אל תירא ישראל כי אתך אני - שיחה לפני לוחמים / הרב יהודה עמיטל

השאלה הגדולה שהתעוררה בעקבות הזעזוע שנוצר בשל מלחמת יום הכיפורים, ומעסיקה כיום את הצבור בישראל, את הלוחמים, ואת אנשי העורף, תוהָה על העתיד הקרוב והרחוק: מה מבטיח את קיומה של מדינת ישראל בעתיד בתוך עולם עוין המקיף אותה? יש השואלים שאלה זאת בגלוי ויש במעורפל, ורבים מאלה שאינם שואלים – נמנעים לא משום התשובות שבידיהם, אלא – מחמת חסר האמץ לעמוד מול שאלה מהותית, קשה ואכזרית שאין להם עליה תשובה.

לפני המלחמה שררה, בקרב הציבור בישראל, אופטימיות שאננה ביחס לעתידה של המדינה, על אף התחושה כי בעית ישראל-ערב היא בעיה לדורות, והבעיה הבטחונית תמשיך להטריד את העם לאחר הסכם-שלום, גם אם יחתם. דומה שאופטימיות זו התבססה בכללותה על שלש הנחות שהתבדו במלחמה הזאת:

א. הפער האיכותי בין ישראל לערב, המתבטא בעליונותו של ישראל הן בסגולותיו הנפשיות והן בכשרו האינטלקטואלי. העובדה שההתפתחות הטכנולוגית מכניסה לשמוש יותר ויותר נשק וציוד מתוחכם – הגבירה בצבור את הבטחון שהנצחון מובטח לצד הנהנה מעדיפות איכותית.

ב. ההבדל בין המוטיבציה של עם ישראל במלחמותיו ובין המוטיבציה של הערבים: אנחנו נלחמים על קיומנו והם נלחמים על כבודם בלבד, וברי שמלחמת קיום מגלה יותר עצמה ונכונות מאשר מלחמה להצלת הכבוד שנפגע.

ג. ארצות המערב, האמונות עלי מורשת תרבות הומנית ומצפונן עדיין מעיק עליהן באשר לגורל ישראל בתקופת השואה, על אף הפתולים וההתחמקויות שבעמדתן – לא ירשו שישראל תפול טרף בידי ארצות ערב.

דומה כי במלחמה זאת התערערו כל ההנחות הללו. ספק גדול אם פער איכותי יוכל לאזן פער מספרי אכזרי. כאשר 17 טנקים נלחמים נגד 200 טנקים משוכללים עם סיוע של מאות אנשי חי"ר המצוידים בטילי נ.ט. – ספק גדול אם העדיפות המוסרית והנפשית הגבוהה תעמוד להם לצוותות שבעה עשר טנקים להכריע את מאתים טנקי האויב והחי"ר שלפניהם.

במלחמה זאת נתגלתה האמת האכזרית, כי מלחמה להשבת הכבוד אצל הערבים אקויולנטית למלחמת קיום אצלנו. דבר זה נתגלה כאשר גדודים שלמים ומפקדיהם בראשם התקדמו מול אש תופת של כוחותינו, וכאשר הושמדו – באו אחרים בעקבותיהם. אשר לעזרה שניתן לצפות מהעולם המערבי-נוצרי המתורבת, נראה כי חבל לבזבז מלים. התמונה שנגלתה לנגד עינינו היא גלויה, מפורשת וחמורה בכל אכזריותה.

אין איש יודע אם מבנה מדיני כעין זה שהיה במלחמה זו ימשיך להתקיים בעתיד הרחוק. אין ערב לכך שהעולם תמיד יתחלק בין מעצמות על, והאינטרסים הבסיסיים של מדינת ישראל יחפפו את האינטרסים של אחת המעצמות כפי שהדבר קרה במלחמה הזאת. גם אם יחזור ויישנה מצב מדיני זה, מי יבטיח שהדיפלומטיה של אותה מעצמה תראה את המאורעות באור הנכון.

ונשאלת השאלה הגדולה בכל חומרתה: מה מבטיח את קיומה של מדינת ישראל בעתיד? בסוגריים יאמר, כי אמונתם של המתפללים בקר וערב ומזדהים עם האמור במזמורי תהלים של דוד המלך (פרק מ"ד):

"כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. אתה הוא מלכי, אלקים, צוה ישועות יעקב, בך צרינו ננגח, בשמך נבוס קמינו כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות. באלקים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה"

אמונתם זו לא נתגלתה במלא עצמתה מעבר לבטוי המילולי, לא רק בצבור הרחב, אלא – גם בינם לבין עצמם.

כל מי ששאלה זו מטרידה אותו והוא מנסה להשיב עליה, אם מוגדר הוא כדתי או אם רואה הוא את עצמו כבלתי דתי, חייב הוא לחזור ולשנן לעצמו מספר עובדות אשר אין עורר עליהן. עובדות המאפינות את ההסטוריה של עם ישראל באופין היחודי שאין לו אח ורע בעמים, ואשר על כן כל אחת מהן היא חידה הזועקת לפתרונה:

א. נצח ישראל. ישראל הנו חלק ממשפחת העמים, תגובותיו הביולוגיות והנפשיות זהות, בדרך כלל, לתגובותיהם של שאר העמים. אעפ"כ, העם היחידי שנותר על במת ההיסטוריה מכל אותם עמים שמִלְאו את פני העולם בתקופת התנ"ך, ואשר שמותיהם נזכרים בתנ"ך, או בשרידים ארכיאולוגיים – הוא אותו העם ששמו ישראל. עם ישראל המשיך להתקיים בעולם כתופעה לא-נורמלית בתנאים לא נורמליים, מפוזר ומפורד בין העמים ללא ארץ וללא מלך, ובמדה מסוימת גם ללא שפה.

בדרך כלל רגילים לתלות את קיומו של עם ישראל ואי התבוללותו בין העמים בחוקיה של תורת ישראל אשר ייחדו אותו משאר העמים בהליכותיו היומיומיות: בשולחנו, בלבושו, בשמחותיו ובתוגותיו. בדיקה בלתי משוחדת של תולדות העמים בני קדם תגלה שכל הדתות דאז היו לאומיות: כמוש אלוהי מואד ודגון אלוהי פלישתים וכן לכל עם. חוקיהם ייחדו והפלו אותם משאר העמים בצורה הרבה יותר קיצונית מאלה של העם היהודי. יתר על כן, כל הדתות הקדומות היו סגורות הרמטית לכל אדם זר, פלישתי לא יכול היה לקבל על עצמו את דת מואב, כי אלוהי מואב אלוהים למואב בלבד. כל מושג הגרות, אפשרות הצטרפות של זר לדעת מסוימת, היה קיים אך ורק בישראל. ישראל קלט במשך כל הדורות רבבות רבבות זרים אשר הצטרפו לישראל, ואעפ"כ ישראל קיים כל העת בזהותו המקורית, ואלו יתר העמים התבוללו ולא נשאר מהם שריד. דברים אלו ידועים, ולא כן המקום לעמוד עליהם ולהוכיחם.

ב. יחסם של הגויים לישראל. האנטישמיות היא תופעה מיוחדת במינה, תופעה יציבה במשך כל הדורות בתנאים שונים ובנסיבות שונות. בכל דור ובכל תקופה חפשו אנשי הגות הסבר לשנאת האומות אותנו, ואכן מצאו, ובדרך כלל סבה נכונה. הפלא הוא שבכל דור מצאו סבה אחרת, הגורמים נשְתנו, אבל התוצאה אחת היא – אנטישמיות. הציונות המדינית הסיקה שהסבה האמיתי לאנטישמיות היא – היותנו עם לא ככל העמים, עם ללא מדינה, וכאשר זו תקום תֵעלם השנאה מעצמה. זאת היתה טעותם הגדולה של מבשריה הדגולים והמבריקים של הציונות המדינית, כי תקומת מדינת ישראל לא רק שלא הפחיתה את ממדיה של האנטישמיות, אלא דומה כי אף הגבירה אותה. שום מדינה בעולם לא זכתה ליחס כה משפיל וכה מעליב מצד חברותיה, גם כאשר חטאיה המדיניים היו כבדים ביותר, כפי שזכתה לו מדינת ישראל, לעתים כה קרובות, כפי שראינו ונוכחנו בעינינו. מדינאי הציונות וכמוהם – מדינאי העולם, לא שִערו שתקומת מדינת ישראל תאחד כנגדה את כל ארצות ערב המסוכסכות ביניהן מאז ומקדם ואשה את רעותה חיים בלעה, והן תופענה יחדיו במלחמה נגד ישראל.

ג. יחסם של היהודים אל ארץ ישראל - הוא תופעה היסטורית שאין מָשלה בכל אומה ולשון. עם ישראל, ברוב שנות קיומו, לא חי בארץ ישראל ומשנות חייו בארץ – מעטות היו שנות השלוה והמנוחה, ואעפ"כ, אחרי אלפיים שנות גלות נמשכים יהודים לארץ ישראל, לקומם הריסותיה ולהחיותה משִמְמונה. מה מביא את היהודים לארץ ישראל? אין אנו מדברים על יהודים אשר שלש פעמים ביום מתפללים: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אנו מדברים על יהודי רוסיה שספר התנ"ך היה חתום בפניהם ולא ידעו דבר מן ההיסטוריה היהודית, ובכל אופן עולים לארץ ישראל.

ד. האינטנסיביות הגדולה שבהיסטוריה היהודית בתקופה של שלשים השנה האחרונות, שראשיתה – יהודים מובלים לתאי הגזים כצאן לטבח, ולאחריה – עם כלביא יקום: מלחמת השחרור, ששת הימים ויום הכיפורים. לפני שלשים שנה – התעלמות מוחלטת מקיומם של היהודים, ועתה, עם ישראל במרכז העולם והתענינותו. אילו חרב העולם בשואה גרעינית והסטוריוני העתיד היו מנסים לשחזר את תולדותיו, היו מגלים שרידים ארכיאולוגיים המעידים על השואה באירופה – מחד, ועל תקומת מדינת ישראל, מלחמותיה ומעמדה בעולם – מאידך, אין ספק שהיו מסיקים ששני אירועים אלו ארעו בתקופות שונות אשר מרחק של מאות בשנים מבדיל ביניהם. וכל זה קרה בתקופה של שלשים שנה, פרק זמן של דור אחד בלבד.

ארבע עובדות אלו – איש אינו רשאי ואינו יכול להתעלם מהן. המסקנה המתבקשת ועולה מאליה היא, שחוקי היסטוריה רגילים הפועלים בכלל העמים אינם חלים על ישראל – על אף היותו חלק אינטגרלי ממשפחת העמים. "עם לבדד ישכון" – תופעה המהווה מקור של חולשה וסכנה לכל אומה, בישראל מהווה מקור של עצמה ובטחון. למסקנה זו יגיע כל מתבונן בלתי משוחד, גם כאשר לא ידע להסביר את פשרה.

ליהודי מאמין ישנו הסבר לעבר היחודי ותשובה לעתיד הספקני. הוא רואה בעם ישראל את עם אלקים חיים אשר אלוקיו הבטיח את קיומו לנצח, את העם שיעודו, שיעד לו הקב"ה, הוא לייצג את האידיאה האלקית עם הדרישה לאורחות מוסר, צדק ומשפט, הדרישה המקפת את כל העם לחברותיו השונות, והיכולה להתמלא רק בארץ ישראל שהובטחה מאת בורא העולם לאבות האומה ולבניהם אחריהם, שבה חי העם מאות בשנים, ולאחר הפסקה ארוכה שבה שממה ולא נתנה יבולה לבני אומות אחרות שנִסו להאחז בה – שבה ומבינה פירותיה לעמה – עם ישראל, הבונה מחדש אותה כפי הבטחת הקב"ה. יהודי מאמין מסתכל על תקופתנו כתקופה משיחית, ומכאן האינטנסיביות שבהיסטוריה היהודית בתקופתנו זאת.

אלה אשר לא חונכו ולא הרגילו את לשונם לבטא שם שמים בגלוי מדברים על נצח ישראל, על יחודו של עם ישראל כגורמים לעבר וכמבטיחים את העתיד, ובאלה רואים פתרון לחידות הגדולות – גם זו ניחא. האפיקורס המושלם אשר מנסה לחפש הסבר אחר, חייב גם הוא בדיסציפלינה מדעית, חייב הוא להכיר את העובדות בעת שמנסה הוא להשוות את ההיסטוריה היהודית וחוקיה לחוקי ההיסטוריה של עמים אחרים. גישה מדעית שקולה אינה חייבת לענות על כל שאלה, מותר לה לעמוד בשאלה ולצפות ליום שימצא הפתרון, אך את העובדות עליה לקבל ללא סלוף. וכאשר היא באה להעריך הערכות, לחזות תחזיות ולהסיק מסקנות עליה לנהוג בזהירות מיוחדת.

דברים אלה חייבים להיות נר לרגלינו כאשר אנחנו מתבוננים ותוהים בעקבות מלחמה זאת, המסקנה המתבקשת היא: חפוש זהותנו ללא משפטים קדומים, לא מיהו יהודי, אלא מהו יהודי. מה יעודנו, מה גורלנו, מה טעם מלחמותינו, מה סוד קיומנו ומהי העצמה הגנוזה בעובדה המאפינת אותנו: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". מוטל עלינו לחקור אולי ישנם דברים נוספים המיחדים אותנו משאר העמים. חובת השעה היא לבחון מוסכמות של אתמול, לשאול שאלות ולהתבונן מתוך אומץ, באותו אומץ המתגלה בשעת קרב.

* * *

וכמה מלים לאותם לוחמים שבגישושיהם התקרבו לאלוקי ישראל. אני מודע לכך שאני מדבר בפני חיילים לוחמים אשר רבים רבים מכם גילו את אלוקי ישראל בפעם הראשונה בחייהם בתוך סערת הקרב, רבים רבים אשר מצאו את עצמם מתפללים בלי שהורגלו לכך. אליהם אני רוצה לומר משפטים אחדים, לענות על שאלותיהם שנשארו במסתרי הלב ולא עלו עדיין על שפתותיהם: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". בין דתי ובין לא דתי. לא אני כראש-ישיבה, ולא תלמידי וחברי, חבריכם לנשק ולקרב, מיצגים את הקב"ה יותר מכם. תפילתו של מי קרובה יותר להקב"ה – תפילתי אני, שחונכתי לאמונה בה' מילדות או תפילתכם שלכם שגיליתם אותה בסערת הקרב – זאת רק הקב"ה יודע. בשום פנים לא אוכל להגיד, ואף אחד מאיתנו לא יוכל לומר: אילו אני הייתי מתחנך וחי בתנאים שלכם הייתי מגיע לתפילה לפניכם. קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, תפילה הבאה ממעמקים ומלותיה נאמרות בכנות אף אם הן מגומגמות, מקרבת את האדם אל בוראו והוא במרומיו שומעה ומקבלה.

דוד המלך קרא באחד ממזמורי תהלים (ק"ל): "ה' שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני", העיר על כך אחד מגדולי החסידות: "ה', שמעה קולי" לא נאמר, אלא "שמעה בקולי" – שמעה בקול, בתוך קול, את שגנוז בקולי ולא הצלחתי לבטא במלים.

כלפי אלה שזכו וחשוב באור שחדר ללבם בשעת תפילתם בעת קרב, אסיים דברי במשל יהודי קדום המספר על שנים שתעו ביער בליל חושך ועלטה, ולשוא חפש כל אחד את הדרך המוציאה מן הסבך. לפתע הבריק ברק בשמים והאיר את כל היער. האחד הרים עיניו לשמים והתלהב ממראהו המרהיב של הברק החולף, וחבירו – השפיל מבטו אל הקרקע, ולאור הברק התבונן ומצא את הדרך המובילה אל היישוב.