דרך האמצע לרמב"ם (שמונה פרקים פ"ד) / נפתלי רייכנר
דעתו של הרמב"ם בדרך האמצע היא שהאדם מישראל צריך להזהר מנטיה לקצוניות על כל צורותיה.
לדוגמא: מדת הזהירות משמשת כקו אמצעי המגשר בין התאוה לכל העולה על הדעת, ובין חוסר הנאה מהעוה"ז על כל המשתמע מכך ככפית האדם על עצמו. לכך באה מידת הזהירות כדי למנוע את האדם מהפרזה בתאוות ובאותה מידה זהירות מהתעלמות מוחלטת מראית העוה"ז כעולם של דרישות גשמיות של החיים בו. מכאן נסיק שמידת הזהירות היא דרך האמצע, וכן מידת הענוה נחשבת כדרך אמצעית ואידיאלית בין גאוה מחד ושפלות מוחלטת מאידך.
לדעת הרמב"ם דרך זו מהוה אידיאל להנהגה מוסרית, וכמובן, קרש קפיצה לאידיאל הגבוה מכל – דבקות בקב"ה בהשגות שכליות. כמובן שישנם מספר בעיות בהגדרתה פשוטה זו.
א. מקובל לחשוב שבמדות – הדרך האידיאלית צריכה להיות מנוגדת לרע ולא פשרה בין הקצה והמנוגד לו, ולכן, קשה לראות כאידיאל דרך שהיא פשרה.
ב. קשה להגיע לפשרה כשגבול הקצוות לא ברור. כל עוד גבולות הגאוה מחד והשפלות מאידך – אינם מוחלטים, קשה להגדיר את מידת הענוה המשמשת כדרך אמצעית.
כדי להבין ולהגדיר את דרך האמצע ברמב"ם נבדוק את דרכו של אריסטו באידיאל ההנהגה המוסרית בהנחה ששיטת הרמב"ם עשויה להיות מבוססת על שיטה זו, וכדרכו של הרמב"ם, "תוכו אכל קליפתו זרק".
א. הנהגה מוסרית מבוססת על קריטריונים של טוב ורע, ולא על אמת ושקר. מכיון שמושגי טוב ורע אינם מוחלטים כמושגי אמת ושקר הרי שקיימת גמישות יתר בהגדרת אידיאל מוסרי.
ב. המוסר קשור לפרטים משתנים ולא לכללים קבועים. כל פרט משמש כיחידה בפני עצמה ולכן השלמות כאידיאל מוסרי קשה להשגה, שהרי השלמות מורכבת מפרטים רבים שאינם קבועים המשתנים בהתאם לזמן ולמקום, וכדי להגיע לשלמות, חייבים אנו לקבוע עקרון מנחה שיעזור לנו להבין לקראת מה אנו חותרים.
לדעתו, הטוב אינו פשרה אלא קצה הרע והוא נקבע לפני הרע על פי תכלית מוגדרת מראש, ולפיה אנו בונים את הדרך לשלמות מוסרית. לכן, הבעיה העומדת בפנינו היא להגדיר את התכלית ויחסה אל המעשים המביאים אליה. לדעתו ההגדרה היא: התמדת קיומו של האדם כמות שהוא מתוך הנחה שהמציאות טובה. כלומר, דרך שעוזרת להתקיים כיאות – טובה, וכל מה שיזיק נחשב רע. אריסטו טוען, ששורש הנטיה לדבריו מהנים והבחירה מסבל הוא טוב ורע. כלומר, כל נטיה להנאה מראה על טוב, והרחוק מהסבל-שורשו הבריחה מהרע, כלומר, סימן ההיכר להבנה זו – צער או הנאה.
לכן ניתן לדעתו להגיע להנהגה מוסרית אידיאלית בעזרת חנוך הרצון להמשך הטוב האמיתי והרחוק מהרע האמיתי. לפי שיטת זו אנו עלולים לעמוד בפני בעיה המעוררת ספק לגבי אמיתותה של שיטה זו: פעמים ההנאה הראשונית גוררת רע, ופעמים הסבל הראשוני עשוי להביא טובה. כך שניתן להגיע מכאן לדעה שעשיית פעולות מתוך דחפים מסוימים אינה טובה והאידיאל הוא שקילת מעשים לפי נסיון קודם ותוצאות משוערות. מובן שכל פעולה תדרוש נתוח לעצמה.
המסקנה: כל מעשה ניבחן לפי תכליתו: אם בו ובתוצאותיו ישנה תכלית טובה, הרי המעשה נחשב טוב. ואם להיפך הרי המעשה נחשב לרע, לשם הדגמה נחזור למידת הזהירות. מידה זו עוזרת, כידוע, לקיומו הבריא של האדם. הרי שמצאנו את הזהירות כמידה טובה.
הרמב"ם, לעומת זאת, בונה את שיטתו רק על החלק הראשון בדברי אריסטו – שקול פעולות האדם מתוך ראית תכלית טובה. אין הוא מקבל את הקריטריון של ראית הטוב המהנה והמועיל לקיומו של האדם. הקריטריון הנכון זו התורה ומתוך כך בחר לו הרמב"ם כהגדרה את דרך האמצע כשמטרתה העיקרית יציאה נגד שיטת הסגפנות שהיתה ידועה ומקובלת על חוגים מסויימים בתקופתו (חסידות אשכנז). שני הקצוות, לדעת הרמב"ם, שווים מבחינת האידיאל לשלילה ולרע. כלומר, כדרך אידיאלית אין לנקוט בשום צורה שהיא באחת משתי האפשרויות הקיצוניות. הסגפנות, לדעתו, החטיאה את מטרתה, מאחר ובחרה בקצה כאידיאל של כבישת היצר עד כמה שאפשר, מתוך הנחה שהחיים הם נסיון לאדם לשבור עד כמה שניתן את תאוות הגוף, והתכלית כאידיאל – שבירת תאוות הגוף והיצר. לדעת הרמב"ם, הפרזה מעל ומעבר לנזכר בתורה, פסולה מכל וכל, שהרי התורה היא היא הדרך האידיאלית, והמנסה להוסיף עליה – גורע.
לדעת הרמב"ם, מותרת הנטיה רק בחסידות כמידה בפני עצמה בהנהגה מוסרית, וגם פה בגלל סיבה שונה לחלוטין. גם בחסידות מותרת נטיה מועטת לצד ההיפך מהנטיה הטבעית של האדם כרפואה מונעת מהדרדרות מבלי משים לקצוניות שהנטיה הטבעית מושכת אליו. יוצא, איפוא, ששני הקצוות שהזכרנו בתחילה אינם שווים מבחינת הקושי או הקלות להגיע אליהם והמטרה בחסידות, זו שטוענת לנטיה מועטת לצד שקשה יותר לנטות אליו, היא שמירה על דרך האמצע, כפי שהגדרנו בתחילה ולא כתכלית עצמאית.
נבין מכאן ששיטת הרמב"ם היא, שמידת הפרישות שאחרים רצו להגיע אליה בדרך הסגפנות פסול מכל וכל, שהרי התורה נתנה מדות שהן נטיה מועטת מדרך האמצע לצד שקשה להגיע אליו, מתוך מטרה של שמירת האדם בדרך האמצע ולא מתוך מטרה של שבירת נטיותיו הטבעיות של האדם. חובה עלינו לשלב את נטיותיו של האדם במערכת ההנהגה המוסרית לפי מידה, וכל נטיה לחסידות מופרזת רעה כהפוכה. ועוד הוסיף הרמב"ם שבכדי לרפא אדם שנטה לקצוניות מופרזת מותר זמנית להשתמש בקצה המנוגד כדי להגיע לדרך האמצע אבל חכמים הם היחידים שבסמכותם לקבוע עד מתי וכמה מותר להטותו לקצה השני כדי לרפאו. כמו כן, מדגיש הרמב"ם שבמדות הקשורות בהנהגה גופנית, התורה בעצמה נטתה מעט מן האמצע ואין להוסיף על נטיה זו. ועל זה אמר הרמב"ם: "לא דייך שאסרה תורה ואתה בא עוד להוסיף?" במדות הנפש מודה הרמב"ם שלחסיד מותרת נטיה מועטת יותר מהנזכר על מנת לשמור על דרך האמצע.
לסכום, ניתן לבחון את דרך הרמב"ם, החולק מכל וכל, על שלש נקודות בשיטה האריסטוטלית:
א. הפרישות שקיימת בדרך התורה מטרתה רחוק משעבוד לחיי תאוה – דרך שאינה פסולה לדעת אריסטו, כי המהנה – טוב לדעתו.
ב. שלילית נטיה לצד הטבעי שהאדם נמשך אליו. לדעת הרמב"ם פה מקור הקצה הרע ולדעת אריסטו זה הקריטריון לטוב.
ג. הרמב"ם מצריך חשבון יום יומי ודורש רגישות רבה לזעזועים בכל השטחים כדי שנהיה ערים ונוכל לשמור על דרך אמצעית שמותאמת לכל המצבים (כמובן שגישה זו אינה נמצאת בשיטתו של אריסטו).
לסיום צריכים אנו להבין שכל רעיון "דרך האמצע לרמב"ם" מהוה אמצעי למטרה נעלה יותר – דבקות שיכלית עד כמה שניתן להשיג בהשגות אנושיות בבורא עולם, וכל מטרת הדרך לפנות מוחו ולבו של האדם מישראל לעבודה זו.