מכתב לקו[1] / הרב יהודה עמיטל
ישנן שתי מצוות בחנוכה: מצוות הודאה והלל ומצוות הדלקת נר חנוכה. מצוות אלו באות על ההצלה במלחמה ועל נס פך השמן. המצוה השניה תמוהה מאד: היכן מצינו שחוגגים מאורע נמי?! – עם שמונהג ומודרך ע"פ נסים יחגוג נס נוסף? אם נלך על פי אחת הדרכים של ה"בית יוסף" שהנס בא לידי ביטוי על ידי גידול באיכות השמן הרי מצינו כדבר הזה בנר מערבי שבביהמ"ק, שדלק יותר מהראוי לו, ואם נבאר בצורה אחרת (של הב"י) שהברכה היתה בנותר בפך – גם כזאת היה בימי אלישע- א"כ מה ראו חכמים לחגוג ולשמוח בנס זה? ולא רק קביעת הנס לזכר דורות תמוהה, אלא אף מסגרת הנס – במצווה שחז"ל מדגישים בה "שאין הקב"ה זקוק לאורה של המנורה" אלא מצוה היא – ואם אין אפשרות לקיימה – מה מקום לנס שאִפשר לנו לקיים מצווה זו?
באור ענין פך השמן מחייב הקדמת הבנת הנס. נס מהווה אחת מדרכי ההדברות של הקב"ה עם ישראל. אדם צריך להסתכל בנס ולהבין מה נאמר לו בכך. בגישה זו עלינו לנסות להבין את ענין פך השמן. תקופת אירוע הנס היתה קשה מאד לישראל. לא רק שאין אש יורדת מן השמים ואוכלת קרבנות שע"ג מזבח אלא שמתיוונים מתרבים ומצליחים להעמיד כה"ג מטעם – כה"ג שאינו כהן. בשלב מאוחר יותר הועמד צלם בהיכל. העם נופל למשבר רוחני קשה: שמא אין רצון אלוקי בכל מעשיו, בכל קרבנותיו? בספר החשמונאים ניתן ביטוי לרקע הקשה שבהם היו שרויים העם והארץ – מצב שחזק את ההרגשה של "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'..." כשנעשה נס פך השמן – ראה מי שעיניו ולבו פתוחים – שה' חפץ בעמו ומעכשיו ומשנה סדרי בראשית כדי שיוכל עמו לקיים מצוות הדלקת המנורה. ולכמה דעות... אף מצווה בהדור. היה זה רמז אלוקי כי רצה ה' את מעשיהם. לאור זה מבארים חסידים את ההלכה: פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת, לפי שאין האור נמשך בהם – מדליקים בחנוכה – מי שאינו מסוגל למשוך אליו מהאורה העליונה במשך כל השנה, ימי החנוכה מסוגלים לכך באופן מיוחד. "בימים ההם בזמן הזה" – ההארה של אותן ימים נתנה לעולם, ובימים אלה יש אפשרות לנצלה.
עוד נרמז להם שנשאר שמן טהור – שהם לא נטמאו במחשבתם, שלא חדרה ללבם מחשבת ההתיוונות כי מצוות נצרכות לבורא – נס פך השמן רמז להם – טהורים אתם.