סיני במקרא[1] / פרופ' יהודה אליצור

בשמואל א' כ"ז מסופר כי אכיש בן מעוך מלך גת נתן לדוד, ע"פ בקשתו, את אחת מערי השדה – צקלג, אשר מזוהה כיום כתל שריעה (קרוב לסעדט – שהיתה בדרומה של מלכות גת. דוד יש בצקלג ונלחם בשבטי המדבר: "ויעל דוד ואנשיו ויפשוט אל הגשורי והגריזי והעמלקי כי הנה יושבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים (שם ח'). כלומר, בין צקלג לבין מצרים מוזכרת רק שור. סביר להניח שלו היה קיים שטח ששמו סיני – היה מוזכר בהקשר זה. וכן בבראשית (כ, א): "ויסע משם אברהם ארצה הנהג, וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר.

היכן שכנה קדש (או קדש ברנע)?

בפרשת המרגלים (במדבר י"ג) אנו קוראים: "וישלח אותם משה במדבר פארן" (ג). ואח"כ: "ויאמר אליהם: עלו זה בנגב ועליתם את ההר" (יז). וכשחוזרים המרגלים "וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה" (כו). מכאן שקדש ברנע היא נקודת גבול. מצפון לה – הנגב, ממערב לה – שור, ודרומה ומזרחה – מדבר פארן. ואכן ליד אל-חדימה (שליד הכביש אבו עויקילה – אל עריש) ישנו תל המזוהה כקדש ברנע.

אם כן היכן סיני? לפי ספר שמות, יצאו בני ישראל ממצרים בחדש ניסן והגיעו למדבר סיני בחדש השלישי, כלומר לאחר כחדש וחצי, כשבדרך זו היו להם שבע תחנות. הגרסה המקובלת כיום היא שקריעת ים סוף התרחשה או באגם המר הקטן או בצפון המפרץ סואץ. ישנן עדויות לכך ששני האגמים המרים היו בעבר חלק ממפרץ סואץ. ואם כך עלינו לחפש מקום שהוא בערך מהלך חדש וחצי מאזור זה. באופן הגיוני אנו נוטים לקבוע כי מה שקרוי היום בפינו דרום סיני – הוא הוא מדבר סיני המקראי. וכמה ראיות לכך: ראשית, איזו זה שונה מבחינה גיאולוגית ומורפולוגית (צורות נוף) מהאזור שסביבו. זה אזור של סלעי יסוד שהופעתם בשטח היא כהה, צוקית ומשוננת, בנגוד למראה הבהיר והעגלגל יותר של ההרים שמצפונה להם. יש להניח שאבותינו שניחנו בהתייחסות רבה לטבע – הבחינו ביחודו של אזור זה. גבולו הצפוני של האזור הוא קו אבו רודס – דהב. וכן, לפי המסופר בבמדבר י"ב: "ויסעו בני ישראל מסעיהם ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן". כלומר גבולותיו של מדבר פארן הם: בדרום – מדבר סיני ובמערך (כנאמר לעיל) – שור.

מקובל לראות את ואדי אל עריש כגבול בין פארן ושור.

יוסף בן מתתיהו, בפרשו את המקרא מזכיר ב"קדמוניות היהודים" כי משה ברח למדין לחוף הים האדום ונהג את העדרים להר סיני הגבוה שבהרים שם.

מדין מזוהה כצפון מזרח חג'אז (ואגב יש שם מקום הקרוי על שמו של יתרו – שועיב). מכיוון שהארצות הללו הרחיבו את תחום שלטונם גם על האזורים הסמוכים, סביר להניח שהכוונה לדרום חצי האי (אם כי לא ברור כיצד עבר משה את הים האדום ים סוף). סיני מוזכר כאן כגבוה בהרים ואין זה סותר את האגדה המפורסמת על מתן תורה שכן המדובר שם על הר שהנמיך עצמו. אין להניח לפי זה שמשה הגיע בתור רועה צאן עד צפון ומרכז חצי האי.

במלכים א' י"ט מסופר על אליהו הנביא לאחר המעמד בהר הכרמל: "וירא ויקם וילך אל נפשו ויבוא באר שבע אשר ליהודה". ואח"כ "ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוקים חורב". נקל להבין את דברי הפרשנים שמהססים להעניק משמעות כמותית מדויקת למספר "ארבעים יום" שכן סביר יותר להניח שמספר זה המעוגן במסורת היהודית הוא בעל סמליות מיוחדת. אלא שכנראה כוונת הכתוב לומר שאליהו התרחק מהישוב ולכן אין זה סביר להניח שהלך לכיון קדש ברנע ומערבה שכן שם, לפי עדויות ארכיאולוגיות, היה ישוב פורה בתקופת המלכים.

ואולם ההוכחות המשכנעות ביותר הן בספר במדבר במסעי-נדודי בני ישראל. "ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה וילכו דרך שלשת ימים במדבר איתם ויחנו במרה". פי החירות – במצרית, פרושו: בית הביצות. ואכן על סף האגם המר הגדול היו ביצות רבות, ובערך במרחק מהלך שלשה ימים מהאגם המר ישנו מעין – עין חוואר שמימיו מלוחים ומרים ונובעים לרגלי הר הנקרא עד היום – "ג'בל מררה". ואח"כ – ויסעו ממרה ויבואו אילימה ובאילים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". – ואכן כשנוסעים מג'בל מררה דרומה מגיעים לרנדל – מקום המפורסם בחורשות התמרים. ומי שביקר שם וראה כיצד שואבים התושבים את מימיהם לא יתקשה להבין את הסיפור המקראי. באזור זה מפלס מי התהום גבוה מאד ועל מנת להשיג מים יש רק לחפור מעט בקרקע – והרי לך מעין, מכאן שהמספר 12 עינות מים אינו מוגזם וכיום יש שם הרבה יותר.

"ויסעו מאילים ויחנו על ים סוף – ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין" – מה קורא כאן? הרי בני ישראל עזבו את ים סוף ומדוע חוזרים אליו שנית? אם נעיין במפה נראה שכדי להגיע מאילים – רנדל אל פנים הארץ חייבים ללכת דרומה אל שפת הים – אבו זנימה – ורק משם פונה הדרך מזרחה אל מדבר סין ומדבר סיני.

מכאן שחצי האי הקרוי היום בשם סיני מורכב לפי הגיאוגרפיה המקראית מפארן – במזח, שור – במערב, וסיני – בדרום (ראה מפה לעיל).

היכן גושן? – כנראה שחיילינו "הזיזוה" כ-50 ק"מ מזרחה ממקומה, שכן הכתוב בספר בראשית מעיד כי גושן היא "במיטב הארץ" ואילו המקום בו נמצאים חיילינו ממערב לתעלה, פורה היום רק בזכות תעלת המים המתוקים שנחפרה ביוזמת פרדיננד דה לספס (חופר תעלת סואץ) ולפני היות תעלה זו היה המקום מדבר שממה.

אם כן, מה שם השטח המוחזק ע"י צה"ל בגדה המערבית?

לפי המסופר בשמות י"ג "ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר" מזהים החוקרים את איתם עם סריפאום שליד האגם המר הגדול. משם – "וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים". דרומה לג'בל גניפה ליד צומת הכבישים סואץ-קהיר, סואץ אסמעליה ישנו אתר עתיקות המזוהה כמגדול. כלומר, כוחות צה"ל פרושים היום באזור בו היו פרושים בני ישראל לפני קריעת ים סוף.

וכמה מילים לענין זיקתו של חצי האי סיני (שכפי שנאמר לעיל מורכב מפארן, שור וסיני) לארץ ישראל.

אזור זה איננו נכלל בגבולות יוצאי מצרים, כנאמר בבמדבר ל"ד: "...כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה. והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צינה והיה תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויבא חצר אדר ועבר עצמונה, ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה".

כלומר, ארץ כנען של יוצאי מצרים לא כללה את הערבה, הנגב הדרומי ואילת. (אגב, נחל מצרים – הוא ואדי אל עריש ואילו נהר מצרים – זו זרוע מזרחית של הנילוס שיבשה בימי הביניים. במקרא ישנו הבדל לשוני בולט בין נחל ונהר. נהר – זו רק המוביל מים בכל השנה לכל אורכו ממקורותיו ועד שפכו. על כן בא"י יש רק נהר אחד – הירדן).

לעומת גבולות יוצאי מצרים כן כוללים גבולות ההבטחה את איזור סיני "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". מדוע יש הבדל כה גדול בין הגבולות?

לגבי א"י ממזרח לירדן ישנם נמוקים בספר דברים, כי לעמים שונים ניתנת חזקה זמנית על חבלי ארץ אלו. "ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו היושבים בשעיר... אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר" וכן "אל תצר את מואב... כי לא אתן לך מארצו כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" וכן "וקרבת מול בני עמון... אל תצורם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה".

אולם לגבי דרום הנגב וסיני אין הנמקה מפורשת. אך כשקוראים את התנ"ך, בין השיטין מתברר הענין. כולנו מכירים את נבואת ישעיהו (ל"ה) "ישושם מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת". כלומר, לעתיד לבא לא רק שתשוב פוריות לאותם חבלי ארץ ישראל שהיו כבר פוריים אלא גם מדבריות העכשיו ישגשגו ויפרחו ככרמל ושרון. אלא שהדבר תלוי בנכונותם של ישראל לפתח את המדבריות הנ"ל שכן אומר הכתוב "וירישתם אותה וישבתם בה". כלומר, בזמן יציאת מצרים היו לעם משימות התיישבות בהתאם ליכולתם ומצבם. לעתיד לבא, כשתהיה אפשרות לפתח את המדבריות – הם ינתנו ברשות העם. זאת הסיבה לכך שגבולות יוצאי כנען היו מצומצמים. וזו הוכחה נוספת לגדולתה של תקופתנו כ"אתחלתא דגאולה".