בדין נשים ב"בל יקרחו" / ר' יוחנן שפר
המשנה בפרק ראשון של קדושין אומרת:
"וכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמה, בין שלא הזמן גרמה – אחד אנשים ואחד נשים חייבים, חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים".
על משנה זו מוסיף איסי בגמרא (דף לה:):
"אף בל יקרחו נשים פטורות".
בשלש דרכים מסבירה הגמרא את דעתו של איסי. הדרך הראשונה מביאה את הפסוק שבפרשת ראה "בנים אתם לה' אלוקיכם" ולומדת שהמלה "בנים" ממעטת בנות מאיסור קרחה. אביי מסביר טעמו של איסי, שהוא לומד גזרה שווה קרחה-קרחה מבנות אהרון (שפטורות, כדכתיב בפרשת אמור "בני אהרון" לבנות ישראל. רבא מביא גזרה שווה אחרת: "בין עיניכם" מתפילין.
אף על פי שהאמוראים נושאים ונותנים אליביה דאיסי – אומר הר"ן שאין הלכה כאיסי אלא כת"ק שאיננו מונה קרחה בין הדברים שנשים פטורות מהם. הוא מחזק הכרעה זו שהרי גם בירושלמי מובא שרב המנונא סבר שלא כאיסי. ירושלמי זה מובא ברי"ף:
"רב המנונה מפרקיד לחבריה פקדון לנשיכון כד יהון קיימין על מיתא לא יתלשון בשעריהון שלא יבואו לידי קרחה שנאמר 'כי עם קדוש אתה' אחד אנשים אחד נשים".
גם הבבלי, בהסברו הראשון, השתמש ברבוי זה – "עם קדוש" שהוא בסוף הפסוק המובא למעלה – לרבות נשים לאיסור "לא תתגודדו". הירושלמי, כאמור, אינו מסביר בהתאם לדעתו של איסי אלא מרבה נשים לאיסור קרחה.
גם הרא"ש מצטט בעקבות הרי"ף את הירושלמי – אולם "קרבן נתנאל" מסביר שעצם הבאת הירושלמי עדיין אינה מחייבת לומר שאין פוסקים כאיסי אלא יתכן שהרא"ש והרי"ף לא התכוונו אלא לומר שאסור לתלוש בשיער, שהרי זה כלול באיסור קרחה – ורק דברי הר"ן הם ברורים שהירושלמי מסייע לפסוק כתנא קמא – ולחייב נשים באיסור קרחה.
הטור מביא גם הוא את הירושלמי ולדעת ה"בית יוסף" כוונתו ג"כ לאפוקי מדאיסי.
לכאורה דברים פשוטים וברורים. ולכן פליאה יתרה על בעל "תורה תמימה" המביא אמנם את הירושלמי – כדרכו להביא דברים שהם כהלכה – אבל בפירושו הוא כותב שבבבלי חולקים אביי ורבא על איסי, ומחייבין הנשים ב"בל יקרחו". ראשית – כיצד אפשר להבין כך את דברי האמוראים, האומרים בפירוש "היינו טעמע דאיסי..." כלומר, הם מסבירים את דעתו של איסי ואין לנו שום אחיזה לומר מהי דעתם. יתכן שהם אינם סוברים כמוהו, אבל אי אפשר לומר בבירור שהם מחייבים.
ועוד: אילו דבר זה אמנם היה ברור – הרי הראשונים הפוסקים לחייב נשים בבל יקרחו, לא היו מרחיקים עדותם ומביאים את הירושלמי בלבד אלא בודאי היו מסתמכים על אמוראי הבבלי, ואילו הר"ן עושה את ההיפך ומציין שפוסקים לחייב על אף העובדה שאביי ורבא חולקים אליביה דאיסי.
בעל "תורה תמימה" מסיים בפליאה על הרמב"ם שאינו מביא – לדבריו – הלכה זו. אחרים דווקא מציינים שהרמב"ם נוקט עמדה בכך שהוא מביא את המשנה כלשונה – כלומר: פוסק כת"ק. ונשארת לנו הפליאה על בעל "תורה תמימה" ועל הבנתו את הגמרא שלנו.