בענין דין קול רם בברכת כהנים ומקרא ביכורים / הרב אהרן ליכטנשטיין

באחד הקטעים המסופחים לחיבור על התורה, כתב בעל "בית הלוי": "מה שאמר חכם אחד בברכות כהנים דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושארי הכהנים ישמעו ושומע כעונה, הנה אם היה מקום לומר כן בודאי היינו מרויחין בזה לפרש לשון המשנה במסכת מגילה (כד.) המפטיר בנביא וכו' הוא פורס על שמע והוא נושא את כפיו, דלא ידענו פירושה של המשנה בפשיטות דהא כל כהן נושא כפיו. ולפ"ז ניחא דהוא יאמר הפסוקים להוציא שארי כהנים. אמנם עיקר הדבר לא נהירא כלל דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בוא אלא אמירה לחודא אבל ברכת כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה (לח.) מקרא דאמור להם ובזה לא שייך שומע כעונה דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא" (עמ' קעא-ב). אך יעויין בפירוש הנצי"ב על הספרי שאף הוא הניח שאין כהן אחד מוציא חבירו, ופוק חזי מאי עמא דבר, אך נתקשה בטעם הדבר:

"וא"כ צ"ע למה אין מוציאין בב"כ ואין לומר משום דשומע כעונה לא משמע כעונה בקול רם שהרי פרשת מקרא ביכורים בעינן נמי קול רם כדאי' בסוטה ד' ל"ב ב' גנותו בקול רם זו מקרא ביכורים" (עמק הנציב, ח"א, עמ' קנ"ו)

כוונתו לדברי הגמרא שם,

"תניא רשב"י אומר אדם שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם שבחו בקול נמוך מן וידוי מעשה גנותו בקול רם ממקרא ביכורים";

והשלמת ההוכחה היא ההנחה שאמנם מועיל שומע כעונה בביכורים. המקור לזה לכאורה המשנה (ביכורים פ"ג מ"ז):

"בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא, אבל מי שאינו יודע מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהיו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע".

הרי ששומע כעונה מועיל בביכורים וזאת למרות הצורך בקול רם.

והנה אשר לקושיא מביכורים, לכאורה יש מקום לדחות שבמשנה לא מדובר על שומע כעונה כל עיקר אלא מדובר שהמביא היה חוזר ואומר הפרשה בפיו אחרי ששמעה מפי המקריא המדריכו. וכן באמת הבין בעל ה"משנה אחרונה" על אתר, אשר על כן הקשה, "למה הוצרכו לאסמכתא דקרא בהא" – בספרי (פ' כי תבא, פיסקא ה') נאמר שאת דין המשנה הזאת "סמכו על המקרא וענית אין ענייה אלא מפי אחרים", ומעין זה בירושלמי על אתר, "תני אין ענייה אלא מפי אחר ולא עוד אלא שסמכו למקרא וענית ואמרת" – "דכלום יש להקפיד כשמקרא אחר וזה עונה אחריו מה צד איסור יש בכאן". אך יעויין במשנה בסוכה (לח.)

"מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותבא לו מאירה אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללוי-ה".

הרי שסתם מקרא היינו ללא חזרה מפי השומע והוה מדין שומע כעונה; וכבר העיר על כך הנצי"ב ב"העמק שאלה" (שאילתא נ"ד, אות י"ח) שהבין שהמשנה בביכורים מדובר על שומע כעונה. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. והגם שאמנם יש לציין שהרמב"ם השמיט לגמרי דין קול רם בביכורים, ורק כתב (פ"ג מהל' ביכורים הל' י') "מתחיל וקורא הגדתי וכו' ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש שנאמר וענית ואמרת בלשון הזאת", ואילו קול רם לא הזכיר, וכמו כן לא הביא בהל' מעשר שני (יעויין דיני וידוי מעשר בפ' י"א) שוידוי מעשר צריך להאמר בקול נמוך, מ"מ בסוגיא הלא הובאו דברי רשב"י ללא מחלוקת וכן מוכיחה פשטות לשון "וענית", ובכן קשה לדחות הדברים מהלכה, ויעויין במאירי על אתר שהביאם לדינא. (והשמטת הרמב"ם באמת צ"ע ואולי הבין שמדובר על היתר מקרא ביכורים בקול רם ולא על חיוב, אך אז ממ"נ קשה, מהשמטת קול נמוך לגבי וידוי מעשר).

בנידון זה, שמעתי פעם מפי מו"ר הרב שליט"א בשם רב חיים זצ"ל שיש לחלק בין דין קול רם בשני המקומות. דבמקרא ביכורים נאמר קול רם ביחס לקיום המצוה, שאינו יוצא – או אם נניח שהדין רק נאמר לכתחילה, שחסר קיום מלא – אלא אם כן קורא בקול, אך מה שנוגע להגדרת מעשה המצוה אף קריאה בקול נמוך חשובה קריאה. מה שאין כן בברכת כהנים בה מגדיר כה תברכו את עצם מעשה המצוה וכמו שאם ברך בלשון אחרת אין כאן מעשה ברכת כהנים כלל, הוא הדין אם ברך בלחש, שאף הצורך בקול רם נלמד מכה תברכו. לאור הנחה זו, אם באנו לדון לגבי שומע כעונה, הרי יש לחלק פשיטות. דלגבי ליקוי במעשה המצוה י"ל שאין שו"כ מועיל שסוף סוף אינו אומר בקול ואף שהחפצא של הברכות, המתייחסות אליו על יד שו"כ, הרי הן בקול רם, מ"מ מצד השומע אין כאן מעשה מצוה, ששו"כ רק משייך הדברים אליו אך לא קובע אופן אמירתם. אך במקום שמדובר רק על קיום ואילו מעשה המצוה מתייחס כולו מדין שו"כ יש לומר שהקיום הוא בחפצא של הקול וזה הלא נאמר בקול רם והשמיעה מתייחסת אף לקול רם שבו.

אם נקבל ההנחה עליו הוא בנוי, חילוק זה נראה פשוט וברור. ברם כד הוה טליא, העיר הרב שליט"א שלדעת הרמב"ם, בכל אופן, אי אפשר לקבל אחת נקודות היסוד. דיעויין בלשונו, פי"ד מהל' תפלה הל' י"ב:

"אין הכהנים רשאים בכל מקום להוסיף ברכה על שלושת הפסוקים כגון ה' אלוקי אבותיכף יוסף עליכם ככם אלף פעמים וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר".

והנה עצם דין בל תוסיף בברכת כהנים מבואר בברייתא בר"ה כח: ובספרי: (פ' ראה, פיסקא ל') "דבר אפילו דבר לא תוסף עליו". אלא שבשני המקומות נסתמו הדברים ולא הוזכר ענין קול רם או לחש. אך מתוספת הרמב"ם, שאף בלחש עובר, הרי יש להוכיח שקול רם בב"כ אינו דין במעשה המצוה אלא בקיומה, שהרי כל שאינו עושה את מעשה המצוה אינו עובר על בל תוסיף וכדמוכח בסוגיא בר"ה שם דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, כל שהוסיף בלא כוונה פטור, והיינו משום שלדעתו חוסר כוונה שולל לא רק קיום המצוה אלא אף מעשה המצוה, ושוב אין איסור בל תוסיף. ואם כן, היות וכתב הרמב"ם שעוברים על תוספת ברכה אף בלחש, מוכח להדיא שלדעתו קול רם אינו דין במעשה המצוה אלא בקיומה, ודלא כדברי ר' חיים הנ"ל.

ברם נראה שיש לדחות ראיה זו, ויישאר תירוצו של ר' חיים על מכונות. דהנה במסגרת איסור בל תוסיף הרי מצינו שני דינים נפרדים.

א) תוספת בחפצא של המצוה, שעל ידה הוא נפסל, מדין כל המוסיף גורע, וכפי שמוכחת כל הסוגיא בסנהדרין פח: שכמו שאמרה תורה ארבעה פרשיות בתפילין או ארבע חוטין בציצית ולא שלש(ה) הרי אמרה גם ארבע(ה) ולא חמש(ה) ממש אותו פסול לשני הכיוונים שלא זהו חפצא של המצוה שייחדה התורה.

ב) תוספת במעשה הגברא ואף כשהחפצא נשאר בכשרותו, וכגון הישן בשמיני עצרת בסוכה שעובר על בל תוסיף (ר"ה כח:) אף אם כיון לשם ישיבת המצוה אף שודאי שאין הסוכה נפסלת בכך (יסוד זה הסביר ר' משה זצ"ל בהרחבה ביחס לענין בל תוסיף בלולב ועל סמך דברי הרמב"ם, פ"א הל' ציצית ט"ו בענית ב"ת בציצית, ושעתיו בשמו מפי הרב שליט"א, אך אכמ"ל). ובכן יש לדון בענין תוספת בברכת כהנים, האם היא שייכת לסוג זה או זה. במשקל ראשון, נראה שיש להשוותה לסוכה שאף כאן באה התוספת לאחר קיום המצוה וללא פגם בחפצא המצוה. אך נראה שנקודה זו במחלוקת שנויה. דהנה יעויין בחי' הר"ן בשלהי סנהדרין (פח:) שדן בדברי הגמרא שם דלמ"ד לולב צריך אגד אם הורה זקן ממרא לכלול מינים נוספים בתוך האגד אינו חייב מדין כל המוסיף גורע שהרי האגד גרוע ועומד. והסבר הדברים כתב הר"ן וז"ל: "והנכון בזה דמאי דאמרינן גרוע ועומד הוא לומר שאינו חייב עליו משום בל תוסיף שאין לו לקשור ידיו שלא ליטול באותו היום אלא אותן הד' מינים בלבד שהנטילה ההיא אינה חשובה לכלום למצוה ולא לעבור עליה וכן כשנטל בלבד שהנטילה ההיא אינה חשובה לכלום למצוה ולא לעבור עליה וכן כשנטל את הלולב שיש בו ה' מינין באגודה א' למ"ד לולב צריך אגד הרי הוא גרוע מתחלתו ואין נטילתו אלא כענף של זית או של רמון שאמרו שאין נטילתן כלום לא למצוה ולא לעבור עליו". ובסוף דבריו הקשה:

"והא דאמרן לעיל בנטילת שאר המינין שאין עובר עליהם אפילו בזמנו מפני שאין הנטילה כלום תמה ממאי דאמרינן בכהן לעולה לדוכן שאם אמר הריני מוסיף ברכה אחת שהוא עובר משום בל תוסיף ואמרינן טעמא משום דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא זמניה הוא ואמאי לא אמרינן שאין אותה הברכה כלום כדאמרינן בנטילת שאר המינין וי"ל דגבי ברכה ודאי ברכה היא ורחמנא אמר כה תברכו כענין הזה בלשון הזה הלכך אם הוסיף עובר הוא אבל כשאמר הכתוב ולקחתם לכם ביום הראשון אין במשמע שלא יטול דבר אחר כל אותו היום".

פירוש לפירושו, שמעשה נטילה, כל שאינו נטילת מצוה, חסר אופי לחלוטין וממילא שאין בו משום בל תוסיף, ואין לראות בנטילת אגודה בת ה' מינים – שנפסלה למצוה מטעם תוספת בחפצא, ואינה אלא כענף זית או רמון – מעשה מקביל למצוה שיכול לבא כתוספת עליה. מה שאין כן בברכה שברור שאמירת יוסף ה' עליכם אלף פעמים וכו' נושאת אופי מעשה ברכה מצד תוכנה, וממילא שיש בה משום תוספת על המצוה. הרי שלהסבר הדברים הסתפק בקביעת אופי אמירת פסוקים נוספים כמעשה ברכה. לפי זה, משמע שלדעתו יש כאן בל תוסיף מצד מעשה המצוה, ואם כך, אם נניח, כדברי הרמב"ם, שעוברים על בל תוסיף אף בברכה בלחש, על כרחנו שאף לחש נחשב למעשה ברכה והצורך בקול רם כרוך בקיום המצוה ולא בהגדרת פעולתה, דלא כדברי ר' חיים הנ"ל.

אך יעויין בחידושי הריטב"א (שנדפסו בתוך חי' הרשב"א) על סוכה (לא:) שעמד על דברי הגמרא בסנהדרין פח:) שלדעת הסובר לולב אינו צריך אגד אם הוסיפו מינים אחרים אין עוברים משום בל תוסיף שאין כאן מה שיצרף את המינים המיותרים לארבעת מיני המצוה להגדירם כתוספת על העיקר שהרי "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי". והעיר על כך הריטב"א:

"ומה שאמרו בכהן העולה לדוכן והוסיף א' משלו שעובר בבל תוסיף ולא אמרינן דכל ברכה וברכה בלחודה קיימא שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים ה"ל כלולב דרבי יהודה שהוא צריך אגד ולא אמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודיה כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בינתיים".

הרי שלגבי סוכה הסביר שהתוספת מתייחסת לעיקר מטעם הזמן, היות ואין כאן הפסק, ואילו ביחס לברכת כהנים הגדיר את מסגרת אמירת הברכות כמצרף. ומתוך ההשוואה ללולב לדעת ר' יהודה המצריך אגד משמע שהתוספת חלה על החפצא של הברכות ולא רק על מעשה אמירתן, דכמו שתוספת באגד משנה את החפצא של המצוה ופוסלתו, שהרי נאמר בזה סוגיא בסנהדרין שם "כל המוסיף גורע", ודין ה' מינין כדין ג' מינין, הוא הדין במוסיף ברכות שהוא משנה את טופס המצוה, המהווה מכלול אחד כפי שהסביר הריטב"א, ושוב אינו אומר את הנוסח שקבעה תורה. שהרי אף בברכת כהנים יש מנין ברכות וכלשון המשנה (סוטה לז:) "ברכת כהנים כיצד במדינה אומר אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת", וכדמוכח מעניית אמן אחר כל פסוק ופסוק, ואף כאן ניתן לומר כל המוסיף גורע: דין ארבעה פסוקים כדי שני פסוקים. ואף שהמצד הסברא היה מקום לחלק בין אגד הלולב, בו ניטלים כל המינים בבת אחת, לבין ברכת כהנים שמברך בזה אחר זה, מ"מ הרי הריטב"א השוום, ומשום שסוף סוף משתנה החפצא של המצוה שהוא טופס ברכתו בכלליותה.

והשתא דאתינן להכי, נראה שאף אם נניח שלחש אינו נחשב למעשה המצוה בברכת כהנים, מ"מ יש בו משום בל תוסיף. דכל שהתוספת נעוצה במעשה המצוה, ברור שכל פעולה שאינה מוגדרת על פי דין כמעשה אותה מצוה אין בה אף משום תוספת. אבל אם התוספת חלה ביחס לחפצא ופוסלתו, ייתכן שאף פעולה שמצד עצמה מופקעת מדין מעשה המצוה יכולה להכניס גורם חדש למסגרת החפצא של המצוה ולפוסלו. לדוגמא, אף אם נניח שנטילת ד' מינים שלא כדרך גדילתן אינה חשובה כמעשה מצוה כלל, מ"מ נראה פשוט שאם תוכנה שושנה הפוכה לתוך האגד שהיא תפסלנו לר' יהודה. ואם כן, אף כאן, גם אם נקבל את הנחת ר' חיים שלחש מפקיע אופי מעשה ברכת כהנים, מ"מ טופס הברכה סוף סוף נשתנה – אלא אם כן נאמר שכל האמור בלחש כאילו נאמר שלא בפרישת כפים ודומה למין הנמצא חוץ לאגד' לר' יהודה בלולב, אך לא נראה להרחיק לכת עד כדי כך, וביחס לקביעת נוסח הברכה נראה בהחלט שאף האמור בלחש בכלל. אי לכך, יצא שאם כהן ברך את הכל בלחש, שאינו עובר בבל תוסיף שהרי לא עשה מעשה מצוה כלל. אך כל שבירך ג' ברכות הקבועות בקול ושוב הוסיף משלו בלחש – ויש להניח שעל זה מדובר ברמב"ם – הרי הוא עובר על בל תוסיף משום הברכות שנאמרו בקול שהן, מצד אחד, היוו מעשה מצוה, ומצד שני, הינן חלק ממכלול מנוסח שטופסו שונה ממה שקבעה תורה ויש כאן משום לא תוסיפו על הדבר.

ברם, לכאורה יש להקשות על המהלך הנ"ל מן הסוגיא בר"ה כח:. דיעויין שם אחרי שהביאה הגמרא דברי רבה הסובר ש"מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן", כלומר, שאין בל תוסיף אלא בזמן המצוה, שהקשה עליו רב שמן בר אבא מדין ב"ת בברכת כהנים: "והא הכא כיון דבריך ליה עברה ליה זמניה וקתני דעבר". והלא לפי דברינו הנ"ל לכאורה ניתן לתרץ בפשטות שדברי רבה נאמרו ביחס לב"ת במעשה הגברא אשר לדעת רבה אין לו שם מעשה המצוה שלא בזמנה, ואשר לכן סבור רבה שהישן בשמיני בסוכה אינו לוקה. אך כשמדובר על ב"ת בחפצא אף לאחר זמן ניתן לפוגמו ולמרות העובדה שאין הברכה הנוספת מהווה מעשה מצוה, וכמו שנאמר לעיל ביחס לברכה בלחש. ומכיון שהסוגיא לא חילקה בכך, הרי יש להוכיח אחת משתים: או שבברכת כהנים תוספת ברכה מהווה ב"ת במעשה הגברא אך החפצא של הברכות במקומו ובהכשרו עומד, או שאף כדי לפגום החפצא אין ב"ת אלא כשיש כאן מעשה מצוה, וממה נפשך נסתרים דברינו הנ"ל. ויש ליישב שלדעת רבה, מעשה שלאחר הזמן אינו נראה כהמשך המצוה ואין לו שום זיקה אליה, ובחוסר מצרף הרי הוא מקביל למין שחוץ לאגד לר' יהודה שודאי אינו פוסל את החפצא של ד' מינין, והינו גרוע מברכה בלחש הכלולה במסגרת הברכות שנאמרו בקול ומהווה המשכן אף אם אין ברכה בלחש חשובה כמעשה מצוה לגבי עשיית המצוה כהלכתה. אך הדברים עדיין צריכים תלמוד.

הדברים הנ"ל נאמרו ביישוב קושיית מו"ר שליט"א מבל תוסיף. אך בנוגע לעיקר דברי ר' חיים – שקול רם קובע מעשה המצוה בברכת כהנים ולא רק נחוץ לקיומה – יש לציין כי מדברי הספרי משמע להיפך. דהנה בגמרא בסוטה (לח.) מובא דין קול רם ביחס לאמירה: "תניא אידך כה תברכו בקול רם או אינו אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו". אך בספרי (פ' נשא, פיסקא לט) שנינו:

"כה תברכו את בני ישראל שיהא כל הקהל שומע או בינו לבין עצמו ת"ל אמור להם שיהיה כל הקהל כולו שומע".

ומלשון הספרי משמע שהצבור צריך לשמוע בפועל, ואם כהן יברך בקול רם אך הצבוא לא ישמע מאיזו סיבה צצדית שתהא, לא תקויים המצוה (אם כי, לעיכובא, מספיק שישמעו עשרה) והרי זה מעין דין קרא קריאת שמע ולא השמיע לאזניו שלדעת ר' יוסי המצריך שישמיע לאזניו, אך אם קרא בקול רם ולא שמע לא יצא וכדמוכח ממה שנאמר בסוגיא (ברכות טו.) דלר' יוסי חרש המדבר ואינו שומע לא יצא. ואין לתמוה היתכן שיחולו חלק מדיני ברכת כהנים על הצבור ולא על הכהנים שהרי לדעת רש"י (סוטה לח. ד"ה או אינו) חל דין פנים כנגד פנים גם על הציבור שצריכים להסב פניהם כנגד הכהנים (ומש"כ הנצי"ב, עמק הנצי"ב, ח"א עמ' קנ"ה, ש"לא קאי האזהרה רק על הכהנים שהמה יהפכו פניהם מן ההיכל אל העם ואם העם יהפכו עורף לא איכפת כלל", ורצה להעמיס דעה זו גם ברש"י, לא ידעתי מנין ולמה לו לדחות משמעות דברי רש"י שם ולומר שאינם מדוייקים). אך הלא זה ברור שבהיות שבנוגע לדינים שנאמרו ביחס לאמירת הכהנים ניתן לדון לכאן או לכאן אם הם מגדירים מעשה המצוה או קיומה, כל דין שנאמר ביחס לקהל ודאי נוגע אך ורק לקיום המעשה והמצוה, שהינו אמירה, כולו של הכהנים. וגם קשה לומר שחוסר שמיעת הציבור שוללת אופי דבור מן הברכה והופכת אותה למונולוג שאינה מהווה מעשה ברכה. ובכן, מפשטות לשון הספרי יש להוכיח שקול רם הוא דין בקיום המצוה, ושוב אין לנו מקור בספרי לומר שהוא גם דין במעשה הברכה. וכיון שכן, הרי מסתבר שהוא הדין אף לדברי הסוגיא בסוטה, ואם כי מובא שם מקור אחר לדין קול רם. אלא אם כן נאמר שלאור המקור השונה, המתייחס לאמירת הכהן ולא לשמיעת הצבור. יש להניח שהברייתא שם באמת חולקת על הספרי לא רק במקור הדין אלא אף בהגדרתו, ולדעתה קול רם נחוץ לעצם הגדרת המצוה והמעשה.