עלון שבות 45 - שנה ה גליון יג - לוז / הרב יהודה שביב

לנשמת אמי מורתי
מרים בת ר' יהודה ליב הכהן ז"ל, הכ"מ
נלב"ע בפורים דפרזים תשנ"ז

לוז[1] / הרב יהודה שביב

במאמר זה נעמוד על מקומה של לוז העיר במאמרי חז"ל, נדון בסמליות שנתלתה בה, ובזיקתה ללוז בעצים וללוז שבאיברים ונתחקה אחר המשמעות הרעיונית והדתית של סמליות זו.

א - לוז העיר וסמליותה

1. שם העיר לראשונה וגם לאחרונה

בדרכו מבאר שבע לחרן פגע יעקב בַּמָּקוֹם, שם ראה בחלומו מַראות אלקים, שם ניצב עליו ה' והבטיח כי יהיה עמו, שם שׂם יעקב את האבן מצבה ושם נדר להיות לו המקום והאבן אשר שׂם מצבה - בית א-להים. אותה שעה קורא הוא למקום בשם בית-אל. אולם הכתוב מעיד כי לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח י-יט). מאז תופסת עיר זו מקום מרכזי בחייו של יעקב: לשם שב הוא וביתו, ושם מקים הוא מזבח (שם, לה ו-ז).

השם החדש שקובע יעקב, מבטא אל נכון את עניינו ואת מהותו של המקום, אך התורה ממשיכה להשתמש בשם הישן - לוז (שם, לה ו). גם יעקב עצמו בשוכבו על ערש דווי מספר ליוסף: "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי" (שם, מח ג). השימוש בשם לוז מתמיד כשם לוואי לבית-אל וכשם עצמאי גם מאוחר יותר (יהושע טז ב; יח יג). כל כך טבוע השם הישן בתודעת בני המקום, עד שאחד מהם הבונה עיר חדשה מנציח הוא עליה את השם הקדום - ללמדנו עד כמה אחזו בו בני העיר - כמתואר בכתוב:

ויעלו בית יוסף גם הם בית-אל, וה' עמם. ויָתִירו בית יוסף בבית-אל, ושם העיר לפנים לוז. ויראו השֺמרים איש יוצא מן העיר, ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד. ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שִלֵחו. וילך האיש ארץ החִתִים, ויבן עיר ויקרא שמה לוז, הוא שמה עד היום הזה. (שופטים א כב-כו)

משמע, שם שהיה הוא שנשאר: כשהוכחדה העיר הוטבע שמה בעיר חדשה כיוצא בה. אין זאת אלא שמהות מיוחדת היתה לעיר עוד טרם בוא יעקב אליה, מהות שבאה לידי ביטוי גם בשמה בית-אל. מה הדבר? כדי להשיב על כך נתבונן במספר אִזכורי לוז בדברי רבותינו ז"ל.

2. שער השמיים

דברים מפליאים משמיעים חכמים אודות אותה עיר:

כל מי שנכנס לתוכה הרטיב מצוות ומעשים טובים כלוז (ב"ר סוף פרשה פ"א)

הכל בה לח, רענן, חי, עד כי אין מקום למוות ולחידלון:

תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בִּלְבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה[2], אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. (סוטה מ"ו ע"ב)

אפשר יש מקום בעולם בו אין אחיזה למלאך המוות?

על מקום נוסף בו צומצמה שליטתו של מלאך המוות מספר רבא:

... אמר לי ההוא מרבנן ורב בות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוי משני בדיבוריה. זימנא חדא איקלע לההוא אתרא וקושטא שמיה. ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה... (סנהדרין צ"ז ע"א)

תרגום: ...אמר אותו חכם ששמו רב טבות... שאף אם היו נותנים לו מלוא חללו של עולם לא היה משנה מדיבורו. יום אחד נקלעתי למקום ואמת שמו, ואנשי אותו מקום לא היו משנים בדיבורם ולא מת מהם אחד קודם זמנו.

מי שהוא איש-אמת ואינו משנה בדיבורו זוכה ומגיע למקום ששמו אמת וזוכה להיות דבק, במידת מה, בנצח. המוות שולט בעולם של שקר, הוא עצמו הביטוי המבעית ביותר של השקר[3].

בניסוח אחר, ככל שמרחיק האדם את עצמו מן השקר, כן מתרחק מן המוות[4], מתקרב אל חותמו של הקב"ה (חותמו של הקב"ה אמת - שבת נ"ה ע"ב) ודבק
בעולם של חיים ונצח[5].

בחלומו נוכח יעקב לדעת כי זה המקום הוא בית א-להים והוא שער השמים, כנגדו ראשו של סולם המגיע השמימה, סולם המחבר בין שמים וארץ[6].

לא ייפלא כי בלוז צובעין ועושין תכלת (סוטה מ"ו ע"ב; סנהדרין י"ב ע"ב), שהרי תכלת בציצית להזכיר באה, שכן: "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד" (מנחות מ"ג ע"ב). מקום שהוא שער השמים - בו מתקינים את הצבע המעתיק את האדם מן הארץ אל הרקיע וכסא הכבוד[7], ומשם חזרה אל הארץ: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוֺת ה' ועשיתם אֺתם" (במדבר טו לט), בחינת סולם שעולים ויורדים בו[8].

3. יעקב איש אמת לא מת

יעקב קשור בקשר אמיץ בבית-אל - לוז, ודומה כי תכניה מתקשרים גם עם מאפייני דמותו. מידתו של יעקב - אמת[9]: "תתן אמת ליעקב" (סוף מיכה). כך ראהו גם המדרש: "יעקב אמתי היה" (בראשית רבה ע"ח י"ח). לא ייפלא, אפוא, כי הוא הזוכה להיות פוגע במקום שהוא בית א-להים וזוכה לראות סולם העולה עד שער השמים. אף זוכה הוא להיות אחוז בנצח: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה' ע"ב) [10].

על פי זה אפשר להבין את מאמר חכמים: "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (בבא מציעא פ"ד ע"א; בבא בתרא נ"ח ע"א). רצונם אולי לומר, יעקב זכה לאותה דמות צלם שזכה לה אדם הראשון קודם שחטא, וזכה לאותה מדרגה שכלית היא מידת האמת, אשר ממנה תוצאות חיים[11].

4. לוז של שִדרה

לוז הוא שמה של עיר המסמלת את הנצח. על לוז נוסף שמענו, ואף הוא קשור עם חיים ונצח וביטול שלטונו של מלאך המוות. לוז זה קשור לגופו של אדם:

אדריאנוס שחיק עצמות שאיל את ר' יהושע בן חנינא
אמר לו: מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא,
אמר לו: מלוז של שִדרה,
אמר לו: הַראני,
מה עשה? הביא לוז אחד של שִדרה - נתנוֹ במים ולא נמחה, באוּר ולא נשרף, בריחיים ולא נטחן, נתנוֹ על הסדן והכה עליו בפטיש ונבקע הפטיש ולא הועיל כלום. (קהלת רבתי י"ב ה')[12]

כדרך שיש לוז מסויים בעולם, ובו אין מלאך המוות שולט, כן יש לוז באדם. לוז זה מצוי בראשו של שדרה, והוא האמור להקים את האדם לתחייה[13] מחודשת[14].

5. לוז - שקד

ועוד לוז! לוז מעולם הצומח, שאף הוא נזכר בקשר ליעקב אבינו: "ויקח לו יעקב מַקַל לִבְנֶה לח ולוז וערמון" (בראשית ל לז). מהו לוז זה? ראב"ע בפירושו במקום, הביא בשם הגאון (רס"ג): "לוז שקדים". אכן את הכתוב ויצֵץ ציץ ויגמל שקדים (במדבר יז כג) תירגם יונתן: "ועבד לוזין". לוז הוא שמו של השקד[15]. עץ השקד הוא מבשר האביב, שהרי ראשון הוא בין העצים העוטה עצמו בפרחים לאחר חודשי החורף, וכאילו מכריז כי התחילה תקופת ההתחדשות והתחייה. יש בכך בחינה מיניאטורית של תחיית המתים[16].

השקד ממהר להבשיל פירותיו יותר משאר אילנות: "השקד הזה משעה שיניץ עד שהוא גומר פירותיו כ"א יום" (קהלת רבתי י"ב ח', וראה בכורות ח' ע"א ותוס' שם).

עץ הלוז המסמל התחדשות ותחייה, הוא כאילו סִמלה של העיר לוז, ועל כן היה נטוע על פתחה (בראשית רבה ס"ט ח').

ב - בעקבות לוז

1. תולדות יעקב ויוסף

כוח יש באדם והוא חילו וחוסנו, בו עתידו ונִצחוֹ, הוא בחינת לוז שבו[17]. בו כרת ה' ברית עם אברהם וזרעו להיותם קדושים לו, ואות חתם בבשרם. אשרי למי שמשמר כוח זה ובו זוכה לנצח בזה ובבא. אוי לו למי שמכלהו בהבלי שוא ובהנאות רגע.

יעקב איש אמת שמר בריתו, הוא המעיד על עצמו בברכו את ראובן: "ראובן בכורי אתה כֺחי וראשית אוני" (בראשית מט ג) - והוא היה בן 84 כשנולד ראובן אך ראובן לא נמצא ראוי לבכורה בבית יעקב: "ובחללו יצועי אביו נִתנה בכֺרתו לבני יוסף בן ישראל" (דבהי"א ה א). מדוע דווקא ליוסף? כי יוסף ממשיך דרכו של יעקב הוא[18], על כן גם אהב אותו יעקב מכל בניו: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים הוא לו" (לז ג); "בן זקונים - בן איקונים, שהיה דומה לו" (תנחומא, וישב ב', והרי יעקב עצמו מעין: "שופריה דאדם הראשון"[19].

ביוסף באה שמירת הברית לידי ביטוי מופלא בעמידתו בניסיון הקשה בבית פוטיפרע סריס פרעה[20]. לא לחינם הכתירוֹ אביו בתואר נזיר אחיו (בראשית מט כו).

יוסף שכֺה משל ביצרו וקידשו יכול היה להפוך למושל בכל ארץ מצרים[21] ולהיות משביר לכל עם הארץ. צדיק זה הופך להיות ליסוד עולם, וממנו השפע, ההמשכיות והתוספת. גם בשמו נרמז הדבר: "... שמו יוסף לאמר: יֺסף ה' לי בן אחר" (בראשית ל כד).

ברכות שנתברך בהן יעקב, נתקיימו ביוסף:

ויֵרָא א-להים אל יעקב עוד בבֺאו מפדן ארם ויברך אותו... ויאמר לו א-להים אני א-ל שדי, פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו... (בראשית לה ט-יא)

כך הבטיחו ה' אבל מאז נולד לו רק בנימין. הזוהי ברכת גוי וקהל גוים יהיה ממך? מִשֶּשָׂם יעקב הדברים אל ליבו הבין כי נתקיימה הברכה בזרעו. במיוחד בזרעו, בממשיך דרכו - באותו הראוי לצו ולברכת הפריון (הוא הצו שנצטווה בו אדם הראשון, שיעקב הוא ממשיכו כנ"ל) - ביוסף.

לאור הקשר בין לוז לבין נצחיות עולה קשר בין העיר לוז לבין ברכת הפריון. היש לך מקום ראוי יותר לברכת הפריון וההמשך מאשר לוז? על כן מדגיש יעקב את מקום הברכה בעורכו את הדברים לפני יוסף:

ויאמר יעקב אל יוסף: א-ל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אֺתי. ויאמר אלי הנני מפרך והִרבִיתִך ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחֻזת עולם. ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בֺאי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי... (בראשית מח ג-ה)

אמנם יעקב קרא מאז שם העיר בית-אל, אך עתה בברכה זאת טוב בעיניו להשתמש בשם הקודם - לוז, שבו גם ביטוי למקום המיוחד לברכה זאת ולמתברכים אלה.

מעתה לא יקשה לשער כי זאת העיר נפלה בחלקם של בני יוסף, ואכן כך מעידים הכתובים:

ויעלו בית יוסף גם הם בית-אל וה' עמם. וַיָתִירוּ בית יוסף בבית-אל ושם העיר לפנים לוז... (שופטים א כב-כג, ועיין גם יהושע טז א-ב)[22]

2. כוחו של ליווי

איש מבני לוז לימדנו על כוחה ועל שכרה של לוויה:

תניא, היה רבי מאיר אומר: 'כופין ללוויה, ששכר הלוויה אין לה שיעור. שנאמר (שופטים א): 'ויראו השֺמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מְבוֹא העיר ועשינו עמך חסד', וכתיב: 'ויראם את מבוא העיר'. ומה חסד עשו עמו? שכל אותה עיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו: 'וילך האיש ארץ החִתִים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה'.

תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה... אף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה... והלא דברים קל וחומר, ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לוויה ברגליו על אחת כמה וכמה. (סוטה מ"ו ע"ב)

שכר ליווי מגיע עד סוף כל הדורות. מדוע? באשר ליווי משמעו המשכת השלשלת. אין חוליה ניתקת מחברתה, גם אם פורש האחד - חברו מלַווהו, והשכר - מידה כנגד מידה: אף הוא המלַווה מובטח לו שלא תינתק שלשלתו ותהיה הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות. הַמשכה זו של דור אחר דור עד סוף כל הדורות, הוא עניין לוז במקום, הוא עניין לוז באדם.

כבר ראינו כי מעניינה של לוז הוא היות כל מי שנכנס לתוכה הרטיב מצוות ומעשים טובים כלוז, כלומר מלא לחלוחית של טובה, של תורה ושל מצוות. מעתה מתקשרים הדברים יפה עם האמור בהמשך הגמרא בסוטה בהצבעה על חסרון מידה זו, על חוסר לוויה:

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים, שאלמלא ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר (מל"ב ב): 'ויעל משם בית-אל והוא עֺלֶה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח. ויפן אחריו ויִראם ויקללם בשם ה''. מה ראה?... רבי יוחנן אמר: ראה שלא היתה בהם לחלוחית של מצוה. ודילמא בזרעיהו ניהו הוה? אמר רבי אלעזר: לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.

הרי לנו זה לעומת זה: במקום שמרטיבין מצוות ומעשים טובים, מקום בו נוהגים ללוות - שם זוכים להוריש טובה זאת לכל הדורות העתידים. לעומת זאת אנשי יריחו שאינם מלווים, נערים מתוכה אין בם כל לחלוחית, לא בם ולא בדורות עתידים. ניגוד זה מודגש ברמיזת הכתוב ויעל משם בית-אל, והרי בית-אל היא לוז. לא ייפלא כי לעומת לוז - בה אין למלאך המות שליטה - הרי יריחו היא ארץ משכלת (שם, בסיפורו של אלישע). לוז - בניינה בניין עולם (במהדורתה החדשה בארץ החיתים) ואילו יריחו מקוללת, היא ובוניה, וניסיון לבנותה גורר קללת יובש ובצורת וכיליון (ראה מל"א סוף פרק טז ותחילת פרק יז).

3. מלווה מלכה

הבית יוסף טור, או"ח, סימן ש' הביא בשם שִבֳּלֵי הלקט:

איבר יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת

באליהו רבה הוסיף בשם המטה משה:

לוז שמיה, וממנו נתהווה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם הזה אינו נִמוח ואפילו יכניסו באש אינו נשרף, ובריחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, וממנו יחיה האדם לעת התחייה והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת האדם. ועצם הזה שורשו ועיקרו מעצם השמים.

רבי יעקב עמדין בסידורו, בסוף דבריו על מוצאי שבת[23], עומד על עניין הלוז ומסביר:

...יש עצם קטן הנשאר בגוף שאינו תחת יד הריקבון, ואינו כלֶה ובלֶה בקבר כי הוא יסוד קיים, בו מתחֶלת שורש היצירה, לא נתהווה מהרכבה ומשתלשל מאב לבן, על כן אין ההפסד שולט בו ועל כרחך אינו ניזון מן המזונות כדרך שאר העצמות... שאין צריך למזון לפי שאינו מורכב כי הוא עצם פשוט ספירִי כעצם השמים לטוהר, לפיכך הוא חוזק הקיום... וכן על דרך זה נקרא לוז" שהוא גימטריה דם עם הכולל, שממנו חיוּת האדם... וישיג הגוף התחיה על ידו... אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך רק מכוונת המצוה הוא נהנה ולא מגשמיות האכילה שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד. ועל כן היא סעודת דוד המלך
עליו השלום שלא היה לו חיים בעוה"ז כנודע, ונקרא חי וקיים[24].

עדיין מקום לתוספת על פי דרכנו.

כבר עמד ר"י עמדין על כך שסעודה זאת לא באה להשקיט רעב (שהרי כבר אכלו כדי שביעתם בשבת), אין היא אלא סעודה של לוויה ושמה מעיד עליה - מלווה מלכה. סעודה שכל עניינה ליווי, הַמשכה, היא שייכת ביותר ללוז שבאדם, כאשר מצינו בלוז שבמקום. לוז שבאדם הוא המלַווה הנִצחי שלו, של הגוף ושל הנפש. זאת ועוד: סעודה זו משמעה המשכת קדושת השבת לימות החול שהרי: "הנפש היתירה אינה הולכת לגמרי עד סעודת מוצאי שבת" (שו"ע האר"י דיני הבדלה ג').

שבת היא מעין עוה"ב. סעודת מלווה מלכה היא בחינת עוה"ב בתוך עוה"ז, משמשת היא בזמן את שמשמש הלוז באדם; בחינת נצח בחולף, ועל כן זה העצם הוא הנהנה מסעודה זאת.

4. עגלות אשר שלח יוסף

עניין זה של ליווי נתקשר להם לחכמים עם פרשת עגלה ערופה:

'וכל זקני העיר ההיא... ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה...' וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה. (סוטה מ"ו ע"ב)

כשאין מלווים, מאפשרים ניתוק השלשלת, והמוות אורב בפתח.

גדולה מזאת! החומרה הגדולה שהתורה מייחסת למציאת חלל באדמה אינו רק על האסון בהווה אלא ביותר על תוצאותיו לעתיד, עד סוף כל הדורות: על זרע שלא נזרע, על פירות שאינם, על עולם שלם וממושך שגנוז היה באדם זה ועתה חרב.

על הדבר מעידות הנהגות שציוותה עליהן התורה בעניין זה:

א"ר יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה הביא [25] עגלה בנחל? אמר הקב"ה יבוא דבר שלא עשה פירות (עגלה בת שנתה שלא ילדה) ויֵערף במקום שאין עושה פירות (נחל איתן, אשר לא יֵעבד בו ולא יזָרע), ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות[26]. (סוטה מ"ו ע"א)

אולי העריפה אף היא מלמדת. האם רחוק הוא לשער כי מקום העריפה הוא במקום העצם המקביל למקום הלוז באדם, שהוא בקצה של שִדרה, נקודת החיבור של הראש והגוף[27]? כאילו ללמד שפגיעה שפגעו בו בחלל - בלוז שבו היתה[28]; בכוח שממנו היה עושה פירות.

* * *

וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אֺתו ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה כז)

ואותן העגלות ששלח פרעה היכן היו?...

ר' לוי בשם ר' יוחנן בן שאול[29], דאמר להם: 'אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לא אתם אומרים לו בשעה שפירשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק?' הה"ד וירא את העגלות וגו' ותחי רוח יעקב (ב"ר צ"ד ג').

יעקב ויוסף עוסקים בצוותא בפרשת עגלה ערופה. יעקב מלמד לבנו פרשה זאת לאלפו בינת ההמשכיות והנצחיות, להיות משַמר בריתו. משנסתלק יוסף חרד יעקב שמא כל תורת נצח זו, תורת הלוז, הופרה ובטלה. רק כשראה את העגלות עלתה בזכרונו פרשת עגלה ערופה, אז ידע אל נכון כי יוסף בנו חי, ואף רוחו שלו חייתה אז.

5. מהלכות מלחמה

פרשת עגלה ערופה באה בתורה בתוך הלכות מלחמה, סמוך לאיסור השחתת עץ מאכל במצור על עיר האויב (ראה פרשת שופטים מפרק כ, עד לאחר הפרשה הראשונה שבכי תצא).

מלחמה גורמת שידוד מערכות והרס אושיות ויסודות. דווקא אז, רב החשש לקציצת נטיעות, להפסקת החיות, להימצאות חלל באדמה, להשבתת עבודה וזריעה ולאי עשיית פירות. לפיכך שונים לבני ישראל בעת צאתם למלחמה פרשיות אלו, כי אז יותר מתמיד חשובה הערכת ההמשכיות, עשיית פירות בצומח (ולכן "לא תשחית את עצה... רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אֺתו תשחית", דברים כ יט-כ) ועשיית פירות באדם[30], הלוז שבבריאה.

שעה שחיי אדם נעשים כאילו זולים יותר[31], אז יותר מתמיד חשובה העמקה בערך הנצחי של חייו.

6. עוד יוסף חי

נחמתו של יעקב הקם מאבלו ומשַׂקו וקורא בעוז "עוד יוסף בני חי" (בראשית מה כח), נחמה כללית היא לכלל ישראל.

יעקב חשב את יוסף חלל בשדה שלא נודע מי הכהו, וכדרך חלל שנפל על אשר נפטר בלא מזון ובלא לוויה - כן יוסף:

תא חזי, יוסף כד אתפריש מאבוי בלא לוויה ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה. וכד אמר יעקב טרוף טורף יוסף. אמר, כי ארד אל בני אבל שאולה, דאנא גרמינא ליה. (זוהר בראשית ר' ע"ב)

תרגום: בוא ראה, יוסף כשפרש מאביו, נשלח בלא לוויה ובלא אכילה ואירע מה שאירע... שאני גרמתי לו.

יעקב (שלא כזקני בי"ד) אינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו, שהרי שלח את יוסף בלא לוויה. אולם סוף דבר ראה יעקב את בנו יוסף חי ומושל בכל ארץ מצרים. יש לך תחייה גדולה מזו?

תחייה זאת מגלה כי לוז יש בעולם[32] ולוז יש באדם[33], ושם אין מלאך המוות שולט וממנו עתיד אדם להציץ לתחייה לעתיד לבוא, עת ייפסק שלטונו של המוות כליל ויהיו הכל חיים עד העולם.

נספח[34] - מלאך המוות והשוחט

אבר אחד יש באדם נסכה שמו, שאינו נהנה משום אכילה ושתייה, אלא ממה שאדם אוכל ושותה במוצאי שבת בסעודה הלוויית המלכה, וממנו עתיד הוא לחיות בתחיית המתים, שכל עצמותיו של אדם כָּלות בקבר, חוץ מעצם זו שאינה כלה עמו. ומה טעם זכתה אותה עצם יותר משאר כל עצמותיו של אדם? אלא שכל עצמותיו של אדם נהנו מסעודתם של אדם וחוה בעץ הדעת, אבל זו שאינה נהנית משום אכילה אלא במוצאי שבת בלבד לא נהנתה מאכילת עץ הדעת שהרי בע"ש אכלה חוה מעץ הדעת והאכילה את אדם ממנו לכך לא נקנסה מיתה על אותה עצם ולא נאמר בה כי עפר אתה ואל עפר תשוב והרי היא מתקיימת לעולם ואינה חוזרת לעפרה וממנה עתיד האדם לחיות לעת התחיה.

[1] זוהי גירסה מתוקנת ומורחבת של המאמר המקורי, כפי שהופיעה ב"על אתר" גיליון 3.

[2]. במדרש מקביל (ב"ר סוף פרשה ס"ט) נאמר: "שלא שלט בה מלאך המוות מעולם", ושם פרטים נוספים על העיר. עוד ראה בזוהר שמות קנ"א ע"ב, שם מודגש כי אמנם אנשי העיר מתים אלא שהם מתים חוצה לה ולא בתוכה.

[3]. "המות הוא חזיון שוא, טומאתו הוא שקרו" - אורות הקודש ח"ב עמ' ש"פ

[4]. "מי שנזהר מלדבר שקר הוא מאריך ימים" - רבי פינחס מקוריץ (מובא בספרו של הרב מ"י גוטמן על הרבי מקוריץ, ת"א תשי"ג, עמ' 24).

[5]. אמת וחיים עניין אחד הוא כעולה מהמאמר הבא: " 'וה' א-להים אמת' - מהו אמת? א"ר אבון, שהוא א-להים חיים ומלך עולם" (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה. מעין זה בירושלמי סנהדרין פ"א ה"א, וכן בויק"ר כ"ו א'), ובבבלי סוכה ל"ב ע"ב למדנו: "ואימא הירדוף... רבא א"ר מהכא 'האמת והשלום אהבו'", ופרש"י: "וזה לא אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות". הרי ניגוד בין אמת למוות.

[6]. ראה רמב"ן לבראשית מח טו, בסוף דבריו

[7]. על כן: "כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני השכינה" (מנחות, שם)

[8]. דווקא בסדר הזה: קודם עולים, ואח"כ יורדים חזרה לחיי המעשה

[9]. ראה רמב"ן לבראשית מח טו, בסוף דבריו

[10]. על אִמרה קשה זאת באו הסברים שונים ראה: רמב"ן סוף בראשית; רבינו בחיי בפירושו נ לג; מהרש"א בח"א, תענית שם; חכמת מנוח שם; רסיסי לילה לרבי צדוק הכהן סימן נ"ו; תורה תמימה לבראשית מט לג. שמא ניתן לעמוד על משמעותה מתוך אמרה של רב יצחק שבאה בעקבותיה: "כל האומר רחב רחב מיד נקרי (רש"י: נעשה בעל קרי). א"ל רב נחמן אנא אמינא ולא איכפת לי, א"ל: כי קאמינא ביודעה ומַכּירה", ואנו תמהים, מה בא ללמדנו במאמר זה? שמא בא להבהיר באמצעותו את פשר מאמרו של רבי יוחנן על יעקב אבינו? השפעתה של רחב על יודעֶיה היתה כה רבה בעודה בחיים עד כי גם אחרי מותה לא נמוגה אותה השפעה, ולאותם שידעוה והכירוה הרי היא כאילו קיימת ודי בהזכרת שמה כדי להשפיע עליהם. זהו פשר המאמר יעקב אבינו לא מת, כלומר: שמו וזכרו והשפעתו קיימים כאשר היו בחייו (אולי גם באה הסמיכות ללמד על מעלת יעקב מתוך גנותם של אחרים. אחרים נִקרים למשמע שמה של רחב, והוא יעקב לא ראה קרי מימיו - יבמות ע"ו ע"א).

עניין זה מובע גם בברכתו של רב יצחק את מארחו רב נחמן (שם בהמשך הגמ' בתענית): "כי הוו מיפטרי מהדרי, א"ל: 'ליברכן מר'. אמר ליה: 'אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך בדרך... ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו... כשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך... אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה במה אברכך... אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך'". כלומר, יהי זכרך המבורך שמור ומתקיים בצאצאיך והרי זה כאילו אתה עצמך חי וקיים.

[11]. על מדרגת האדם קודם חטאו, ראה במורה נבוכים לרמב"ם חלק א' פרק ב'.

[12]. מעין זה בויק"ר י"ח א'. כמה מתאים כאן הכינוי שחיק עצמות לאדריאנוס, שעצמותיו שחוקות בעודנו חי, והנה הוא שומע על עצם שאינה נשחקת ואינה נמחית גם אחר מות האדם, אם רק ראוי הוא לכך.

[13]. אמנם מדברי הכתוב בקֺהלת נראה כי גם אותו לוז בלֶה וכלֶה, שהרי הוא משתלב בתיאור קיצו של האדם: "... ויָנֵאץ השקד ויִסְתַּבֵּל החגב וְתָפֵר האבִיונה כי הֺלך האדם אל בית עולמו וסָבבו בשוק הסופדים" (יב ה). מהו אותו שקד: "רבי לוי אמר זה לוז של שידרה" (קה"ר י"ב ה'; עוד נעמוד בהמשך על קשר השקד ללוז), אך זהו שטר ששוברו בצידו, שהרי כהמשך לדברי ר' לוי מובאים דברי ר' יהושע בן חנניה על חוסנו ועל נִצחו של הלוז. אין זאת אלא שנכון כאן פירושו של בעל מצודת דוד: "ויָנֵאץ השקד - כח השומר את הגוף בהתמדה ובהשתדלות (שקד לשון שקידה והתמדה - י"ש), ימאס את הגוף ולא יאבה להתמיד עוד בשמירתו ולהשתדל בו".

[14]. כלפי השקפה אפשרית כי זהו עניין מאגי, הדגישו חכמים את התנאי שיש בדבר - כריעה במודים. כך למדנו מדברי הגמ' בב"ק (ט"ז ע"א): "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים"; וכתבו התוס' שם (ע"ב, בשם מדרש): "שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבוא, ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו, והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבוא". על פי זה אפשר להבין עומק הדימוי נעשה נחש: נחש הוא שהביא מוות לעולם, ובעטיו נקנסה מיתה על האדם ועל צאצאיו. אותו שאינו כורע במודים ממית עצמו מיתה עולמית ואינו קם לתחיה; שִדרו - שלא כרע במודים - הופך לו לנחש. אמנם בהמשך דבריהם הסתייגו התוס' מאפשרות של עונש כה חמור על אי כריעה במודים.

ניתן להסביר זאת גם בדרך אחרת: נחש הוא שמנע בעד אדם וחוה מלכרוע ולכופף עצמם בפני הבורא וציוויו. כך מקבל ענין הכריעה מימד חדש, ומשמעו - האדם מבטל עצמו בפני היֵשות העליונה, ואז זוכה הוא לחיי נצח; והרי כך אומר האדם הכורע במודים: "על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך".

[15]. ראה י' פליקס, עץ פרי למיניהם, ירושלים, תשנ"ד עמ' 144

[16]. התחדשות שנתית זו באילן יש כיוצא בה באדם - התחדשות דוֹרית. מכאן לבחינה של נצחיות וחיים גם בעולם הזה: "כי מי שיש לו בנים כאילו הוא חי ושמו לא נכרת" (ראב"ע בראשית יז יד). בזוהר בראשית קפ"ח ע"א: "הנה נחלת ה' בנים" - בנים הם המזכים את האדם בנחלת ה', ומכאן לצד השלילי של המטבע: "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים ס"ד ע"ב).

[17]. בעל אליהו רבה, בפירושו לשו"ע (או"ח, סימן ש') הביא בשם מטה משה, כי מן הלוז נתהווה האדם בעצם הטיפה.

[18]. ב"ר (פ"ד ו'): "א"ר שמואל בר נחמן: 'אלה תולדות יעקב יוסף' - לא היה צריך קרא למימר כן, אלא אלה תולדות יעקב ראובן. אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה...". המדרש מאריך שדומים היו בכל שעבר עליהם. לענייננו חשובה ההשוואה שם: "מה זה נולד מהול, אף זה נולד מהול".

[19]. פעמים רבות אדם במקרא הוא יוסף. הרחיב בזה ד"ר משה זיידל במאמרו: אדם - זה יוסף, בתוך סיני, ספר היובל, תשכ"ב, עמ' ק"צ.

[20]. על העמידה הנפלאה ניתן לעמוד מתוך השוואה עם המסופר בפרשה הקודמת על מעשה יהודה ותמר. יהודה, מנכבדי הארץ (הוא אומר - 'פן נהיה לבוז') וקרוב לבני ביתו, ואילו יוסף עבד חסר כל מעמד. כאן גירוי חד פעמי חולף וכאן שידול יומיומי. יהודה כבר אב לשלושה ילדים - מהם שניים שהגיעו לפרקם - ויוסף עלם צעיר במיטב שנותיו. הד לאותה עמידה מופלאה אנו שומעים בדברי יעקב בברכתו ליוסף: "ותֵשֵב באיתן קשתו ויָפֺזוּ זרֺעי ידיו, מידי אביר יעקב משם רֺעה אבן ישראל" (בראשית מט כד, וראה ת"י שם), ושם עדות על שורש התופעה: "מידי אביר יעקב".

אפשר, ועל כך היתה אמורה להעיד כתונת הפסים שהתקין יעקב ליוסף, שכך מצינו גם בביתו של דוד: "ועליה כתנת פסים כי כן תלבשןָ בנות המלך הבתולֺת" (שמ"ב יג יח).

[21]. היא המלאה זימה וגילוי עריות. בהקדמה לאזהרת עריות משמיעה התורה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח ג).

[22]. עיר נוספת שנפלה בנחלת יוסף ובה גם זכה יוסף להיקבר היא שכם. יעקב חש צורך להדגיש כי מתנה מיוחדת היא ליוסף, יתירה על נחלתו עם אחיו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מח כב, לדעה אחת במדרש וברש"י). יש לתמוה, כלום לא מצא יעקב ביטוי אחר לחיבתו את יוסף, אלא מסירת שכם? הלא בעיר זאת לחמו דווקא שמעון ולוי הקנאים שבאחים, שהיו יריביו הראשיים בבית.

פשר הדבר משמיענו רב פינחס במדרש (ב"ר סוף פר' צ"ז): "בשכם נפרצה הערוה וגָדרתה אותה לפיכך תהא בחלקך". מעשה שכם בן חמור בדינה בת יעקב פרץ גדרו של עולם, גדר ערוה, וכן לא יעשה. לוי ושמעון נטלו איש חרבו ונקמו בשכם ובבני עירו, אך גדר שנפרצה עדיין נשארה פרוצה. אף אם שכם איננו בין החיים, מעשהו עדיין מטיל ארסו בכלל העולם כולו. התיקון, גדירת הפרץ, לא בא במלחמות ובסערות אלא בתשובת המשקל, במעשה כיבוש - יצר מופלא, מעשהו של יוסף. נמצא: יוסף הוא כובש שכם האמיתי; ובהיותו ממשיכו של יעקב יכול יעקב לומר על שכם: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".

[23]. לעמבערג תרס"ד, עמ' ר"ו-ר"ז.

[24]. אם נזכור כי שבעים שנות חייו של דוד בעוה"ז מתנה ניתנו לו על ידי אדם הראשון, שקצב לו מחלקו (ילק"ש, בראשית מ"א), כי אז נוכל לראות בדוד ממשיכו של אדה"ר - מכאן נִצחו ותחייתו - דוד מלך ישראל חי וקיים, והרי לנו: אדם - יעקב - יוסף - דוד - משיח בן דוד אחוזים בחוברת, מתחילת ימי עולם עד אחריתם.

[25] . יש נוסח: הבא; ראה מסכת סוטה עם ש"נ, הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים, תשמ"ט.

[26]. אמנם בהמשך המאמר נאמר: "מאי פירות, אילימא פריה ורביה, אלא מעתה אזקן וסריס הכי נמי דלא ערפינן, אלא מצוות". אולם אין הכוונה לאפוקי פריה ורביה, אלא לומר שגם זקן וסריס עדיין בידו לעשות פירות, הלא הן מצוות שערכן קיים לתמיד.

[27]. הר"ר מרגליות בהערותיו לב"ר מביא בשם אור החמה על זוהר פרשת נח, כי הלוז הוא העצם שמניח בו קשר תפִלה של ראש, אבל במדרש תלפיות (ענף אדם) נזכר שאותו עצם הוא בסוף השִדרה למטה. גם בקרב החוקרים נחלקות הדעות. אבן שושן מביא במילונו כי לוז השדרה הוא כינוי לחוליה העליונה, ואילו באנציקלופדיה יודאיקה סבורים שהוא בסיס העמוד. שמא בעומק הדברים הם הם, והוא מעין סולם, שמחד מוצב ארצה בתחתית ומאידך מגיע השמימה, כאשר הראוהו ליעקב בחלומו. וראה בזוהר בראשית (ק"נ ע"ב) "מה נורא המקום הזה" - מכוון על אות ברית קודש, הוא השער של כל הגוף.

[28]. בזוהר בראשית (קי"ד ע"א) נאמר: "ותא חזי, הא כתיב, 'כי ימצא חלל'. תא חזי: כל בני עלמא ע"י מלאך המוות נפקא נשמתייהו. אי תימא דבר נש דא (כלומר אותו חלל) על ידא דההוא מלאך המוות נפק נשמתיה, לאו הכי. אלא מאן דקטיל ליה אפיק נשמתיה עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המוות, ובגין כך ולארץ לא יכופר...". על אותו עצם לוז, אין למלאך המוות שליטה. אולם כאן נהרג החלל טרם זמנו, שלא ע"י מלאך המוות (ואולי זה עומק לא נודע מי הכהו) ולכן ייתכן שכאן אף הלוז נפגע, ואם כן הכפרה - עריפת העגלה במקום הלוז.

[29]. הלא הוא אותו רבי יוחנן בן שאול שהסביר עניין העגלה בנחל, ככפרה על הריגת החלל.

[30]. מכאן טענת המלאך כלפי יהושע בעת כיבוש הארץ, על שביטל את העם מפריה ורביה (עירובין ס"ג ע"ב).

[31]. כזאת היא הרגשתו של עשיו: "הנה אנכי הולך למות", ומכאן "למה זה לי בכֺרה" (בראשית כה לב). מתוך זלזול בחיים ההווים, נובע חוסר הערכה למעלת עתיד (שהרי בכורה עיקר מעלתה בעתיד, עֵת יקריבו הבכורות קרבנות). עשיו הוא תאומו-היפוכו של יעקב איש האמת. יעקב, לעומתו, מוקיר את הנצח ומתוך כך מעריך את ההווה וחרד לו. ומכאן חרדתו לחייו של כל נברא: "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית לב ז), "ויירא - שלא יהרוג; ויצר לו - שלא יֵהרג" (ב"ר ע' ב').

[32]. ראה רמב"ן לבראשית כח יז, שלדעת רבי יוסי בן זמרא (ב"ר ס"ט ה'): "לוז היא ירושלים, שקראו בית אל".

[33]. אולי גם לוז בזמן, הוא יום הכפורים - יום שאין בו רשות לשטן להשטין. בליקוטי הש"ס להאר"י הקדוש מסכת ר"ה נאמר: "הגיד שבעורף נגד הלוז שאינו נהנה מאכילה ומשתייה כלל, סוד יום הכיפורים לכן אינו שולט שם המוות" (עיין ציונו של הרב מרגליות, הנ"ל). אכן יום הכיפורים הוא מעין עוה"ב, שאין בו לא אכילה ולא שתייה ובני ישראל בו כמלאכים הם.

[34]. מתוך ש"י עגנון, מלאך המות והשוחט, מתוך: האש והעצים,הוצאת שוקן, עמ' רס"ו.