ימי החנוכה במקורות / הרב אלחנן סמואל[1]

חכמי הסנהדרין שבימי החשמונאים קבעו את שמונת הימים המתחילים בכ"ה בכסלו, כימי זיכרון למלחמות המצוה של יהודה המכבי וחבריו, אשר בהן ניצחו המעטים את הרבים, הטהורים את הטמאים, הצדיקים את הרשעים. ימי זיכרון אלה יוחדו בהדלקת נרות, בהלל ובהודאה – וכך אנו חוגגים את ימי החנוכה עד היום, יותר מ-2,100 שנים אחרי מרד החשמונאים.

מה מקורם של ימי החנוכה? בספר המכבים הראשון אנו קוראים (מכבים א ד, נב-נח):

"וישכימו בבקר בחמשה ועשרים לחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, בשמונה וארבעים ומאה שנה. ויקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו. בעת וביום אשר טימאוהו הגויים, בעצם היום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכינורות ובמצלתיים. ויפלו כל העם על פניהם ויתפללו ויברכו לשמים אשר הצליח להם. ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה ויקריבו עולות בשמחה ויקריבו עולות בשמחה ויקריבו זבח שלמים ותודה... ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה, מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וגיל".

ואילו בספר המכבים השני נאמר (מכבים ב י, ה-ח):

"וביום אשר טומא המקדש בידי נכרים, ביום ההוא היה טיהור המקדש, בעשרים וחמישי בחודש ההוא, הוא כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות, בזוכרם את רעותם לפני זמן-מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחוג מדי שנה בשנה את הימים האלה".

כל זאת, כאמור, בספרי המכבים.

מה יחסם של חז"ל לימים אלה? מעניינת העובדה, שבמשנה כמעט אין זכר לימי חנוכה ולמצוות הקשורות בהם. בולט הדבר כשאנו משווים בין חנוכה לפורים: לימי הפורים ולמצוות קריאת המגילה יוחדה מסכת שלימה במשנה, ואילו ימי החנוכה הוזכרו רק דרך אגב[2]. ואשר לנרות החנוכה – אלה נזכרו במשנה רק פעם אחת ויחידה – ודוקא בסדר נזיקין[3]. האמנם התעלמות זאת מימי החנוכה על ידי עורך המשנה מקרית היא- או שמא יש בדבר כוונה מיוחדת?

בימי הבית השני נקבעו שורה ארוכה של תאריכים כימי זיכרון לנצחונות ולמאורעות שונים שארעו לאבותינו בימים ההם. תאריכים אלה נמנו ב"מגילת תענית" – רשימה עתיקה של ימים טובים, שקבעו חכמי הסנהדרין בדורות ההם. בחלק מימים טובים אלה נאסרה התענית בלבד. ואילו באחרים נאסר אף ההספד למת (תענית ב, ח). הקטע מ"מגילת תענית" אודות ימי החנוכה מובא בגמרא שלנו (שבת כא:):

"בכ"ה כסלו יומי דחנוכה – תמניא אינון. דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון".

אולם, אחרי חורבן הבית נחלקו חכמי ישראל (ר"ה י"ח:):

"רב ורבי חנינא אמרו: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרו: לא בטלה מגילת תענית".

וסברתם של רב ורבי חנינא ברורה: מה לנו עוד להזכיר את הנצחונות שנעשו לאבותינו בימי הבית השני – עכשיו כשבית המקדש חרב? חג שהוא זכר לניצחון צבאי יש לו ערך רק כל עוד הניצחון ההוא קיים, אולם אם אחרי הניצחון באה המפלה הצבאית – אין עוד לניצחון הראשון כל חשיבות. וכך היתה, כנראה, דעתם של מקצת חכמי ישראל, שאחרי חורבן המקדש אין עוד חשיבות אף לימי החנוכה, שכן ניצחון המכבים עומם במפולת חורבן הבית. ואף ראינו (שם): "מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד".

אולם דעתם של רוב החכמים היתה, שימי החנוכה יש להם קיום גם עתה, כאשר בית המקדש חרב. ורבי אליעזר, שהיה בלוד באותו יום שקבעו שם תענית, התרחץ בפומבי, ורבי יהושע, שאף הוא היה שם, הסתפר, ואמרו להם לאנשי לוד (שם): "צאו והתענו על מה שהתעניתם", כלומר עשו תשובה על התענית שקבעתם בחנוכה. והגמרא מסיקה (שם י"ט:):

"והילכתא: בטלו. והילכתא: לא בטלו. קשיא הילכתא אהילכתא? לא קשיא: כאן בחנוכה ופורים – כאן בשאר יומי".

שאר הימים הטובים של "מגילת תענית" אין להם מקום אחרי חורבן בית המקדש, אך חנוכה – שבה ניצלו כל ישראל מהשמדה רוחנית, ופורים – שבו ניצלו כל ישראל מהשמדה גופנית – לימים אלה יש מקום וקיום גם אחרי החורבן.

הבאנו לעיל את הברייתא מ"מגילת תענית" הקובעת שבשמונת ימי חנוכה אין להספיד למת ואין להתענות. לברייתא הקדומה של "מגילת תענית", הכתובה בלשון הארמית, והמונה את תאריכי הימים הטובים שקבעו החכמים הקדמונים בלי לתאר את המאורעות שגרמו לקביעת תאריכים אלה כימים טובים[4] יש פירוש נרחב, אף הוא ברייתא, שנתחבר בדורות מאוחרים יותר בלשון העברית, ובו מסופר על הסיבות ההיסטוריות שבעקבותן קבעו החכמים הקדמונים את הימים ההם כימים טובים. וראוי לשים לב לנימוק שניתן בבריתא זו לימי חנוכה (שבת כא:):

"כשנכנסו יוונים להיכל – טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל[5] והודאה[6]."

לא הנצחונות הצבאיים של יהודה המכבי ואנשיו מודגשים כאן, אלא מעשה הנס בפך השמן. בספרי המכבים מתוארים הנצחונות הצבאיים של החשמונאים, ואף חנוכת המקדש בכ"ה כסלו – אך אין שם זכר לנס פך השמן. אולם לדורות המאוחרים, אחרי חורבן בית המקדש- מה להם ולנצחונותיו הצבאיים של יהודה המכבי? ומה להם ולחנוכת בית המקדש – אחרי שהמקדש שמם? ההדגשה היא מעשה הנס בפך השמן. הנר שהודלק משמן זה – אשו אש תמיד, לא תכבה לעולם. הניצחון הצבאי של יהודה המכבי – תוקפו בטל עם חורבן בית המקדש, אך הניצחון הרוחני של דת האמת על אלילי יון, המסומל בנר זה: "אורה – זו תורה" (מגילה ט"ז:), תוקפו לעד ולעולם.

בהדליקנו נר חנוכה נזכרים אנו ומזכירים את נס פך השמן, המסמל נצחון האור, התורה, על החושך, אלילי יון; נצחון הצדק על הרשע. לא לאלה הבאים ברכב ובסוסים הניצחון, כי אם לאלה המזכירים בשם ה' – כדברי הנביא בהפטרה לשבת חנוכה (זכריה ד, ו): "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאו-ת".