מכתב לקו
"שעת דמדומים מאוחרת בירושלים.
הוד של קדומים והדר של מלכות בין אבני הגזית. זהוב ואדום בשיפולי הרקיע. זהוב ואדום כשלהבות של נרות. פעוט נועץ עיניים גדולות בשלהבתו של השמש שבידו הקטנה, והוא מצייץ ברוב חגיגיות "שעשה ניסים לאבותינו". והאבות – בזמזום, מעודדים את בניהם כבהנהון ראש של הסכמה, וברעד יד מושיט בן יקיר את השמש של הנר שלימינו, להעלות בו שלהבת.
אור ליום א' דחנוכה.
חושך בניו יורק.
רעשנות של חידוש ותאורה של בזבוז בין גורדי שחקים, צעצועי זהוב ואדום נתלו בעצי האשוח שבטרקלינים, ובחדרי ההמתנה והקבלה יבשרו לוחות העיר שעל הטפטים "יום איד היום להולכים בדרכי אותו האיש, זכר להולדתו". חג ליהודים ואיד של גויים". (מתוך על "חנוכה וחנוכריסמטס" יצחק רקנטי, כסלו תשכ"ח)
בכל פעם שאני נוסע בימים אלה בדרך לגוש משכו את ליבי קישוטים מוארים המותקנים בפרברי ירושלים בדרך ירושלים-בית לחם. לא לכבוד חנוכה, לכבוד חנוכריסמס.
"על כן נמצאו חוגגי חנוכריסמס או דומים להם, גם בין קוניטרה לקנטרה. כשישאלו אלה מתי יחול חנוכה, ינקבו בשם משהו מקיסריה המטורפים של רומי, שזכה משום מה שאחד מחודשי הלע"ז הנוצריים יהיה קרוי על שמו" (יצחק רקנטי, כנ"ל)
תאריך עובדה שגרתית – יומיומית. תאריך לועזי. דברים הגיעו לידי כך שרבים בעם ישראל אינם מכירים את התאריך העברי. כל מגעם עם חודשי השנה העבריים בא לידי ביטוי בשמיעת שירה של נעמי שמר על חודשי השנה. וזהו סימפטום. סימפטום להכרתנו את עצמנו, את עמנו ואת הסובב אותנו. שורות אלה אינן נכתבות על רקע חג החנוכה, ולהבדיל – חגם של הנוצרים – הבאים בסמיכות; אלא על רקע הרבה יותר רחב. מעניין כיצד היה מסתכל בן דורנו על אותם החשמונאים הנערצים עלינו כל כך: כוח האורתודוכסים קיצוניים – האוחזים בשמרנות עיקשת בדרך אבותם ואינם מוכנים להיות פתוחים מעט ולקלוט תרבות יפה ואדירה הכובשת את העולם כולו. ואעפ"כ נותרו החשמונאים – קדושים וגיבורים, ומתיוונים – מתבוללים ונטמעים. וכאז כן היום, מאבקנו עם ארצות העולם – והערבים בתוכם – אינו רק צבאי-מדיני, אלא הרבה יותר עמוק. זהו מאבק רוחני-תרבותי הבא לידי ביטוי חריף במישור הצבאי-מדיני. כך הייתה אף מלחמת יוון במכבים. כך הייתה גם מלחמת פרס-אחשורוש והמן-ביהודים. מגילת אסתר מציגה את עמדת היהדות כלפי מלכות פרס:
"גלוי בחילה ולעג כלפי חברה עשירה ואכסהיביציוניסטית ("חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף... זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת") שטופה גינוני סטאטוס ("אחשדרפנים, פחות, סריסים, פרתמים, אחשתרנים, בני רמכים וכו'") מתבוססת בגירויי מין, בשמים וסמים, ומפגינה ליברנטיות כעיקרון ("וכל איש שורר בביתו... כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש"). ושתי המלכה "עיוותה... על כל השרים וכל העמים אשר במדינות המלך" ופגעה ב"דת המדינה", בסרבה להדגים סטרפטיז בנשף הוללים. חברה מעין זו – שחה לנו המגילה – הפור קובע בה, והכול אפשרי בה, כולל שואה". (ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית / א. ליבנה עמ' 19).
דומה כי אין צורך להאריך בהשלכות על מאבקנו עם תרבות המערב המוסר הנוצרי המתמוטט. שום מילים דיפלומטיות מהוקצעות (אף של יהודי שעל בדומה לו נאמר: "מי יודע עם לעת כזאת הגעת למלכות") לא יצליחו להסיח את הדעת מעובדות ברורות שחשוב שיהיו לנגד עיננו בימים אלה של ועידת "שלום"... ובחירות.
"הרצון המהותי להשמיד את ישראל ויהודיה דוחף את המנהיגים הערביים להזדהות נפשית עם הנאצים והנאציות, ב-1942 פעל סאדאת כקצין צעיר בקבוצת מחתרת פרו-נאצית. ב-1953, בהיותו במועצת המהפכה, פרסם בעיתון המצרי ("אל מוצאור", 18 בספטמבר) דברי הערצה להיטלר, לרגל שמועות כאילו חי ומתחבא בדרום אמריקה: "הייתה למנהיג הנצחי של גרמניה, ואיש לא יופתע בתקומתו של היטלר גדול וחדש". חסניין הייבל, הנחשב מתון ופרו מערבי הזדהה עם המיתוס הניאו-נאצי המכחיש את התרחשות השואה. בחוזרו מביקור בגרמניה בישר ב"אל אהראם" ב-14 בנובמבר 1971,שהשמדת ששת המיליונים היא "בדיה"... מה שקרוי בפי מדינאים ערביים "הסדר מדיני" או "אמצעי שלום" אין כוונתו שלום עם ישראל. "הסדר מדיני" פירושו שינוי הנתונים האסטרטגיים-טריטוריאליים בלחץ מדיני (רוסי או אמריקאי-רוסי) כדי להכשיר תנאים יעילים יותר להתקפה צבאית על ישראל. מהלך זה הוא מיסודות התכסיס הערבי לאחר המפלה בששת הימים. סוכנות ידיעות המזרח תיכונית (הערבית) מביאה ב-14 במאי 1969 קטע אופייני מנאומו של עבד אל נאצר: "נכונותינו לחפש פתרון באמצעי שלום אינה הסכמה לשלום, אלא דרך להרוויח זמן ולהעמיד את התוקפן במצב שהוא ראוי לו" (ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית כנ"ל, עמ' 105, 106)
פוליטיקה ומגמות מדיניות הן אחד מאופני הביטוי של נשמת האומה.
מצבה המוסרי הכושל בא לידי ביטוי אף בפוליטיקה שהיא מנהלת.
"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי עד אשר תבוא עת מאושרה שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות: זהו הזמן שאנו מקווים" (הראי"ה קוק, אורות, המלחמה ג')
ומה מצבו של העולם המערבי?
"חברת השפע המודרנית שטופה אלימות לשמה ושנאה על לא דבר, הזוחלת ברחבות הכרכים כחלק מערפל הזיהומים. השפע מוליד פשע, ההיתרנות הורסת את ההתאזנות הנפשית, האלימות באה לסיפוקה על ידי סיפוקים ברבריים, והאדישות לזולת מפקירה את קרבנות האלימות לגורלם"
(ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית / כנ"ל עמ' 138)
חטיפות מטוסים ורצח המוני של נשים וטף, התקפה זדונית ביום כיפור, רדיפת יהודים ברוסיה ובארצות ערב, חסימת דרכי מעבר לא"י, רצח שבויים – כל אלה מותרים וכשרים. במקרה הטוב זוכים לתגובה דיפלומטית מנוסחת ושקולה: "מקרה מצער".
כן. אלה הם הרהורים, לא מסודרים כל כך, אבל חג החנוכה והחשמונאים הניצבים בזה, ועידת "שלום" וחג המולד, להבדיל, מאידך – ובחירות בתווך, כל אלה חברו יחדיו והולידו בליל מחשבות. בליל לא מקרי, כלל וכלל לא!!!
"אמן כי שלנו מילת הנצח ביקום.
וכאשר לווינו גויים לתהומם, נלווה עוד.
ונביא ישראל גם ישא עליהם הספדים –
לא נרד תהומה כאשור ובבל, כיוון ורומי... אמן!
אנחנו פוסעים על פרעות ובמות גויים – שאינם
ויודעים: מי תחתינו טבועים בכל התהומות
עם חרבם, עם נזרם, עם פסלם, עם צים.
והשמש ביום והירח והכוכבים בלילה
רואים את לכתנו בכך מימות אברהם –
ואלו עמים הרודים עוד היום... אמן ואמן!
באשר הם שולטים, שם ימוגו, יהיו לא-הם-אשר-הם.
בשם אחר יכנו ולשון חלוף – לשונם השלטת
במכת פעמונים ותופים ושקשוק כלי מתכת ורכב
בפרגול ואפטט ובפתשגן הכתב הלועז:
ואנחנו נראם בני חלוף ומשוללי אדנות,
בעוד שערי השמים פתוחים וגוף האב אברהם
צועד ולוהט כיוצא מכבשן על הפרת וקרב
אל עונג-אדירים-אלוקי, עומד-רם ומנגן
ניגונים מסיני,
ניגונים לדוד,
וניגון לעתיד –
במפלשי דמדומים של ערבית הגויים ושחרית ישראל.
ואת זה הם יודעים, את זה הם יודעים –
ואיך ה לא ישטמונו בכל זעף-דמם הרודים?
ועל זה הננו משתחווים לאלוקים ומודים – (רחובות הנהר / אצ"ג, מתוך שירו "שיר הפנים הקדוש / אחינו כל בית ישראל")