' כל ימי חייהם ובמיוחד בימי גזירה כאשר מתו בשל גזירת שמד שבאה על עם ישראל. וכדברי פסיקתא רבתי:

"ישראל שאני מונה אותם בכל שעה סגולותיהם וחביבין עלי בצער שעמדו לו".

אומר הספרי בדברים ל"ב:

"מנין אתה אומר שהריגתן של ישראל ביד אומות העולם כפרה היא להם לעולם הבא שנאמר: מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתיך... נתנו את נבלת עבדיך... שפכו דמם כמים..."

אך, מיתת ישראל בידי אומות העולם אינה רק מכפרת אלא מעלה את הנהרגים לדרגה גבוהה הימנה. כנאמר בב"ב י: וכן בפסחים נ.

"הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן. ומאן נינהו? אילימא ר"ע וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא? אלא הרוגי לוד".

מה עשו הרוגי לוד שזכו להגיע למעלה כה רמה שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתן? מביא רש"י במקום את הגמ' בתענית י"ח.

"הרוגי לוד – שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותה על כל ישראל";

בזמן שהרומים מצאו אמתלה לפתוח במלחמה נגד ישראל יצאו כנגדם אותם הרוגי לוד ובהתקוממות זו הגיעו לדרגה גבוהה של דבקות בשכינה. כדברי המהר"ל בחדושי אגדות:

"מ"מ מעלה זאת שהוא הרוגי מלכות שמסרו נפשם על קדושת ה', אין אדם יכול לעמוד במחיצתן, כי אלו הם נבדלים לגמרי, לכן אי אפשר להתחבר להם שהם עם השכינה לגמרי".

וודאי וודאי שחללי המלחמה האחרונה אשר יצאו להגן על עם ישראל מתו על קדושת ה' וזכו להדבק לכסא הכבוד וע"י כך זכו לחופה אשר שום בריה אינה יכולה לעמוד במחיצתן, שהרי אומות העולם יצאו להלחם בעם ה' רק בשל היותו עם ה', כדברי מדרש בראשית רבה "כל אומות העולם שונאים אל ישראל".

דברים באור זה מוצאים אנו ב"אורות" לראי"ה וב"לנתיבות ישראל" לרב צבי יהודה הכהן קוק.

וכך כתב הראי"ה זצוק"ל:

"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח... היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים, ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו".

דברים מורחבים יותר מוצאים אנו בדברי הרב צבי יהודה הכהן קוק שליט"א:

"אחד הוא עם רוח הגבורה הנשגבה של גיבורי צבאותינו קדושינו, לכל פלוגותיהם, מוסרי נפשותיהם הטהורות על קדושת ה' וארצו ועמו ותורתו, אחד הוא מתוך המקור האחד של אוזר ישראל בגבורה ועוטרו בתפארה, המוליכו קוממיות לחרות עולם ומחדש ימיו כקדם בתשובת נחלתו וחזרת שכינתו. אומץ הגבורה הזה, במסירות הנפש ובהתמסרות הרוח, אשר הפיח בתוכנו אלקי אבותינו קורא דורותינו, הוא הנהו יסודם ושרשם של כל הנסים והנפלאות אשר בהתגלותו זאת עלינו בהגיעו אותנו אל זמננו זה ואל קיומנו זה... רוח הגבורה והדעת המתגלה באדם, להתגבר על כוחות המשחיתים והמתנגדים לקיומו הוא נס המופיע ממרומים, בכוח הדחיפה הרוחנית העליונה והפנימית, העושה את ההתעוררות וההתאמצות ואת ההתחכמות וההתגברות לתנופת הצלה ותקומה. ואם כך הוא במעשה הצלה וישועה של דוד, במרעות צאנו הפרטית בהצלת הצאן מן הארי ומן הדב, בטרם היותו מלך ישראל, ומזה נמשכת הגדרה זו גם לכל מצב כזה של אדם פרטי – על אחת כמה וכמה בענין כלל ישראל ומהלך ישועתו ומעשה הצלתו ותקומתו."