שעור ב'נר מצוה' למהר"ל (א)[1] / הרב יהודה עמיטל

על חנוכה מדבר המהר"ל מעט מאד בחיבורו זה. ייחורו של "נר מצוה" הוא בנתינת פרספקטיבה רחבה לחנוכה, המשמעותית אף לגבינו. כרקע לניתוחו משמשים מדרשי חז"ל העוסקים בארבע המלכויות, ע"פ חזון החיות שבספר דניאל: בבל, פרס, יוון ואדום.

הבעיה העומדת בפנינו היא: מה המימד שניתן לנס חנוכה?

הסבר פשטני - ראשוני יציין את הצרות. הכיבוש היווני וחילול המקדש מחד גיסא, ותשועת הקב"ה ע"י ניסים ונפלאות מאידך גיסא. אולם לאור זה ניצבת עדיין השאלה: במה התעשרה כנסת ישראל מכל הצרה - תשועה שבחנוכה? אותה בעיה קיימת אף בגלות מצרים - משם הוציאנו הקב"ה באותות ומופתים, ומי הכניס אותנו? הקב"ה! ולמה הכניס? - "שמפני חטאינו". דבר זה נכון הוא, אך אינו נותן את מלוא התשובה. השהות במצרים, המאבק ליציאה והגאולה מצטיירים בתודעתנו כשלב שתרם לכנסת ישראל. תקופה זו גיבשה את כנסת-ישראל, העבירה את העם בכור ההיתוך, ובכך נבנתה כנסת ישראל. אך אם נתפוס את יציאת מצרים כתהליך של צרה ותשועה בלבד, לא נקיף את מלוא המשמעות של מאורע זה. לשם כך באים מדרשי חז"ל רבים ומסבירים לנו את המימד הנוסף שקיבלה כנסת ישראל בצרת-תשועת מצרים. המימד הנוסף - העשרת כנסת ישראל - נדון בדברי המהר"ל בהקשר לתשועת החשמונאים. להתמודדות עם יוון משמעות מיוחדת. "יפת א-לוהים ליפת וישכון באהלי שם - יפיפותו של יפת באהלי שם".

בכל מתגלים כוחות. האדם מגלה כוחות גופניים ורוחניים הקיימים בו. כל יחיד עובר שנים של שיגרה והמלחמה מעבירה אותו למצבים יוצאי דופן, מציבה לפניו אתגרים קשים ולא מקובלים. אז מגלה האדם רבים מכוחותיו הגנוזים. באדם העומד בעימות עם המוות, תחושת הסכנה הממשית מביאה כוחות נסתרים לידי ביטוי. מכאן התושייה, כושר המנהיגות ודומיהם, שלא באו לכלל הופעה בחיי השגרה. יש המגלים את הקב"ה בשעת פעילות ומעשה, יש שהקב"ה מתגלה להם מתוך ישועה והצלה ויש שהגיעו אל הכרת בוראם מתוך מעמדות אמונה גדולים. הדברים אמורים ביחיד ובציבור. לפתע עומדים לפני תופעה של גבורה ומסירות נפש, מתגלים כוחות נפשיים ושכלתניים וישנה אף מלחמה נגד דעות זרות. וכשאין תשועה בסופה של מלחמה, קיים סיכון רב, שכל אותם הגילויים לא יתמידו. דרכו של אדם, שהוא זקוק לתקופת עיכול, והתשועה היא - היא המזמנת שעה זו. היא המאפשרת את תרגום הברק הפתאומי, לדרך סלולה.

הסתכלות כזו על התשועה נותנת לה מימד נוסף: כלל ישראל צריך לעבור שורה של הכשרות ע"מ לקבל פני משיח.

מלחמת חנוכה ותשועתה, אינה רק מאורע היסטורי גדול, אלא אף נקודת ציון חשובה בבניין עם ישראל. זהו שלב נוסף בהתקרבות עם ישראל לשכלולו. המהר"ל ב"נר מצוה", נותן לחנוכה את המעמד האוניברסלי והנצחי, וכך יש להסתכל גם על עם ישראל. בניינה של מלכות ישראל אינו סילוק הגויים לשוליים, אלא נתינת משמעות למהלך ההיסטורי של האנושות כולה. ומכאן להנחת המהר"ל בחיבורו - הסתכלותו על חנוכה:

העולם בראשיתו לא נברא שלם ולפיכך חייב לעבור תהליך שיביאו לשלמות. חסרונו זה של העולם בא לידי ביטוי בהיסטוריה האנושית, בארבע המלכויות המבטאות השקפות עולם שונות, שמטרתן לפגוע באחדות ה'. הנחה זו מסתמכת אף על המדרש, אותו מביא המהר"ל בראשית דבריו:

"'והארץ היתה תוהו ובוהו... ורוח אל-והים מרחפת'. ריש לקיש פתר קרא במלכויות: 'והארץ היתה תוהו' - זו מלכות בבל, שנאמר (ירמיהו י"ד): 'ראיתי את הארץ והנה תוהו'. 'ובוהו' - זו מלכות מרי, שנאמר (אסתר ו'): 'ויבהילו להביא את המן'. 'וחושך' - זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כיתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-לוהי ישראל. 'על פני תהום' - זו מלכות הרשעה שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן. ורוח א-לוהים מרחפת - זו רוחו של מלך המשיח"

ראשית העולם בחוסר שלמות, וסופו - מלך המשיח. בין הראשית לסוף, בא תהליך היסטורי המביא שלימות לעולם. תהליך זה רצוף התנגשויות בין ארבע המלכויות - המבטאות את חוסר השלמות - לבין עם ישראל. כל מלכות מייצגת תרבות, גישה רוחנית, הזרה לשלמות הצפויה, ותוך המאבק עם ישראל, הולכים המושגים, הרעות והדרכים, ומתגבשים לעולם מתוקן.

לאור זה, הרי שנרות חנוכה מאירים לנו את ההתקדמות לקראת השלמות שבאה בעקבות המאבק בין ישראל ליוון. מלכות יוון ותרבותה, שהופעתם הדגישה ערכים שונים שמהם נקלטו והשפיעו על התרבות האנושית, מעידים על הבסיס הרוחני האיתן שהיה להם. בסיס רוחני זה אינו שלם, וכאן תפקידה של כנסת ישראל בשילוב הכוחות הרוחניים החיוביים במקומם הראוי להם במלכות ה' . בסילוק הפגמים מהעולם, בסילוק ארבע המלכויות ותרבותם הפגומה, ישוב העולם לאחדותו - שלמותו.



[1] פורסם בדף קשר 24. חלק ב' נמצא בעלון שבות שנה ה' גיליון י"ג. שני החלקים פורסמו יחד בדף קשר 157 וב"עלון שבות בוגרים" גיליון ו'.