לרצות בחיים / אלי (פורת) פורגס
עמודות אלו עסקו – אם נדייק: עת עתה בדברים הגדולים, באופטימיות הנפלאה, בגילויים השורשיים שבפשוט שבבני האדם. בחוקים הסמויים – מציצים של תהליך הגאולה ובמהות המזהירה של עם ישראל העומדת, זה דורות, ומרגיזה מהויות אפסיות של שכנינו הערבים. דברים גדולים – חזרו והשרישו בנו – שמתרחשים גם ללא עזרתנו. מלמעלה, גילוי אחדות וייחוד ה' באמצעות כנסת ישראל, הרי הוא בהכרתנו, כחוק-טבע שמוכרח לפעול ביום מן הימים, גם אם אנו נתמהמה. דברים גדולים. לעומתם, הדירו רגליהם – דפים אלו – מן הדברים הקטנים. מן החובות הלכאורה קטנות של היהודי. חובות שלימדונו, גם בגני הילדים, שנים רבות לפני שפתחנו את "ילקוט-ידיעות-האמת" את "נצח ישראל" ואת "אורות" וכדומיהם. שהכניסו אותנו לאווירה מרווחת, שגרמו לנפש לעלות על גדותיה. דומה שפסחנו על "קשה להיות יהודי", והתעסקנו ב"כדאי"!
האם אנו – בשכל, ברגש, במעשה – באמת רוצים בחיים בהיקפם החומרי והרוחני כפי שהקב"ה רוצה? האם שמים וארץ נפגשים ביותר נקודות במרוצת השנים? האם כוחות הגאולה והשלכותיהם נמצאים – מלבד במאורעות, בגילויים – גם בעבודת האדם הפרטית, או בניסוחו של הרב, האם "כוחות הגאולה נמצאים באומה" כפי שצריך להיות? האם במעשה ה"שלום", שמברכים בו, מכר, ידיד, סתם יהודי, אנו משקיעים את המטען הנפשי העמוק ביותר? האם אנו בכלל מברכים ב"שלום" במעשה?
לכשידענו – צמוד להתבגרותנו השכלית – לצאת ולדרוש הסברים למעשי התוכי שלנו מזה שנים, לחפש משמעות לתרי"ג מצוות אנושיות ואלוקיות. לתת טעם ללימוד ממושך, מיגע לפעמים, לכסות אינפלציה של מילים דוהרות בעמידתנו שלוש פעמים ביום בתפילה, - מי השריש לבד, ומי השרישו בו את ההכרה כי במעשנו, בכל הוויתינו, מטרתנו לרצות – בשכל, ברגש, במידות ובמעשה – את רצון האלוקים. וכל כך למה? כדי להציג ארצה את שלבי הסולם היורד מלמעלה בצורה השורשית ביותר. גם ידענו להכיר, - בצד זה – כי דברים חומריים: לאומיים ופרטיים שהינם רצון ה', גם בהם עלינו לרצות, וכך, כדי להתקבל כשווה בין שווים, בין יסודות ביולוגיים-אנושיים, אחרים בעולם, ייחוד ושיויון אלו, כשרוצים בהם – ברצון עמוק הגולש גם למעשה – הרי מגיעים לחיים בריאים של גאולה, לחיי נצח, ולהשרשת אלוקות בעולם מתרחשים גם ללא עזרתנו, בצורה המיוחדת להם במקרה זה, אבל עלינו – בשר ורוח – לעשות את המוטל עלינו, במקסימום המאמצים והמטענים הנפשיים.
כיצד, במבחן זה, עמדנו טרם המלחמה, ובתוכה? הרבה נאמר כבר שלא עמדנו במבחן, רק התוספת שבכאן תהיה בניסוח ובמבט שונים.
כשהעניק הקב"ה חיים לבני-אדם, חיים פיזיים ורוחניים, התגובה המחייבת אותנו הייתה להושיט את היד, לרצות, לעשות, לפירוט יאמר שבפיזיים הכוונה לעצם קיום הגוף ושמירתו, וברוחניים לכל המשמעות במעגלי החיים החוזרים על עצמם, לכל הצגת חוקי אלוקים, בכפות-רגליים יציבות על גב הקרקע הארצית. בחיים רוחניים כאלו, בכל היקפם לא רצינו, לא רצינו, בכך שלא נקפנו אצבע בתמיכת נזקקים והגדלנו הונות פרטיים, ואם בכם זה לא נוגע, הרי גם לא רצינו, בכך שנשארנו שאננים לקירוב רחוקים. לא רצינו, בכך "שאיש את רעהו חיים בלעו", ואם בכם זה לא נוגע, הרי גם לא עשינו, בכך שלא עשינו את היותר מאמצים בלימוד, בתפילה, ב"אהבת לרעך כמוך", והרשימה ארוכה, לנו ולהם, אם נצעד עוד צעד, הרי שהמלחמה הייתה המכה שהונחתה, ואין להתעלם מכך שהייתה עונש באחת מבחינותיה, "בדרך שרוצה לילך אדם מוליכין אותו". – מאמר חז"ל ששוגר אלי משולחן-אבא בזמן הקרבות, הבהיר לי פתאום שרצונו ואי רצונו של אדם הם המביאים את הגאולה או את המכה. יותר מעונש לגופו, כל עונש טומן בחובו את הלקח. מה כעת?
וכאן באה התרשמות אישית.
היה נדמה לי שגם כאשר הונחתה המכה, ומטרתה הייתה לזעזע, לנער, עדיין לא רצינו בחיים והפעם בחיים הפיזיים. בבסיס לכל התוכן. אם נזכיר לעצמנו שהמוות הינו בעצם דבר חריג, טמא, לא רצוי, והמטרה הראשונה הייתה חיים נצחיים, הרי ציטטות כמו "לכל כדור יש כתובת" הופכות לצורמות ובמיוחד שיוצאות מפיות מאמינים אשר עושים הרבה למען החיים הרוחניים. ומה על הגוף? האם לא רצונו של הקב"ה שיחיה? האם ירדנה מעלינו החובה לעשות את המקסימום בשמירת הגוף כדי שנהפוך רצונו, רצוננו? לכל אחד מכם יש את הסיפור על נפילת חייל עקב חוסר זהירות, ובניסוח אחר: עקב אי התעמקות יתר, במשמעות החיים ובדרישותיהם.
ושוב דעתי האישית.
אי ההתעמקות, שכנזכר למעלה, היא שורש המחלה. כי אם בשטחיות נסתכל ונאמר: א. תרי"ג מצוות יש ועלינו לקיימן, ב. הקב"ה קובע את הכול. וכאן נעצור, ללא דין וחשבון מעמיק מה משמעות קיום מצוות במערכת הכללית, ומה אדם יכול לקבוע בעצמו, בעבודתו, ברצונו, הרי שנגיע לסילופים ואם לא, לחוסר מעש במקום שיתר מעש נצרך.
אם בזמן התקפה – וכאן סיפור שקרה לי – יושב בחור, דקדקן בצוות, בתוך הטנק ואומר תהילים, כשבכל רגע הוא צריך להיות מוכן, בכל מאמציו הגופניים והנפשיים, להפעיל את כלי הירי, הרי שהיה נגוע בשטחיות. הרי שלא העמיק לדעת, שברגע זה רצונו יתברך, שיתן הוא את כל משאביו במלחמה. שישכח הכול לרגע, שיתאמץ ברצון ה' גם אם נפשו הפרטית צורכת ברגע זה אמירת תהילים. אין לך רגע, גרגר של חול, מאורע, שלא גלום בהם רצון אלוקים.
ידעו כשאמרו – ונעלם ממנו ברגע זה מי?
היכן?
"בית ראשון סימנו תורה שבכתב
בית שני
תורה שבע"פ
ובית שלישי תורת הנסתר, הבנה הכוללת".