הדי הימים / הרב יהודה שביב

במותינו חללים

שניים הרים הם – הר סיני והר המוריה.

באחד ירד האלוקים להתקרב אל בני האדם ולקרבם אליוף והוריד אליהם את בת שעשועיו, חוכמתו-תורתו.

בשני על בחיר בני האדם, והעלה עימו את היקר לו, לוז חייו, כקרבן אל האלוקים.

מקומות מפגש והקרבה אליו של אלוקים ואדם, נתקדשו. הפכו מרשות רבים פרוצה לכל, לרשות מיוחדת, אינטימית, שרק יחידי סגולה יכולים לבוא בשעריה.

קדושתו של מי גדולה יותר? תבוא ההלכה ותלמד:

הר סיני קדושתו קדושת שעה, לאחר מתן תורה חוזר להיות הר ככל ההרים, שכולם בני בית אצלם (ראה: תענית כ"א:)

הר המוריה קדושתו קדושת עולם, משתנתקדש שוב אין קדושתו בטלה לעולם. מקום בו העלה אדם את עצמיותו אל האלוקים, בו מכרכים יחד הניצחי והמוגבל והוא הופך בית א-לוהים. בית מועד בו נועדים יחד אלוקים ואדם.

עקידה גרידא כך פועלתף כמה פועלת מסירת הגוף והנפש של ממש? מעתה, קדושה ברגבי העפר של הארץ בה ולמענה הערו נפשם למות.

"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים".

מה זאת עשה אלוקים לנו

תמהים כולנו לפישרה של מלחמה נוראית זאת שעברה עלינו – ביותר תמהים אותם שלומי אמונים הרואים באירועים שעברו על הדורות האחרונים מהלכי גאולת עם ועולם. עד עתה כמעט ראו עין בעין. עין אחת מתבוננת במאורעות והשניה בולשת בכתתובים – והדברים תואמים. עצמאות מדינית, ראשית כיבוש הארץ, המשך כיבושה, שחרור ירושלים והר הבית. ביסורים גדולים באו כל אלה, אך לאחר החבלים הנוראים באה בשורה גדולה, לידה חדשה. ומה עתה?

מדברים על ניצחון מזהיר המאפיל (יחסית) על קודמיו, אך ניצחון – ויהיה מזהיר ככל שיהיה, אין בו משום בשורה של ממש, ואין בו כדי צידוק ונוחם לכאב ולצער, לאבדן ולשכול.

הוסף לכל זה את המפולת המדינית, את בידודה של ישראל, את הצלחותיהם של הערבים בנשק הנפט, את תלותה הגדולה מתמיד של ישראל בארה"ב.

יש שאף תופעת התנכרותם של העמים לישראל כאילו מרנינה את ליבם, ובפיהם ניחומים של הבל לאמור: כך יאה וכך נאה, כאילו הכרח הוא שכל העמים יעמדו מעבר לזה של המתרס, כאילו לא טוב יותר מצב בו ידידים לישראל במשפחת העמים ואין היא מתיצבת לבדה כנגד רשעי ארץ. וכי לא מצינו דברי חזון על אחרית שבה מטים עמים שכם אחד לצד ישראל ומשתפים עצמם במעשה הגאולה?

כבר הורונו חכמים כי גם על הרעה יש לברך, אך כמו כן הורנו כי שונה ברכה על רעה מזו שעל טובה. לאמר: חייב אדם להאמין כי הכל מידו של הבורא יתברך, אך עליו להאמין כי כל מעשיו לטובה, אך אל לו להטעות את עצמו ולראות ברעה טובה. אל לו לברך "הטוב והמטיב" על הופעה רעה ומעציבה. בחינת התופעה תעשה על ידו בעיני בשר ודם הרואות את שלפניהן כמות שהוא. כשחושך לנגד עיניו אל יקרא אור הוא, ואל יברך ברכת המאורות. אך יחד עם זאת – אל ישקע ביאוש מחמת חשכה נצחית, אלא ידע בעומק נפשו כי גם "כי אשב בחושך ה' אור לי" – ואומה שלימה תוכל לקרוא "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי" (עפ"י מיכה ז' ח').

כן הדברים ביחס למהלכי גאולה. וממשה רבנו נלמד: אף שברי היה לו כי ההשגחה העליונה מוליכה את העם משעבוד לגאולה, עם זאת, כשנראה היה לו כי צעד אחד שעשה (ובשליחותו של מקום עשה) לא הצמיח טובה אלא הוסיף לקושי השעבוד לא הסס מלזעוק "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (סוף פרשת שמות). ודאי בעומק אמונתו האמין כי אף זה שלב בשלבי גאולה, אך אמונה זו לא הביאתו לראות בצרה העכשווית מעשה של טובה וישועה.

מאידך, בקצה המחנה קולות בדבר ארעיות מפעל הגאולה שלפנינו, ושמא תופעה בת חלוף היא, או שמא בכלל חזון שוא ראו עינינו.

אף הם, מתוך אפלה זמנית מיהרו להסיק כי הכל חשוך וכל אותם קרני אור של עבר והווה, והם רבים ומאירים, נעלמו אותה שעה מעיניהם. כלפי אותם שבדעתם ובפיהם נימות של יאוש וחשש של ירידת כל המפעל לטמיון, יזכרו דבריו של הרב הראשי הגרא"י הרצוג זצ"ל. בעוצה של מלחמת העולם השניה קבע הוא בהחלטיות כי חורבן שלישי לא יבוא. אז לא היתה מדינה יהודית, וצבא עברי טרם הוקם – וקלגסי אויב חזק ואכזרי כבר כבשו את אירופה וביססו שליטתם באפריקה ועמדו בשערי הארץ, ואז אחז פיק ברכיים את שליטי הארץ – שהיו עדיין שליחים של מעצמה גדולה – אנגליה. וכיום, כשהמערכה נטושה בקרבת בירות ערב, כשמולם מעצמה יהודית, כשכבר חזינו ביד ההשגחה העליונה המצעידה אותנו בדרך הגאולה, הניתן אף להעלות על הדעת מחשבת חורבן כל המפעל?

"רבת שבעה לה נפשנו". עייפנו ממלחמות, ומה עוד מלחמות שאין רואים תועלתן ואין רואים קיצן – אף בהיותנו עם עתיק עלינו לדלות מן המקורות העתיקים המספרים על קורות חיינו בארץ הזאת ותהליכי גאולתנו מן הגלויות, והשתרשותנו בה. ועתה צא ובדוק כמה שנים עברו מעת שיצאו ישראל ממצרים עד שישבו בארץ איש תחת גפנו ותחת תאנתו. לא שנה ולא שתים ואף לא עשרות שנים, כארבע מאות נשים חלפו, ובתוכן שנים קשות, רצופות סבל ומלחמות בלתי פוסקות עם גויי הארץ והעמים מסביב. תאמר בבית שני היה טוב יותר, אין הדבר כן. מרבית ימי הבית השני – נגישות וקרבות, שלטון זר ודיכוי.

דומה שגורלנו שלנו שפר עוד מגורלם של קדמונים ואת כברת הדרך שעברנו במשך עשרות שנים לא עשו הם במשך מאות, ובזמנים שלהם נביאים וחכמים, רוח הקודש והבטחת ישועה, ואנו – אין איתנו יודע עד מה, ובכל זאת מעשי הגאולה נגלים לעינינו בצורה מהירה וברורה עוד יותר מאשר בתקופתם.

ובכן מה הדבר? שלב מוקדם בגאולה אין אנו רואים במלחמה זו, נסיגה וחובן, ח"ו, אף אין לעלות על הדעת!

אך כלום יש תמיד לראות במלחמה משום שלב? וכי לא הוראנו לדעת מן המקרא ומן תולדות ישראל כי יש והמלחמה אינה באה אלא כדי לזעזע, לנער ולצרף את העם מחטאים וממצב ואווירה שליליים בהם היה שרוי.

אף כאן צא ובדוק: במלחמות ישראל המתוארים בספרי נביאים ראשונים – התוכל להצביע על כל מלחמה ולהראות כי היתה שלב מוקדם בגאולה? הן המקרא עצמו מעיד על רבות מהן כי באו כעונש על כי עשו הרע בעיני ה'. (פזורות הן על ספרי שופטים, שמואל, ואף מלכים).

במלחמה זו, שעברה עלינו, מדברים על מחדלים וכשלונות, הללו כולם בתחום הארצי, אף הצירוף של כל אלו המחדלים והכשלונות למסכת אחת שהביאה עלינו את היומיים הקשים ביותר בתולדותינו כאן, מעתיקה את העניין מהתחום הארצי לזה השמיימי (כשם שב'ששת הימים' ראינו את יד ה' בצירוף המופלא של הנסיבות הארציות הטבעיות, שיחד יצרו את נס השחרור).

ובפי רבים, וכן טובים, עלתה השאלה: מה זה עשה האלוקים לנו, או מדוע זה עשה ככה לנו. (אף זו תופעה בריאה לחפש שורש דבר במומים ופגמים פרטיים וציבוריים ולא באותם המנסים למעט בחשיבותה ובנחיצותה של ביקורת עצמית זו).

אבל אשמים אנחנו

אם תמצא לומר: אף יד אלוקית המייסרת את העם בצרות ובמלחמות על רעה שבידיו, אף זה מסימני עידן גאולה, אף זה ביטוי לגלוי פנים, השגחה ישירה, בחינת "וסביביו נשערה מאד". ועתה פוק חזי מאיד עמא דבר. והעם מכה על חטאים (אם כי רבים הם המכים על חזה זולתם). על חטא שחטאנו (כולנו) בעינים רמות – עזות מצח, על רדיפה והשתקעות אחר נוחות ורווחה חומרית. ושמא גם (ולא לאחרונה) על כי לא מיצינו את האפשרויות שזימנה בפנינו ההשגחה העליונה לישב בשטחי הארץ החדשים, אחר כיבושם, וליישבם. כזאת מצינו אף בימי ההתנחלות הראשונים בארץ. לאחר שבנ"י לא עשו את שהוטל עליהם ויש ונמנעו מלהוריש את יושבי הארץ, אף ה' גמל עמהם ולא גרש את היושבים מפניהם כאשר הובטח להם בתורה (ראה תוכחתו של המלאך – שופטים ב, א-ד).

בספר שופטים מוצאים נימוק נוסף לכך שה' הותי לבני ישראל אויבים בארץ "ואלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען. רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה..." (ג, א-ב). ואמרו חכמים: "צוה הקב"ה למלאך שיניח בני אדם מן האומות, שמא יעשו תשובה... ועוד, שילמדו ישראל לעשות מלחמה לכן נאמר (תהילים נט) "אל תהרגם פן ישכחו עמי... שלא ישכחו ישראל לעשות מלחמה". (אגדת בראשית מצוטט ע"י ר"א סופר ב"מקרא ומדרשו"). לקח זה נלמד היטב ע"י דוד המלך, ועוד בטרם קונן על הנופלים קרא להפיק את הלקח מהמפלה הגדולה בהר גלבוע והוא: "ללמד ביני יהודה קשת" (שמ"ב, א' י"ח). "ויאמר דוד מעתה שנפלו גיבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת" (רש"י שם). (אנו יודעים מסוף ספר שמ"א כי מפלה זו צפויה היתה ובאה כעונש שמיימי לשאול על חטאו אך אין בזה כדי למנוע מהפיק לקחים ארציים). הלא זה הוא הלקח הגדול והמיידי ממלמתנו זאת. נורא הוא כשלקח זה צריך לבוא כתוצאת מלחמה קשה ואכזרית. מלחמה זו, על תוצאותיה – בייחוד ההתחלתיות – צריכה לשמש תזכורת מתמדת כי אין להיתפס לשאננות ורפיון ויש להתמיד בלימוד מלחמה, ולדעת כי מלאכה זו מלאכת ה' היא ואין לעשותה רמיה. דווקא עם רודף שלום וצמא שלום כעם ישראל חייב בתזכורת מתמדת זו. תזכורת זו "כתובה על ספר הישר" (דברי דוד בשמ"ב שם). כי רק ספר ישר יכול להוביל את לומדיו-קוראיו לתשוקת שלום-אמת מחד, יחד עם אמון ידיים לקרב ולמלחמה.

בטחון של אמת

רבים ראו מלחמה זו כמעלה כורת על תחושת "כוחי ועוצם ידי", תחושה שליוותה אותנו מאז תום מלחמת השחרור והגיעה לשיא בשנים שלאחר מלחמת "ששת הימים". כאן נקודה שחשובה לנו ביותר.

הורגלנו והרגלנו עצמינו להבין כי אין רע במחשבת "כוחי ועותם ידי" אלא שיש רק לזכור שה' אלוקינו הוא שנתן לנו כוח לעשות חיל. זאת בעקבות דבריו של הרמב"ן בפירושו לכתוב שם (דברים ח', י"ח): "ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם. על כן אמר כי אם תחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועוצם יד כלל... אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכוחך – ה' הוא שנתן לך את הכח כאשר עשית אותו ואם תשכח את ה' ייכלה כוחך ושיאך ותאבד כאשר אבדו הם כי כל עוזבי ה' ייכלו" אם אמנם נכונה הבנה זו ברמב"ן כי אז חלוק הוא על דברי תרגום יונתן שהרי כך תרגם יונתן: "הוו זהירין דלא תמרון בלבכון חילן ותקוף ידן קנו לן נכסיא האילן".

דברים ברורים: הוו זהירים שלא תאמרון בלבבכם כחי וכו'. באמת אין כל הכרח שדברי הרמב"ן יסתרו לדברי היונתן הרמב"ן לא בא אלא להסביר כיצד יכולים בנ"י לשכוח את ה' ולשגות באשליה כי כוחם עשה להם את החיל, זאת כי אכן גיבורים הם ואנשי חיל, אך לאמיתו של דבר אין ראוי כלל לחשוב מחשבת כוחי – עדות לכך המשך דברי הרמב"ן שם. "וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כוחי ועוצם ידי וכו' ואמר שמע ישראל דבר אמת מפי, כי הגויים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה, ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים ואיך תכבוש אותם, ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים.. וכשיתברר לך כל זה יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל, עד שתדע כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם לא כח ועוצם יד... וזהו שאמר דוד "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזורעך ואור פניך כי רציתם..." ובפרק ט' פסוק ד' "אל תאמר בלבבך – אחר שהזהיר שלא תחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי, רק שתדע כי הניצוחים במלחמה ה' נתן להם הכח ההוא, והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלדו ה' בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאיתו..."

אחר כל זה חשוב לזכור כי הדברים נאמרו ביחס לעבר, לפרשנות על נצחונות שהיו, אף חס לו למאמין מלבטוח בזרועו לעתיד. אף כאן ישמשו לנו דברי הרמב"ן למאירי דרך:

"כי ה' אלוקיכם ההולך לפניכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם (דברים כ' ד')

"יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה (יושם לב: זהו בדיוק הביטוי בו השתמש ברמב"ן בפרשת עקב), רק שישיבו לבם אל ה' ויבטחו בישועתו ויחשבו כי "לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, כי רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו" (רמב"ן שם).

דומה כי בזאת נכשלנו כולנו. וכי לא היינו מסטלים שמועות סכנה ומלחמה בניד יד כאומרים: סמוך על צה"ל. ולא שתנו ליבנו כי שמנו בשר זרוענו ולא סתם בשר כי אם בשרנו שלנו. הפכנו גורם אנושי, בשר ודם, למשהו מיסטי עליון, יודע כל, מתגבר על כל, עד שבא יום מבחן... חיילים בחזית תחת אש חשו כי יש לבקש משען חזק יותר, מבטח עוז של ממש. ורבים רבים, אף רחוקים משגרת חיים דתית, בקשו לומר תפילה כלשהי, אם תפילה כתובה, אם ניסוח אישי ואם משאלה שבלב.

מה מדאיג כי אצל המנהיגות המדינית והצבאית דומה כי לא חל כל שינוי, ובבמות וכלי תקשורת חזרו באוזנינו על הזמירות הישנות נוסח "...בטח בצה"ל" ו"סמוך על...", אף כי מי כמוהם ידע כי הכזיב ולא מעט, אותו מבטח. (כמו לעג לרש היתה הדרכת משרד החינוך לבתי"ס ללמד לקראת חנוכה את שירה של נעמי שמר "מעוז, צור ישועתי לך נאה לשבח" – שיר הלל למעוזי התלה שהם, כביכול, צור ישועתינו ולהם נאה לשבח. עתה, לאחר שנכבשו ביד אויב ולא היו צור ישועה, הלא עתה יותר מתמיד ראוי לשוב למעוז צור ישועתי האמיתי, שלו – ורק לו – נאה לשבח. מה מצער כי אף בת"יס ממ"ד ראו עצמם מודרכים בהנחיה זו וטרחו ועמלו לשבר אוזניהם של ילדים רכים על מעוזים שהם צור ישועה יחד עם היושב בשמים).

כמו לדורנו ולנו נאמרו דברי הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו.. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום" (הושע י"ד, ב'-ד'). תמיד תוהים היינו מה ענין סופו של פסוק "אשר בך.." לתחילתו, באה מלחמה אכזרית זו, ולאסוננו, לימדה אותנו על הקשר.

אפשר וגישה זו של המנהיגות באה מתוך מגמה להעלות את המוראל בעם. אך דומה כי אין דבר מסוכן יותר למוראל מאשר טיפוח אשליות וזריעת "עובדות" ו"השקפות" שאינן נכונות. אף זה מן המחדלים שבמלחמה האחרונה – תחת דברים בדוקים ואמיתיים פוזרו הערכות ואף "ידיעות" שנתגלו מאוחר יותר כמוטעות ובלתי נכונות. כתחצאה מכך נפגעה אמינותה של ההנהגה, ותחת הגברת המוראל בא רפיון גם בנושא זה.

זאת ועוד, מתוך שלא ידע העם בשלבים הראשונים של הסכנה לא קיננה בו חרדה המביאה מיידית לחשבון נפש ולתיקון דרכים ומעשים. כשאין תחושת סכנה גם אין יודעים להודות על ההצלה והישועה. ובשעות שבהן הייתה צריכה להישמע תפילת הודייה גדולה על ההצלה, אז שמע העם על האימה הגדולה. נמצינו מחמיצים גם תועלתה של צרה וגם חובת הודייה. דומה שאף בתחום זה יש להפיק לקחים.

שובנו אלוקי ישענו

נראה כי מעולם לא נאמנו כל כך פסוקי שירי המעלות כבזמננו זה. תחילה על ההבדל ביננו לבינם.

"אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אוהלי קידר רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" (מזמור ק"כ).

ואם למלחמה פניהם כי אז

"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי"

אך לא בהרים העזר אלא

"עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ...

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (קכ"א)

"אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר" (קכ"ז)

וכי אימתי, אם לא עתה, ראויים להיאמר פסוקים אלו:

"אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים חננו ה' חננו רב שבענו בוז רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים הבוז לגאי יונים" (קכ"ג)

ועל הכל ההודייה.

"לולי ה' שהיה לנו יאמר ישראל. לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם. אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו. אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו. אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשנו. אזי עבר על נפשנו המים הזדונים. ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם... עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ (קכ"ד).

ועוד יאמר ישראל:

"רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל. רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי..." (קכ"ט)

והמסקנה:

"הבוטחים בה', כהר ציון לא ימוט לעולם ישב... שלום על ישראל" (קכ"ה).

שלום זה אפשרי גם עם הישובים בארץ, גם לאחר מלחמות ארוכות וכבדות. פלישתים הם אב טיפוס לאוייב אשר כזה. וכמו סימן למלחמות בנים, משמש העימות שבין אברהם, אבי האומה, לאבימלך מלך פלישתים. ובענין זה דרשו חכמים את כתוב במשלי (ט"ז): "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" "ברצות ה' דרכי איש – זה אברהם... גם איוביו – זה אבימלך".

(קודם דרש ריב"ל פסוק זה כלפי יצר הרע, האויב התמיד, הגדל עם אדם מנעוריו עד זקנותו, אם מצא בתוך שבעים – הוא מפילו, בתוך שמונים – הוא מפילו. איוב – מפיל שאינו יודע ליאות ותמיד אורב לו לאדם להפילו ברשתו, ועם זאת – אף עימו יתכן שלום "ברצות ה'...")

תנאי לשלום זה "ברצות ה' דרכי איש".

שמא אף זה דרך לשלום?!