בדין "והתעלמת" / הרב יהודה שביב
א.
בתורה נאמר:
"לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך", דברים כ"ב, א
ודרשו חכמים:
"והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא (האבדה) בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - לכך נאמר והתעלמת, בבא מציעא ל.
הגמ' מסכמת שם שהכתוב מלמד בעיקר לגבי האפשרות השנייה של זקן ואינה לפי כבודו.
דרשה דומה – נדרשה במכילתא לכתוב:
"כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו", שמות כ"ג:ה.
וכך דרשו שם:
פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב; כיצד, חמור של ישראל ומשאו של גוי, עזוב תעזוב עמו, חמור של גוי ומשאו של ישראל, וחדלת מעזוב לו...
היה בין הקברות לא יטמא לו (כנראה המדובר בכהן). אמר לו אביו, אל תפרוק עמו, אל תטעון עמו ואל תחזיר לו אבדתו, הרי זה לא ישמע לו, מפני שהוא ואביו חייבין במצות.
וכבר תמה בעל התורה תמימה בפרשת משפטים שם על הגמ' בבבא מציעא "לכאורה צ"ע שלא דרשו ככה על פסוק זה שהוא מוקדם בתורה" ונשאר בצ"ע.
ב.
יש לשים לב להבדל שבין הציווי בשתי הפרשיות (משפטים, כי תצא),
במשפטים מדובר על אויב ושונא –
"כי תפגע שור אויבך או חמור תעה השב תשיבנו לו",
"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו..."
לעומת זאת בפרשת כי תצא מדובר על אח –
"לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים... ואם לא קרוב אחיך אליך... לכל אבדת אחיך..."
באבדת אח, הרי שעיקר המצווה היא עניין ממנו, התורה מצווה על האדם מישראל שיהיה ממון חברו חביב עליו כשלו, וכשם שאם אבד ממונו מבקש הוא אחריו ומשתדל למצאו, כך עליו לנהוג ביחס לממון חברו, אך לא למעלה מזה. אם זקן הוא ואינו לפי כבודו ואף אם היה שורו שלו אבד לא היה מוליכו פן יתבזה, איננו חייב לנהוג אחרת בשור חברו, לכן אין האפשרות של התעלמות יכולה לשמש מקור כללי ללמד שמצוות עשה נדחית מפני כבוד אדם כי "איסורא מממונא לא ילפינן" (ברכות י"ט:, תוס' סנהדרין י"ח: ד"ה מעיד) וזה דין מיוחד בממון.
גם אינו חייב לטפל באבדת חברו אם ע"י העיסוק יגרום לו מאותה סיבה הפסד ממוני הגדול יותר מערך האבדה.
אך כשהמדובר באבדת שונא הרי שבנוסף לעניין הממוני יש דבר נוסף: כפיית היצר ("אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו" – ב"מ ל"ב:). והבאת שלום בין איש לרעהו. ערך זה של כפיית יצר חשוב הוא לאדם יותר מאשר ממונו ואף יותר מאשר כבודו. כאן קיים כבר צד איסור (ראה תוס' פסחים קי"ג: ד"ה שראה) לכן ייתכן שגם זקן שאין זה לפי כבודו חייב בהחזרת אבדה לשונא ואף אם יגרם לו הפסד ממוני. לכן רק שהמדובר באבדת אח דרשו חכמים שזקן יכול להתעלם.
אשר לדרשת המכילתא, המתייחסת לפריקה של חמור השונא, אכן יושם לב שבכל הדוגמאות של "וחדלת" לא מוזכר זקן ואינו לפי כבודו וגם לא מוזכר כשמלאכתו מרובה משל חברו. תופעה המחזקת את ההנחה כי אכן שהמדובר בשונא אין שני אלו פטורים.