שלל מלחמה בישראל[1] / יואל בן-נון

"ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני-ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה אל ערבות מואב אשר על ירדן יריחו" (במדבר ל"א, י"ב).

"מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל" (ספרי שם) .

האם הלכה קבועה למדנו כאן - מה יסודה ומה תוקפה? שלל שלא הובא אל המחנה ולא חולק לפי החלטת מנהיגי ישראל הממונים על הצבא, ואשר נלקח על ידי מישהו באופן פרטי, גזל הוא, והשולל - גזלן? אך מדוע, ממי גזל?

יסודה של ההלכה בעיקרון פשוט אשר נעוץ במהות המלחמה. מלך מוציא למלחמה על דעת העם או על דעת נציגיו - מנהיגיו (סנהדרין - רמב"ם, הלכות מלכים פ"ה), וכן על פי מצות ה', מכל מקום אין מלחמות פרטיות ואיך כיבוש יחיד. קנין כיבוש ע"י מלחמה נלמד מכיבוש סיחון בעמון ומואב [כיבוש שהתיר את השטח לבני ישראל (שהרי נאסרו בכיבוש אדום עמון ומואב - דברים ב'), כפי שמסביר יפתח למלך בני עמון (שופטים י"א, במדבר כ"א, כ"ה-ל"א), ובלשון חכמים - "עמון ומואב טהרו בסיחון"]. קנין זה הוא קנין לאומי שרק שלטון ישראל, אשר מפעיל צבא כפוף לו, יכול לזכות בו, להוציא מצבים של הגנה עצמית או של יציאה להציל, שאז יש גם מלחמת יחידים וגם אז יש לדון אם יש להם קנין כיבוש וכיצד. ומתברר מכאן כי המושג "כיבוש יחיד" במשמעותו הפשוטה והראשונית חופף לפעולת טרור של כנופיה, כפי שאומר הרמב"ם (בסוף פ"ה מהלכות גזילה) על מלך שנוטל שלטון בכח ללא הסכמת העם, או מלך שאין דיניו שווים בכל, שהוא שודד - גזלן.

כאשר אנו פוגשים ב"כיבוש יחיד" במובן ההלכתי הידוע - כיבוש שאינו מקדש בקדושת ארץ-ישראל, כמו כיבושו של דוד בארם-נהריים ובארם-צובא שלא היה כדין (שמואל ב' ח', ספרי סוף פרשת עקב), מסתבר שהביטוי "כיבוש יחיד" כבר מושאל. כלומר: כיבוש שחסר בו תנאי - בהסכמת כל ישראל או במצות ה' - הרי הוא ככיבוש יחיד ואין לו תוקף, ומכיוון שאין לו תוקף אינו מקדש. לפי זה יובנו דברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"א) שיהושע חילק את נחלות השבטים כדי שלא יהא כיבושו של כל שבט כיבוש יחיד, שהרי זה חיסרון בהסכמת כל ישראל, כשם שקדימה בכיבוש חו"ל לעומת שטחי ארץ ישראל הוא חיסרון במצות ה' שבכיבוש, וכל חיסרון כזה מבטל תוקף הכיבוש. יתכן גם לאחד את שני הדברים ולומר, שחיסרון במצות ה' מציב איסור לפני הסנהדרין לתת הסכמתם לכיבוש, וממילא חסרה הסכמת ישראל והכיבוש הוא ככיבוש יחיד. כמובן שכל זה אמור לפי הדעה שכיבוש יחיד אינו כיבוש. ולדעה האחרת יש לומר שרק כיבוש יחיד הלכתי תופס, ולא כל כיבוש פרטי, ויש לעיין בזה (גיטין ח').

בזה אפשר ליישב קושיא עצומה שנתקשיתי בה זה שנים, כי המעיין במקרא ימצא שמלחמת דוד בארם צובא היתה מלחמת הגנה, מאחר שגם בפעם הראשונה ניסה הדדעזר לשנות את הגבול בנהר פרת (שמואל ב' ח', ג'. ובתרגום: "כר אזל לאשנאה תחומיה בנהר פרת"), ואפילו נפרש סיום הפסוק על דוד, הרי הפרת הוא גבול ישראל (דברים א', ז') ועד שם בכלל המצוה, וממילא ברור שהדדעזר לחם בדוד בתוך הארץ. ובפעם השניה (בפרק י') באו הארמים לעזור לבני עמון לתקוף את ישראל, והיכום בגבול ישראל. מהו אם כן חטאו של דוד שתפס את שטח ארם שמעבר לפרת אגב מלחמת הגנה (או אגב מלחמת מצוה)?

התשובה נתונה לדברינו בהמשך, כאשר שם דוד נציבים בארם (שם ח', ו') כלומר: ממשל צבאי. משתי הבחינות של מלחמת מצוה היה על דוד לחזור ולסגת לגבול ישראל לפרת, וכאשר החליט להטיל ממשל צבאי על ארם היה עליו לשאול בסנהדרין שוב. אך היה אסור לו לעשות צעד כזה (שגרר בהכרח התיישבות יהודית שם במשך הזמן) , קודם כיבושה של ארץ ישראל כולה, אך מכיוון שיהודים התיישבו שם מכל מקום, הטילו חכמים חיוב מצוות התלויות בארץ, מכח ההתיישבות, ולא מכח כיבושי דוד [ברור שהסבר כזה, שאין בידי לבדקו כעת מחוסר ספרים, יש לו השלכה למעשה על מערב סיני, אלא אם נסבור כדברי האומרים שכולו בגבול ישראל - כשיטת רש"י (שמות י' , י"ט) , והכוזרי (מאמר שני סעיף י"ד) על סמך הפסוק "מים סוף עד ים פלישתים", וכנראה גם רבים אחרים. וכן יש לכך השלכה לגבי החזקתנו הנוכחית ממערב לתעלה שוודאי איננה מארץ ישראל, ויש עוד לעיין בזה].

אם נכונים דברינו, ואין גדרי מלחמה ביחיד או ביחידים (אלא גדרים של יוצאים להציל), ממילא ברור שכל דין קנין מלחמה או קנין כיבוש אינו חל על היחיד הבוזז, ואין לו אם כן שום זכות אישית על השלל. אין כאן גזל הגוי - בעל הרכוש, כי אם גזל של עם ישראל בעל הרכוש, מכח קנין הכיבוש. ממילא מובנת היטב דרישת הספרי המחייבת החלטה בדרג שלטוני בגורל השלל, והיא נראית כהלכה פשוטה (גם אם נפקפק בהסבר כיבוש יחיד דלעיל, נראה לי עניין השלל כדבר פשוט).

ביסוד זה אפשר אולי להשתמש לעניין טבילת כלי שלל שבידינו כעת, אשר הוגעלו אך לא נטבלו מחוסר אפשרות, שאלה שהיא אקטואלית במקומות רבים. מאחר שצה"ל אוסר גם הוא לקחת שלל אישי הביתה, ורק מאפשר להשתמש בשלל לצורך התארגנות במקום, וכיון שגם צה"ל אינו מתכוון לקחת כלים אלה לעצמו, והם יישארו בשטח ברגע שנפנה אותו, הרי שכל שימושם בידינו אינו מכוח בעלותנו, אלא כעניין שואל או שוכר (אמנם בלא דעת משאיל) שפטור מטבילת כלים, וצ"ע!

עכשיו נשוב לראות מה עשו בשלל מדין, וכיצד נהגו בשלל מלחמה, במלחמות ישראל בכלל. במלחמת מדין היו שני סוגי ביזה - שבי ומלקוח (שבי באדם ומלקוח בבהמה), ושלל (כלים, כסף וזהב). המלקוח חולק לפי הכלל של מחצה לעורף ומחצה ללוחמים, בעוד ההבדל המכריע במספר האנשים קובע ממילא יתרון ללוחמים (וכמו כן המס המוטל על העורף גדול פי עשרה מהמס המוטל על הלוחמים וגם זה מתחלק למספר האנשים). לעומת זאת, השלל קויים ביד לוקחיו לפי החלטה (אם נכונים דברינו) "אנשי צבא בזזו איש לו" (במדבר ל"א, נ"ג) , ואולי אף כאן היתה חלוקה, ולא נאמר "איש לו" אלא בניגוד לשרי הצבא. כאן אנו פוגשים בעמדה המוסרית ביחס לשלל שהיתה תמיד בבחינת משאת נפש בישראל - שרי הצבא הביאו את שללם האישי תרומה לה', בתחושת הודיה על הנס שהתרחש בכך שלא היו נפגעים.

נחזור עתה לעיין במלחמתו של אברהם אבינו (שהיתה אמנם יציאה להציל ולא מלחמה של ממש, לדברינו; אך אולי כבר נחשב אברהם כמנהיג בארץ כפי שמשתמע מיחסי החוץ שלו), אשר ויתר על כל נטילת שלל מרכוש סדום - "אם מחוט ועד שרוך נעל..." - מפני אי רצונו להתעשר מסדום. אך לא ויתר על חלקם של חניכי ביתו, החיילים, ועל חלקם של ענר, אשכול וממרא, ששמרו על ביתו ועל רכושו, וזאת מלבד מה שאכלו למחייתם (עיין רש"י שם, ויש לדייק במלה "חלק" חלוקה מדויקת בניגוד לביזה אישית).

אנו שבים ופוגשים בעניין זה במלחמתו של דוד בעמלקים שבזזו את צקלג. גם זה היה מסע הצלה, דומה לשל אברהם, שהרי עדיין לא היה דוד אפילו מלך יהודה, אלא שבפועל הגן על ארץ יהודה מכל אויביה, כנזכר במעשה נבל הכרמלי (שמואל א' כ"ה).הנה מוצאים אנו אנשי בליעל בצבא דוד שרצו לנהוג כהצעת מלך סדום לאברהם - "תן לי הנפש והרכוש קח לך", ולא רצו להחזיר את הרכוש למאתיים החיילים שפיגרו מלעבור את נחל הבשור ונשארו לשמור על הכלים: "יען אשר לא הלכו עמי, לא נתן להם מהשלל אשר הצלנו כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו" (שמ"א, ל', כ"ב).

לכאורה יש מקום לדון כדבריהם, שהרי אפשר לטעון שמאתיים איש שפיגרו, התייאשו מלהציל וויתרו על רכושם. ועוד יותר יש מקום לומר שמלך סדום שמציע זאת בעצמו התייאש מן הרכוש, ועל כן הוא שייך למצילים, כמו במציל מן הים ומן הנהר או מן הארי במצב של יאוש (ב"מ כ"ד.). אלא שדוד מסרב לנהוג ככנופיה של חיילים פרטיים ונוהג כמו צבא ממלכתי, שבו סומכים יושבי הכלים, ואפילו המפגרים, על חבריהם, וכולם חולקים כאחד - זהו החוק והמשפט לישראל "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו" (שמ"א ל', כ"ד), וזהו שלמד דוד מאברהם לדברי רש"י. זאת ועוד, דוד נוהג כפי שראינו במלחמת מדין, ושולח מהשלל לזקני יהודה בכל הערים, כלומר, נותן את חלקו של העורף (אע"פ שאין לו פרוט מדויק).

אם נדייק, נראה שלפנינו שתי הלכות שונות - האחת הקובעת חלוקה שווה לחיילי הצבא שלחם, ללא הבדל הנובע מתפקיד עורפי או מחולשה יחסית, והשני הקובע חלוקת השלל, באופן לא לגמרי שווה, עם העורף כולו, כך שלכל אזרח חלק בשלל.

מעניין גם נימוקו של דוד וצורת שיכנועו את אנשיו. בתחילה פותח בדרכי נעם - "לא תעשו כן אחי" - ומנמק זאת בכך שנצחונם ביד הי היה, וה' שמר אותם ונתן בידם את עמלק, מה שמזכיר מיד את נימוקם של שרי הצבא במלחמת מדין, המביאים את חלקם בשלל כתרומת הודיה על העדר נפגעים. ואולם מיד אחר-כך עובר דוד לטון של מפקד שולט: "ומי ישמע לכם לדבר הזה כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו". דוד שולט באנשיו, גם אלה שבני בליעל הם, ביר רכה וביד קשה גם יחד.

רעיון זה - "כי לה' המלחמה" (שמ"א י"ז, מ"ז) - אשר קובע אצל שרי הצבא במדין ואצל דוד ביחס לשלל (ראה גם שמ"ב ח', י"א-י"ב שם הקדיש דוד לה' את שלל אויביו בהיותו מלך), חוזר ומופיע דוקא במגילת אסתר אצל יהודי פרס. בכתב המלך הראשון אשר ניתן לבקשת המן, הותר "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... ושללם לבוז" (אסתר ג', י"ג). כאשר באה אסתר אחרי תליית המן ומבקשת להשיב את הספרים הללו, נאמר לה מפי המלך, כי אפילו המלך אינו יכול לחזור בו ולשנות פקודותיו שכבר נחתמו, שכן חותם טבעת המלך הוא הקובע, ואם אפשר יהיה לבטל, לא יהיה ערך לפקודות (איזו ממלכה!!!). על כן אפשר רק לכתוב ספר חדש לפי רצון מרדכי ואסתר ולא לבטל את הקודם. בכתב השני ניתנה רשות מקבילה ליהודים "להקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז" (אסתר ח' , י"א). כדאי שישימו לב כל "מקטרגי" חג הפורים כי כל אשר הושג בשתדלנות חריגה זו היה רשות להתגונן, ומעתה רשות הדבור לנשק, מאחר שלא התבטלה הפקודה הראשונה המתירה לאויבי היהודים להכותם. כאן מופיעה גבורת ישראל שבגולה, יחד עם פחד הגויים, ומתוכה צומחת גדולת הנפש שבהכרת הנס -

"ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט' י', ט"ו, ט"ז)

על אף ההיתר מטעם המלך.

עוד פעם אנו מוצאים יסוד זה במלחמת יריחו, ובמקביל במלחמת שאול בעמלק, כאשר ברור לכל כי

"מלחמה לה' בעמלק" (שמות י"ז, ט"ז),

וכי

"נתן ה' לכם את העיר" (יהושע ו', ט"ז),

הרי שכל השלל - חרם הוא ואין לקחת ממנו דבר (אלא שביריחו נתנו כסף וזהב וכלים לאוצר המשכן - יהושע ו', י"ח-י"ט). כאשר נתן שאול לעם לקחת מן השלל, וכאשר מעל עכן בן כרמי בחרם ונטל מן השלל כסף זהב ואדרת שנער אשר חמד לבו (יהושע ז', כ"א), עכרו הם את ישראל והכשילו אותו. מעניין לדייק בפסוקים ולראות שעכן נאשם גם בזה שעבר את הברית ולקח מן החרם, וגם בכך שגנב וכיחש ושם בכליו, הד לאיסור נטילת שלל אישי, גם בלא צו חרם.

כאן אנו מגלים צד נוסף, צבאי-מוסרי, בעניין השלל והוא נוגע להשפעה המיידית או המצטברת על צבא בוזז, או על צבא שיש בו אווירה אשר מאפשרת אפילו לבודדים לשלוח ידם בביזה. אחרי מעילת עכן בחרם באה המפלה הצבאית בעי, והנחיתה מהלומה על העם, ואז אמר ה' ליהושע -

"חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם. ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם..." (יהושע ז', י"א-י"ב).

איך אפשר להבין הכללה נוראה זו שמטילה את חטא עכן על כל ישראל? האם לא שאל משה

"האיש אחר יחטא ועל כל העדה תקצוף" (במדבר ט"ז, כ"ב)

ונענה כדבריו? אלא שכל חטא של יחיד עלול להיות סימפטום למצבה של האומה כולה, וזהו יסוד דין ערבות של כל ישראל זה לזה, ובאמת בשני המקרים נדרשו ישראל להיבדל מן החוטאים כדי שלא להיענש בגינם. ואכן אם נתבונן בדברי המרגלים שעלו לרגל את העי, אנו מוצאים היעדר שם שמים בפיהם וזלזול שחצני באויב-

"אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי, אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה" (יהושע ז', ג') .

אם פושה אווירה כזו באומה ובצבאה (כפי שקרה לנו ערב יום הכיפורים), עד שמפקדי הצבא נכונים לקבל הערכות צבאיות חסרות בסיס כאלה, סימן הוא לכישלון חמור. כשלון זה נובע מניצחון יריחו ומהאווירה שנוצרה -

"וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן..." (יהושע ז', א'),

ותוצאתו כשלון במתקפת העי הראשונה מחוסר כח מספיק,

"וימס לב העם ויהי למים" (יהושע ז', ה').

כאשר באים לתקן, יש צורך לשנות את כל האווירה ואת כל מהלך הרוח בעם, ויחד עם זה לעקור את החוטא הישיר, ורק שני אלה כאחד מבטיחים את הנצחון בשנית -

"ויאמר ה' אל יהושע אל תירא ואל תחת, קח עמך את כל עם המלחמה וקם עלה העי... ויבחר יהושע שלשים אלף איש גבורי החיל וישלחם לילה" (יהושע ח', א'-ג').

לא עוד כוח קטן ולא עוד בלא תכנון נאות, אלא במאמץ כולל ובלא זלזול - אז הניצחון מובטח. אז אין מעמידים עוד את העם בניסיון חרם, כי מלחמה ברמת מוסר כה גבוהה היא ניסיון קשה מדי, והשלל מותר -

"רק שללה ובהמתה תבוזו לכם".

אי אפשר להבין את עניין השלל בנפרד מרמתו הצבאית והמוסרית של הצבא, כשם שאי אפשר לנתק את הרמה הצבאית מדרגת המוסר המשתקפת דווקא בנושא השלל (כמדומה שאני פטור מלפרש עד כמה נוגעים הדברים אלינו, ועד כמה חוזרים הם על עצמם כמעט במדויק).

גם במלחמת שאול בעמלק נקבל תוצאה דומה, ונוכל להבין טוב יותר מה היה הקצף הגדול על שאול וצבאו, אשר נכשלו במלחמה (לא כאשר נראה למי שאינו מעיין, כי נכשלו רק בפרטים בעניין הבהמות ובעניין אגג). די אם נשאל את עצמנו כיצד הופיע שוב עמלק על אותה ארץ יהודה בצקלג תוך כמה שנים. כאשר נלחמו פלשתים בישראל בגלבוע, וגם דוד יצא איתם מתוך כוונה להפוך את הקערה בשדה הקרב ולהציל את שאול (אלא שלא עלה בידו, מאחר ששרי פלשתים הבינו את כוונתו טוב יותר מאכיש מלך גת - שמ"א, כ"ט), דווקא אז חוזר עמלק ומופיע בצבא גדול, אשר מוכה לבסוף ע"י דוד חוץ מ400- רוכבי גמלים. חייבים אנו להבין כי צבא שאול הסתפק באותם מחנות עמלקים אשר מצא, ועל אף עדות הפסוק כי היכה שאול עת עמלק עד לגבול מצרים (ט"ו, ז') מסתבר בהכרח כי לא מצא את כולם, וכנראה פשוט מפני שהעם נתפס בשלל ופינה דעתו מלחימה. כפי שידוע בכל ההיסטוריה הצבאית כי צבא שמתפנה לביזה באמצע המלחמה, אין לו סיכוי לעמוד זמן רב. רק כך יובן החזיון של צבא עמלקי חדש תוך זמן קצר, והמשמעות של הכאתו בידי דוד באותה שעה ממש, שבה נפל שאול בגלבוע, כדבר שמואל אליו אחרי כשלונו הגדול -

"קרע ה' את ממלכתו ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמ"א ט"ו, כ"ח).

כמה מובן הוא גם הדיון על השלל (שהיה הפעם שלל מוצל מארץ יהודה שבידי עמלק) בין דוד ואנשיו רעי הלב, דווקא על רקע פעולת שאול ואנשיו בשלל עמלק, שהעכירה את ישראל וגרמה לנפילתו.

צאו וראו אם כן מה נעשה לאותם נציגי עכן בן כרמי שבתוכנו, אשר הם רבים יותר מדי לדאבוננו, ונוהגים כאותם המצורעים שבפתח שומרון (מלכים ב' ז', ח'-ט') או כגיחזי (מלכים ב' ה' , כ"ו-כ"ז) אשר בוזזים ושוללים איש לאוהלו ומכתימים את צבא ישראל וגם מורידים את רמתו. אם ספגנו בתחילת מערכה זו, כאשר היה בעי, שומה עלינו גם לטפל באשמים וגם לתקן את מערכינו הצבאיים, לנקות מתוכנו את השחץ והגאווה המתגלים בזלזול באויב, ויחד עם זה לעמול קשה כדי לבנות מחדש את חוסננו הרוחני והמוסרי. בכלל, אחד הדברים החשובים שבהם עלינו לטפל בתוך צה"ל הוא נושא השלל שבו משתקפת דמותם של הלוחמים, וזאת גם בהוראות ברורות יותר, וגם בחינוך צבאי מקיף. אם כוחנו המוסרי איתנו, נלחם באותה רמה שציינה אותנו מאברהם אבינו ועד יהודי פרס, ולא נשלח בביזה ידינו, מלבד מה שדרוש לצה"ל כציוד לחימה ומה שמועיל ליחידות בתוך המלחמה. ואם לאו - נקבע כללים מדוייקים רישמיים ונוגעים לכולם, מטעם המטכ"ל, בכל מה שנוגע למה שמותר לקחת ובנוגע לחלוקה שווה. אבל נמנע בתוקף מעשי שוד של ביזה אישית מגזע עכן בן כרמי, ואז יהיה עמק עכור לפתח תקווה.

אסיים בהערה - אחרי מלחמת העי באה מלחמת גבעון בהופעת נסים גדולים וגלויים שבה, ודי למבין.