לקוטי שבת / ברוך גרין
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" וגו'.
מקשה מיד בעל "שפת אמת": "דהוי לי למימר ויהיה יעקב בארץ מצרים. ולמה כתב ויחי? ומשמ, דעיקר הרבתור מה שהיה בבחינת חיים גם בארץ מצרים", ופרוש חיים הוא דבקות בשורש, ומקור שמשם נמשך תמיד חיות.
כשבאים להבין ענין הדביקות, צריכים לעיין ברעיון אהבת ה' יתברך. מבואר בספר "תורה אור" שענין המשכת האהבה בכנסת ישראל הוא בחינת "לאסתכלא ביקרא דמלכא", לעורר את האבה בכנסת ישראל הוא בחינת דרך זו, נתקנו פסוקי דזמרה וברכת יוצר קודם ק"ש, כדי שיבואו לקיום "ואהבת" בק"ש. עיקר הכוונה בסיפור שבחו של מקום הוא שיבוא להכרה של עניין ייחודו, כלומר "מלכותך מלכות כל עולמים" והוא לבדו, יחיד ומיוחד עכשיו קודם שנברא העולם ואליבא דאמת "אין עוד מלבדו". וכן ענין אחר, שיהיו הנבראים בטלים ליחוד ויכירו כי החיות של שמים וארץ עולה ונכללת במקור. וכשיאריך בענין זה – איך שאליבא דאמת אין עוד בלעדו ורק אנו מרגישים את עצמינו נפקדים מיחודו, ובעצם אנו מאוחדים עם הבורא יתברך בליבון בעומק בינתו בבחינת גלוי במוחו ולא בידיעה לבדה – אזי מוליד מזה אהבה ויבוא לקיום "ואהבת", פרוש לדבקה בו באין סוף. ליעקב אבינו ע"ה היה כל זה ברור, יעקב אבינו היה במצב של דביקות ובטול לגביו ית'. לעומת זאת, לשבטים לא היה ענין זה ברור, ולכן יעקב רצה לגלות את הקץ. מפרש ה"שפת אמת" – שרצה לברר שהגלות רק הסתר אולם אלו היתה עובדה זו נגלית לא היתה גלות כלל ולכן נסתם.
ואע"פ שנסתם – מ"מ על ידי האמונה בבני ישראל שאין שום כח בלתו – אפשר לראות את האמת שיעקב אע"ה ראה בעיניו.
"ויחי יעקב" בא ללמדינו שיעקב אבינו היה במצב של דביקות – גם בארץ מצרים – במצב של בטול לגבי ה' יתברך והכיר שאין עוד בלעדו. למעשה שורש ההרגשה של הפרדה מבורא עולם נובע מהסתר. עובדה זו רצה יעקב אבינו לגלות לשבטים אך נסתם ממנו. ומכל מקום אפשר לבוא לידי הכרה זו ע"י אמונה.
ויהי רצון שנזכה לחוש, לראות בעינינו שאכן "ה' הוא האלוקים אין עוד" כלומר שאין מציאות בלעדיו. וכמבואר בספר התניא "אין עוד" פירוש אפילו דבר טפל.