בגדרי מכה בפטיש ובונה - דין העושה נקב / הרב יהודה שביב

א.

דין העושה נקב בלול של תרנגולים שנוי במחלוקת בין רב לבין שמואל, כשהוא שזור במחלוקת דומה לגבי מקרים אחרים.

"מסתת משום מאי מחייב, רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש. העושה נקב בלול של תרנגולים רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש.

עייל שופתא בקופינא דמרא (שופתא – יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל, להדקו שלא יצא – רש"י) רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש". (שבת קב:)

כלל נקוט בידינו: רב ושמואל, הלכה כרב באיסורי (בכורות מט: ועוד). לפי זה מובן פסקו של הרמב"ם בפ"י מהלכות שבת הי"ד:

"העושה נקב כל שהוא[1] בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה".

אלא שכבר העיר ה"כסף משנה" שדברים אלו סותרים לאמור בהלכה ט"ז:

"והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכת בין בבנין בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב".

אמנם לא מוזכר בהלכה זו "לול של תרנגולים" אך מאי שנא? וביותר יקשה שבפרק כ"ג מדבר הרמב"ם מפורש על נקב בלול של תרנגולים,

"העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש". ה"א.

נמצא כאילו הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי, ופוסק בהי"ד כרב ובשתי ההלכות האחרות כשמואל.

ב.

מתרץ הלחם משנה:

"ונראה שהוא ז"ל (הרמב"ם) מפרש דמה שכתב רב חייב משום בונה כלומר אפילו משום בונה וה"ה משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה, אלא שהוא (רב) מוסיף ואומר שחייב משום בונה"[2].

הקושי שבהסבר זה בולט, אם כן מדוע לא כתב הרמב"ם חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש, מדוע ראה להפריד ולציין כל חיוב בהלכה נפרדת (וראה למשל פ"ח ה"ד שם דבר הרמב"ם על שני חיובים על פעולה אחת). הלחמ"ש עצמו מסכם:

"ומ"מ סתם כאן רבינו הרבה בזה שהיה לו לכתוב חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש, אלא שהוא סמך על מ"ש לקמן, והדברים סתומים".

ג.

דרך אחרת לו למגן אברהם. (שיד, סק"ג):

"ולי נראה דהכא (היינו בפרק כג) מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין"[3].

וכבר תמהו אחרונים (נשמת אדם כלל מא, א, לבושי שרד ועוד) מה תירוץ הוא זה והרי בהט"ז מדבר הרמב"ם על נקב בבנין ושם ודאי שייך בונה ובכ"ז חייב משום מכה בפטיש[4].)

על כן מתרץ הנשמת אדם באופן אחר. כדי שיתחייבו על עשית נקב משום בונה, צריך אותו נקב למלא אותם תפקידים שממלא חלון בבית. מה חלון משמש להכנסת אורה והוצאת הבל, אף נקבל הממלא תפקידים אלו, עשייתו מחייבת משום בונה. תפקידים אלו מתמלאים בנקב של תרנגולים לכן פסק הרמב"ם בהי"ד שחייב משום בונה. אך בהט"ז מדובר בנקב שאינו ממלא תפקידים אלו, שם החיוב הוא רק משום מכה בפטיש. אשר לפרק כ"ג יש לדקדק בלשון הרמב"ם. אין הוא אומר "העושה" נקב בלול" אלא "כגון נקב שבלול התרנגולים" ואמנם מדבר שם הרמב"ם על נקב העשוי להכניס ולהוציא אף לא אורה והבל ולכן החיוב אינו משום בונה אלא משום מכה בפטיש. באמת קשה להבין דברים אלו בסברא, מדוע נוקב בבנין לצורך הבנין לא יתחייב משום בונה.

במקביל יש להבין מדוע בנוקב לול של תרנגולים לא יהיה גם חיוב של מכה בפטיש[5].

אך ביותר קשה להסבר זה. בהלכה י"ד שם החיוב משום בונה היה על הרמב"ם להדגיש שנקב זה תפקידו להכניס אורה ולהוציא הבל, שם הסתפק הרמב"ם בחלק אחד ואמר רק "כדי שיכנס להן האורה", בעוד שבפרק כ"ג שם אין ההלכה מתייחסת לנקב בלול, ונקב בלול הוא רק דוגמא, שם דווקא מצויינים שני תפקידי הנקב גם להוציא הבל וגם להכניס אורה. ובכלל לשם מה מזכיר הרמב"ם לול של תרנגולים בפרק כ"ג?

ד.

בדרך אחרת הלך בעל ה"פרי חדש" בביאורו "מים חיים" על הרמב"ם, וזה לשונו:

"וי"ל דבפלוגתא רב ושמואל בנקב קטן העשוי להכניס בו האורה, ולדעת רב אינו מספיק להוציא ההבל והלכך אינו חייב אלא משום בונה, אבל אם עשה להכניס ולהוציא חייב נמי משום מכה בפטיש לפי שכבר נגמר".

מפשטות לשונו משמע כאילו רק לדעת רב אין בנקב זה כדי להוציא ההבל, אך לשמואל יש בו גם כדי להוציא הבל ולכן חייב משום מכה בפטיש. אך קשה מאד לקבל, שרב ושמואל חולקים על שאלה במציאות אם נקב זה יש בו כדי להוציא הבל או לא.

ואפשר שכוונתו שלכ"ע אין בנקב זה כדי להוציא הבל ובכ"ז לשמואל חיובו משום מכה בפטיש (או גם משום מכה בפטיש).

במחלוקת זו פסק הרמב"ם כרב ולכן בהי"ד כתב שהחיוב משום בונה, ומדוקדקים מאד לפי"ז דברי הרמב"ם שנקב זה עשוי להכניס האורה, משמע דוקא לכך עשוי ולא להוציא הבל. לעומת זאת בפכ"ג הדגיש להכניס אורה וגם להוציא הבל ולכן החיוב משום מכה בפטיש (גם כן). אך מה בקשר להלכה ט"ז בפ"י?

ה.

שמא ניתן להסביר בדרך זאת.

על מכה בפטיש מתחייבים רק כשעושים מעשה בגמר הדבר. מעתה יש להבחין בזמנים שונים של עשית נקב או חלון. אם באמצע הבניה או בסופה.

בהי"ד כותב הרמב"ם שהנקב עשוי להכניס אורה, ומדוע לא להוציא הבל, שמא רומז הוא בזה לכך שעדיין אין הבל, עדיין הבית אינו גמור ואינו עשוי עדיין למגורים, אם אין מגורים אין גם הבל. לעומת זאת אורה בחוץ קיימת תמיד ואף אם נוקבים באמצע הבניה הרי שהנקב עשוי להכניס אורה. כיוון שבאמצע הבניה נקב הרי שאין לחייבו אלא רק משום בונה. לעומת זאת בפכ"ג מציין הרמב"ם שהנקב עשוי גם להוציא הבל, משמע עשו הנקב כשהלול כבר על תילו ומשמש לתפקידו, נקיבה זאת גמר מלאכה יש בה ולכן חייב בה משום מכה בפטיש. ומה בקשר להלכה ט"ז?

כבר קבע המ"מ שהרמב"ם פסק כרב ומה היא סברת שמואל שלפי"ז מחייב משום מכה בפטיש אף על נקב באמצע הבניה? יש לשים לב שהמחלוקת הזאת קשורה היא למחלוקת גבי מסתת והם הם הדברים.

לשמואל אני מסתכל על הפרט הנפעל כיחידה בפני עצמה. אם משלים אותה יחידה הרי שיש כאן גמר מלאכה לגביה. ולכן המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש, כי מלאכת האבן הושלמה, כיוב"ז חלון או נקב, החלון והנקב כיחידות בפ"ע הושלמו.

רב לעומתו רואה את האבן ואת הנקב כחלק מהבנין הכללי, אף אם האבן הושלמה הרי שהיא רק חלק מהבנין והוא עדיין אינו גמור ולכן לדידו אין מקום לדבר על מכה בפטיש, וניתן לחייב רק משום בונה. לאחר שקבע הרמב"ם בהי"ד הלכה כרב, רוצה הוא להדגיש, שיש ועל עשיית נקב חייבים גם משום מכה בפטיש. זאת עושה הוא בהט"ז, שם מדבר הוא על נקב בבנין וצריך להבין שהבנין כבר הושלם.

אך אם כך היה עליו לכאורה להיות עקבי ואף במסתת היה עליו לפסוק כרב, ומדוע בהלכה י"ח פסק הוא "המסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש"?

אמנם כתב הלחמ"ש שפסק כאן כשמואל כיוון שרבי יוחנן הורה לגבי מסתת שחיובו הוא משום מכה בפטיש (גמ' קב: שם) וקימ"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. אך א"כ גם במנקב היה צריך לפסוק כשמואל כיוון שהמחלוקות קשורות זו בזו וכהסברנו לעיל.

ושמא ראה הרמב"ם מקום לחלק בין מסתת לבין נוקב.

מסתת, פועל באבן הנפרדת מהבנין, בשעת הפעולה באבן אין הוא פועל בבנין כלל, ולכן אפשר לקבל כאן סברת שמואל שעלי לראות את האבן כדבר נפרד, ועל גמר מלאכתה לחייב משום מכה בפטיש. לא כן כעושה נקב, כאן הנקב אינו חפצא נפרד מהבנין, פעולת הנוקב היא פעולה בבנין גופו, ואז כל עוד אין הבנין גמור א"א לחייב משום מכה בפטיש.