באלו הימים[1] / הרב יהודה עמיטל

אינני מחדש חדושים רק אסדר את הדברים הידועים לכולנו. השאלה הנשאלת בימים אלו, ואני שומע אותה כל אימת שאני מפגש עם אנשים ולוחמים: מה משמעותה של מלחמה זאת? היא נשאלת על רקע אמונתנו הוודאית שאנחנו חיים בתקופה של אתחלתא דגאולה. כל מה שעבר עלינו עד התקופה הזאת מאשר ומחזק את הוודאות הפנימית שאכן אנחנו נמצאים באתחלתא דגאולה. ועל רקע אמונה זאת, ועל רקעה של מלחמת ששת הימים – שלימדה אותנו כאילו למלחמה יש מטרה ממש, והיא: כבוש הארץ, נשאלת השאלה המתפצלת לשנים: א. מה תכליתה של המלחמה, הן הארץ בידינו, ולשם מה מלחמה זאת? ב. והיא חריפה יותר: האם אין כאן נסיגה, חס ושלום, האם עצם התפרצותה של המלחמה, על כל תופעותיה המעציבות, אינה מעלה אפשרות כאילו יש כאן נסיגה במהלך האלוקי של אתחלתא דגאולה?

מאחורי השאלות האלו מסתתרת שאלה, אם אפשר לומר שאלה, כי שאלה אפשר לשאול במקום שאפשר לתת תשובה, אבל מעין שאלה: למה ניתן לצפות בעתיד בעקבות המלחמה? זוהי שאלה שרק בעלי רוח-הקדש יכולים לענות עליה. אנו יכולים לדבר רק על מהלך כללי. אך אלו הן השאלות ששואל כל אחד מאתנו שחונך על ברכי האמונה, שאכן אנו נמצאים בזמן של אתחלתא דגאולה.

יש להגיד: כל הצרות והיסורים בהאים על כנסת ישראל בכל דור ובעל תקופה, כולל אותם צרות ויסורים שהנביאים דברו עליהם וחז"ל חזו ברוח קודשם, כולל יסורים של חבלי משיח, חבלים שבעקבותם תבא לידה גדולה – כל אותם חבלים ויסורים אינם בהכרח. יכולה לבא לידה גם בלעדיהם בבחינת: "בטרם תחיל ילדה, בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר" (ישעיהו סו). אם זוכים – זוכים לדברים גדולים בלא חבלי משיח, ואם אין זוכים – באים הדברים הגדולים ביסורים, כמו שאומר ה"אור-החיים" הקדוש: "אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה גואל ישראל מן השמים במופת ואות, משא"כ כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה תהיה באופן אחר, ועליה נאמר שהגואל יבא 'עני ורוכב על החמור'" (במדבר כד יז). לאור כל המתרחש בתקופתנו ברור שאנחנו נמצאים בשלבי הגאולה שבדרך היסורים, אבל עצם האפשרות שיכולה להיות אחרת מכניסה אותנו בחובה הלכתית, במצות עשה שהזמן גרמה.

מהי אותה מצוה? – זוהי מצות הזעקה, כדברי הרמב"ם:

"(א) מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות (זו הדוגמא הקלאסית: "הצר הצורר אתכם"), כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. (ב) ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. (ג) אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי." (רמב"ם הלכות תעניות פרק א הל' א-ג)

העובדה הזאת, שגם גאולה יכולה לבא ללא יסורים והם בכל זאת באים, מחייבת אותנו במצות עשה של זעקה, של חשבון הנפש, התבוננות במעשים, לדעת שהקב"ה מצפה מאתנו לתשובה.

וכאן כדאי להתריע על דבר מסוים. לצערנו, זה זמן ניכר משתרשת ביהדות הדתית, בכל אופן בחלק נכבד ממנה, הכרה כי התשובה היא מצות עשה שאחרים מצווים עליה. בכל מקום שומעים: המלחמה פרצה והביאה את אשר הביאה בגלל חטאים בעם ישראל, וודאי בגלל החטאים של אותם יהודים, אותם אנשי צבא, אותם מנהיגים פוליטייים שבכל דבוריהם באה לידי בטוי אותה גאוה של כחי ועצם ידי. חייב אני לומר משהו בנושא זה.

אני מאמין שאם יש תביעה לקב"ה כלפי משהו, בראש וראשונה יש לו תביעה כלפי אותם יהודים מאמינים בני מאמינים, חובשי בית המדרש. מאחרים יש לתבוע דברים הרבה יותר חמורים וספק אם אפשר לתבוע. אדם ששם שמים נכרת מפו, ספק אם ממנו אפשר לתבוע. אם יש לתבוע – יש לתבוע מאתנו.

ובאשר לתביעה עצמה. ראשית, "כחי ועצם ידי" לא נאמר על נשק, לא בקשר למלחמות. הדברים נאמרו בקשר לרכוש, לבתים, לחיי נוחיות:

(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: (יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (דברים פרק ח יב-יז)

את הבית המשותף, את המכונית ואת כל שאר הנוחיות. אבל, עדין מור לומר "כחי ועצם ידי" אם "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אפשר לומר "כחי ועצם ידי" אבל לדעת מי נתן לך כח זה.

שנית, אנחנו מתבוננים במדרשי חז"ל ובמאמריהם, חפשתי מאמרים כיצד מסבירים חז"ל מפלות במלחמות, והיו כאלה, לא מצאתי אף מאמר חז"ל התולה מפלה במחשבת "כחי ועצם ידי", בחטאים אחרים מצאתי.

חז"ל אומרים:

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור והיה דוד מתפלל עליהם ואומר אתה ה' תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם (תהלים יב), אתה ה' תשמרם נטר אורייתהון בלבהון תצרנו מן דרא דהוא חייב כליה, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין על ידי שהיה בהן דלטורין, הוא שדוד אומר נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (שם נז) נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה, אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע, בני אדם שניהם חנית וחצים אלו אנשי קעילה שנאמר (שמואל א כג) היסגירוני בעלי קעילה בידו, ולשונם חרב חדה אלו הזיפים שנאמר (תהלים נד) בבא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו, באותה שעה אמר דוד רומה על שמים אלהים סלק שכינתך מביניהם, אבל דורו של אחאב כולן עובדי ע"ג היו ועל ידי שלא היו בהן דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין הוא שאמר עובדיהו לאליהו (מלכים א יח) הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' ואחביא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים, אם לחם למה מים אלא שהיה מים קשה להביא להם יותר מהלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל אני נותרתי נביא לה' לבדי (שם), וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חקת סימן ד)

זו תשתית שיש בה כדי לעזור להבנת הדברים. אם מחפשים חטאים בעקבות חז"ל הרי יש לחפש בתחום זה של בין אדם לחבירו.

חז"ל אמרו באליהו זוטא (ז):

"וכי מה טיבו של ירבעם בן יואש שהוא השיב את גבול ישראל והלא היה עובד ע"א, אלא משום שלא קבל לה"ר על עמוס…".

אין אנו יודעים בדיוק מה הם החטאים, אבל יש לחפשם כראית חז"ל, וחס ושלום מלהתעלם מאותם חטאים שחז"ל דברו עליהם. הנדרש הוא: תשובה שלנו ולא של הזולת, ותשובה מחטאים שבין אדם לחבירו.

צרות ויסורים באים לא רק כעונש, אלא: "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח ה). יש ליסורים מגמות חינוכיות, והמגמות יכולות להיות בכוון לגמרי אחר מאשר אום חטאים שבגללם באה הצרה. המגמה החינוכית מביאה את היסורים כתהליך להחדרת הכרה, להחדרת הרגשה, תהליך אשר יכול להיות ארוך ויכול להיות קצר, והדבר תלוי, כמובן, בנו ורק בנו.

מתוך אותה חובת זעקה שאנחנו מצווים בה עולה חובה אחרת – חובת ההודיה. "זועקים ומתריעים וצמים" – אומר הרמב"ם – "וכשבאה תשועה וגשמים יורדים אומרים הלל להקב"ה". בעוונותינו הרבים, בכל אופן בעורף, לא מורגשת הכרת ההודיה במלא חיובה. עלינו לדעת שהיתה כאן תשועה גדולה בעותר, על אף הקרבנות ונכאב הגדול. אנחנו חייבים להודות. אילו ידענו את גודל התשועה היינו חשים את המימד המשיכי של התשועה הזאת ועל חך עוד נעמוד. קרה מה שקרה ואנחנו נכנסנו למלחמה זו ללא תחושה של סכנה. כולם היו בטוחים שצה"ל ינצח, אלה אמרו: צה"ל חזק, ואלה הוסיפו: בע"ה צה"ל חזק, אבל תחושת סכנה לא היתה ועל כן אין חשים את גודל התשועה, פרט לאותם אנשים שחשו על בשרם את הסכנה הגדולה.

המשנה אומרת: "בכל מאודך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מדה לו במאד מאד" (ברכות ט ה). וההלכה אומרת (או"ח רכג): מת אביו – חייב לברך ברוך דיין האמת, ואם הוריש לו ירושה גדולה – אחרי ברוך דיין האמת חייב לברך שהחיינו, ואם יש לו אחים – מברך הטוב והמטיב". זאת ההלכה. גם כאשר הכאב גדול, גם כאשר ספדו משפחות משפחות הזעקה אינה משכיחה את חובת ההודיה, וחז"ל אמרו (ילק"ש ח"ב תיד): "הבאתי עליכם טובה – תנו הודיה, הבאתי עליכם יסורים – תנו הודיה, כך אמר דוד: 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא', 'צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'".

צה"ל ערוך למלחמה נגד צבא הצורר הרוצה להשמידנו, וזוהי מלחמת מצוה שאדם חייב להלחם בכל מאודו ובכל נפשו. מלחמה על א"י היא מלחמת מצוה, ונלחמים על א"י גם כאשר נלחמים במצרים. הרמב"ם פוסק (מלכים ה) בעקבות הירושלמי: "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ. יש אמנם שתי גרסאות והאחרת: לכבוש ארצות אחרות, אבל הגרסא בירושלמי היא: לכבוש הארץ, ומשם שאב הרמב"ם את דבריו.

כל מלחמה בישראל נקראת מלחמה על יחוד ה'. ידועים דברי הרמב"ם שדברנו עליהם בעצם יום הכפורים:

"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא…" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הל' טו)

ישנה מצוה מיוחדת לידע שעל יחוד ה' הוא עושה, אבל – הידיעה אינה משנה את טיבה של המלחמה, היא על יחוד ה' נעשית בין אם הדבר מודע למשתתף בה או לא.

ישראל בעצם קיומו מייצג את האידיאה האלקית של יחוד ה', ודרכי ה' של צדקה ומשפט. נצחון ישראל פירושו: נצחון האידיאה האלקית, וכן חס ושלום להיפך.

"אתם עדי נאום ה' ואני עד", רק חז"ל יכולים לבטא בצורה חריפה כזאת (ילק"ש ח"ב תנה): "בית ישראל, כשאתם עדי – אני עד, וכשאין אתם עדי – כביכול, איני עד". חז"ל אומרים (ילק"ש ח"ב תקעז): "צדיק ונושע, צדיק ומושיע אין כתיב כאן, אלא צדיק ונושע. אמר ר' אבהו: שלך ושלנו הגאולה. אראנו בישע אלקים, בישע ישראל לא נאמר כי אם בישע אלקים".

מלחמתם של הגויים זו מלחמה נגד ה', רק אינם יכולים להלחם נגד ה' ולכן הם נלחמים נגד ישראל "אומרים ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, שאם היו יכולים לחתור את הרקיע ולעלות למעלה היו עושים. ועתה פיתוחיה יחד בכשיל וכילפות, בקשו לעלות בשמים ולא יכלו ועשו עמך מלחמה בארץ, שנאמר: שלחו באש מקדשך, בשביל שלא יכלו לעלות בשמים שלטו בארץ". (שוחר טוב עד).

מלחמה על ארץ ישראל היא מלחמה ל ירושלים. ספרתי פעם את הספור שאתמול ניתן לו אישור מפיו של אותו צורר חסנין הייכל. אחד הדיפלומטים החשובים ביקר לפני שש שנים אצל שליו מצרים ובא אח"כ לירושלים ואמר לטדי קולק: תדע לך, הבעיה העיקרית היא ירושלים. לא התעלה, לא סיני , ולא שארם א-שייך, רק ירושלים! אמר קולק: נדהמתי, אצלו? גם במצרים? אמר לו: כן, רק ירושלים היא הבעיה, וגם אצל המצרים.

רק מלחמה נגד יהדות ונגד ירושלים היתה יכולה לאחד את כל ארצות ערב אשר איש את רעהו חיים בלעו, ולכן לא חזו את התופעה הזאת המוחות המבריקים ביותר של מבשרי הציונות המדינית. מעולם הם לא הביאו בחשבון שתקומת מדינת ישראל תהא כרוכה במלחמה עם כל ארצות ערב, שום מדינאי יהודי ושום מדינאי גוי לא העלו בדעתם שכל ארצות ערב תתאחדנה בשביל חתיכת ארץ כה קטנה, אך שכחו שמלחמתם היא נגד ירושלים, ונגד ירושלים יש ג'יהאד. הדבר בא לידי ביטוי נשגב ביותר בעובדה שהמלחמה פרצה ביום הכפורים, ביום קדוש ונשגב זה, שזו מלחמה נגד יהדות, מלחמת ה'.

הדברים הללו אמורים כמובן ביחס לכל מלחמה. כאשר אנחנו מדברים על מלחמה יש לראות את הדברים במימד תנ"כי ואת המלחמה הזאת במימד משיחי. עצם תופעת המלחמה היא תופעה תנ"כית, כל אלפיים שנות גלותנו לא ידענו מלחמה, צרות רבות ידענו, מלחמה – לא. היתה התרגשות רבה מהתקוממות מרד גיטו ורשה, מלחמת יאוש היתה. מלחמת קוממיות, מלחמה כפי שהרמב"ן אומר: "ורדפו מכם חמשה מאה, יתן בלבם אומץ של גבורה להילחם", זוהי תופעה של החלק הראשון בפרשת בחוקותי. בגלות - אין מלחמה, יש "והבאתי מורך בלבבם", כל עלה נדף יפחיד אותם. במלחמה - יש לראות את המימד התנ"כי, התנ"ך מלא מלחמות, הואיל ולא עסקנו במלחמות לא שמנו לב אליהם. משה רבנו בימיו האחרונים דבר עם כל השבטים. על מה דבר? – על מלחמות, על נצחונות בהן: "יחי ראובן ואל ימות… וזאת ליהודה… שמע ה' קול יהודה… ועזר מצריו תהיה". דיבר על תורה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", ומיד - "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון". המלים האחרונות של משה רבנו ע"ה הרעיא מהימנא: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאוותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרך". מזמורי תהלים מקבלים משמעות לא חדשה, חוזרים ומקבלים את משמעותם הראשונית, שהרי דוד מלך ישראל עסק במלחמות. אסור להסתכל על מלחמה זאת כפי שהסתכלנו בגלות על צרה, אלא, יש לראות את הגודל של השעה, המימד התנ"כי, והוא יכול להיראות רק מתוך המימד המשיחי. אחרי אלפיים שנות גלות – אם חוזרים ונושמים אוירה תנ"כית אפשרי הדבר רק מתוך אורו של משיח.

את מלחמת יום הכפורים יש לראות במימד משיחי בגלל שלשה דברים: א. המלחמה פרצה על רקע תקומת מלכות ישראל. "ה' מלך ירגזו עמים" , אומרים חז"ל (ילק"ש ח"ב תתנב): כשישראל נגאלים, כשישראל מתחילים לכונן מלכות – אומות העולם נרגזים. כל זמן שישראל בגלות – אומות העולם יושבות בשלוה, הן אינן רוגזות. אומרים חז"ל: אומר הקב"ה: למה ירגזון, ה' מלך תגל הארץ, כמה שלטו מכם ולא רגזו בני, שמעו עמים ירגזון ואמר בספרי: גם לעתיד לבוא תחזור אותה תופעה כמו שהיתה ביציאת מצרים: שמעו עמים ירגזון, כי הגויים חשים כי קרוב יום אידם, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אלו הם פרפורי גסיסה שלהם, כאן המלחמה, הגויים נלחמים על עצם קיומם כגויים, כטמאים, הרשעה נלחמת את מלחמת קיומה, היא יודעת כי במלחות ה' לא יהיה מקום לשטן ולוח הטמאה. מלחמה זו שבאה על רקע תקומת מלכות ישראל נותנת לה את המימד המשיחי.

ב. השתתפותן של כל מדינות העולם במלחמה זו נותנת לנו את המימד המשיחי. לא רק שכל כך הרבה ארצות ערב משתתפות בה, אלא – מלחמה זו קשורה לכל אחת ואחת מאומות העולם, מעצמות על ותת מעצמות ומדינות קטנות, כל המדינות הצורכות נפט. "המו גויים, מטו ממלכות", השינויים הטכנולוגיים שיווצרו עקב חפוש תחליפים לנפט. האליל של תרבות המערב – הטכנולוגיה – האבקת על עצם קיומה – כל זה בעקבות המלחמה. המפולת התרבותית – מוסרית של כל התרבות הנוצרית המערבית, דבורים על אחות עמים, על סולידריות בין – לאומית מתגלים כריקים וחסרי שחר, האנוכיות מתגלה בכל מערומיה, שום דבר לא יצליח לכסות על התרפסותם של אדירי עולם בפני קיקיונים תרבותיים ומוסריים, בפני עריצי ארצות שמשטר עבדים שולט בהם ועלטה עוד מלפני ימי הביניים שוררת שם – כל הדברים הללו מפקיעים את המלחמה מהמימד המקומי והזמני ונותנים לה את המימד המשיחי, את המימד ההסטורי המהפכני. "המו גויים, מטו ממלכות, נתן בקולו תמוג הארץ, ה' צבאות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה." (תהילים מו ז-ח).

ג. התשועה הגדולה שמעטים עדיין מכירים בה. מעולם עוד לא היתה בתולדות ישראל מלחמה מעטים נגד רבים כפי שהיתה הפעם. תמיד הדגמנו מלחמת מעטים נגד רבים – כמה תושבים יש במדינת ישראל וכמה יש בכל ארצות ערב. אולם בחזית, בגיזרה המסויימת לא היה יחס כזה. הפעם עמד טנק אחד מול מאה טנקים, יחס של אחד למאה לא היה אף פעם. אם תצרף לזה את הנשק הרב של האויב ואת המצב האומלל בו התחלנו את המלחמה הזאת, אותם מחדלים שעליהם מדברים ועוד ידברו, ואחרי כל זה הגענו למה שהגענו, אם נחשוב על אותם הגזרות בצפון ובדרום בהם בכלל לא היו ערוכים כוחותינו והאויב נעצר כאילו על פי צו מלמעלה. ואלמלא נעצר יכול היה להמשיך לדהור, וכל מקום שהיה דוהר היה שורף ומכלה. אם נשוחח עם חיילים ועם לוחמים, אם נשמע סיפוריהם של מפקדים בכירים, ספורים אשר ספרו כאשר לבם היה פתוח עדין עקב הזעזועים שבאו אחרי המלחמה, אולי שוב לא יחזרו על אותם ספורים – נבין שמימדים כאלה של תשועה כפי שהיו במלחמה הזאת הם ממדים של נים גדולים שנותנים לה את המימד המשיחי. לא בכך היינו רגילים בכל תקופה אחרת, אין זה מסוג הישועות שהיינו זוכים להן בגלות, כאן מדובר בתשועות שניבאו הנביאים ועליהם דברו חז"ל, רק בעוונותינו הרבים עדין לא חדרה ההרגשה ללבבות.

שלשת הדברים הללו: המלחמה שבאה על רקע תקומת ישראל, האוניברסליות של המלחמה, המימדים של התשועה הגדולה ואם נצרף את העובדה שמלחמה זאת פרצה ביום הכפורים – הם שנותנים את המימד המשיחי למלחמת יום הכפורים.

נחזור לשאלות ששאלנו בתחילת דברינו. משמעותה של מלחמה זאת על תופעותיה המעציבות ואתחלתא דגאולה. נבדק, מה מקומם של מלחמות בתקופה של אתחלתא דגאולה, האם מלחמות באות רק לפני כנון מלכות ישראל, או האם הם באות גם אחרי תקומתה? שאלות שדחינו מעלינו או לא רצינו לדבר על-כך. אם ישנן מלחמות גם אחרי כנון מלכות ישראל, נשאל – מלחמות באות אך ורק למען כבוש הארץ או אולי יש גם מטרות אחרות למלחמות. ננסה לברר איך ניתן לשלב את המלחמה הזאת בתהליכי הגאולה.

ראשית כל, נקדים: כל הנוגע לתקופת הגאולה ולתקופת המשיח אין אנחנו יודעים ואין אנחנו מתימרים לדעת את פרטי הדברים,

"וכל אלו הדברים וכיוצא בהן – אומר הרמב"ם - לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו". (רמב"ם הלכות מלכים פרק ב הל' יב)

שואלים על הקשר בין אתחלתא דגאולה למלחמות. הגמרא (מגילה יז: ) אומרת: "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" – עצם המלחמות הם אתחלתא דגאולה, הרמב"ם (מלכים יא/ד) נותן סימן לזהותו של המשיח: "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח". אחר כנון מלכות בית דוד יהיה על המלך להילחם מלחמות ה'. במדרש (רות רבה ה) נאמר: "גושי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ גושי הלום - קריבי למלכות. ואכלת מן הלחם - מלחמה של מלכות. וטבלת פתך בחומץ - אלו הייסורין". כבר אוכלים מלחמה של מלכות ואף על פי כן טובלים אותה בחומץ, ביסורים.

מלחמת גוג ומגוג, מת היא באה?

(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו…(ד) וְשׁוֹבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת כָּל חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם…: (ח) מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם: … (יא) וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם: (יחזקאל לח)

תקופה של יושבים לבטח, תקופה של קבוץ גלויות. נזכור את דברי הגר"א כי מלחמת גוג ומגוג בתקופתנו מתפצלת למלחמות קטנות, והוא מצטט את המדרש: "משל למלך שנשבע לזרוק אבן על בנו, לימים נתפייס המלך על בנו, אמר: איני יכול לבטל את דברי, מה עשה? שבר את האבן לחתיכות וזרק על בנו." אמר הגאון: בזכות התפילות, בזכות היסורים ובזכות כל שתקנו גדולי ישראל – מלחמת גוג ומגוג מתפצלת, וכל זה מדובר אחרי תקופה של בטחון.

בזכריה נאמר:

"(ג) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ…: (ט) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם: (י) וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים" – ואח"כ - "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר: (יא) בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן: (יב) וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד" (זכריה יב)

ואומר הרד"ק:

"ױאמר שאם יזדמן שידקרו אחד מהם במלחמה ואפילו הדיוט שבהם תימה גדולה יהיה להם היאך יהיה דבר זה ויחשבו אותו שהוא תחלת ירידה והכנעה נגד אויביהם כמו שעשה יהושע כאשר הכו אנשי העי מישראל שלשים וששה איש אמר אהה ה' ואמר מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו כן יהיה ענינם עתה אם יראו שידקרו מהם אפי' אחד יתמהו".

זוהי התופעה והתחושה של "וספדו משפחות משפחות".

אחרי כנון מלכות ישראל תבוא מלחמה, אולי מלחמות, והמקורות מדברים על מלחמה אכזרית. איננו יודעים את פרטי הדברים, אך חז"ל מדברים על ארבעים וחמישה יום, איננו יודעים את משמעותם של הפרטים, אבל אנחנו יודעים שתהא תופעה ארעית בלבד. "כגואל ראשון כך גואל אחרון" – כך אומרים חז"ל (ילק"ש ח"ב תקיח), וגם אצל גואל ראשון נשאלה השאלה: "למה הריעות לעם הזה?" (שמות ה) "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, דומה דודי לצבי" (שיה"ש א). "דומה דודי לצבי – מה צבי נגלה ונכסה אף הגואל נגלה ונכסה". (שהש"ר ב).

תקופת נגלה ותקופת הכסה, בגלל קפולי הקרקע אין רואים את הצבי אבל - הוא ממשיך לדהור. כך אנחנו מקובלים מהגאון: בישראל אין נסיגה בתקופת שיבת ציון, מכל צרה תבוא ישועה.

ונדע, שמלחמה על ירושלים שנביאים דברו עליה, יכולה להיות גם בתעלה וגם במוסקבה. במלחמה מודרנית אין נלחמים על עיר, נלחמים ממרחק גדול, כמו שארה"ב נלחמת את מלחמתה כאן או בויטנם. "ונלכדה העיר" (זכריה יד) – אפשר והכוונה ללכידת קו התלה או נפאח ברמת הגולן, כי מבחינה מסוימת, כשנלכדו הרמה וקו התעלה היתה חרדה: אכן, הדרך פתוחה לירושלים!

נשאל בשביל מה המלחמה הזאת? מה יש לכבוש? לשם מה באה מלחמת גוג ומגוג, לשם מה מביאים ארצות לא יהודיות רחוקות מצפון, למען כבוש הארץ? מלחמה אחרי כנון מלכות ישראל יכולה להיות לה רק משמעות אחת: צרוף, זקוק וליבון כנסת ישראל. לזעזע את כנסת ישראל כדי לצרף אותה, ואכן זעזוע גדול עובר עליה. אין אנחנו מדברים על כמה רווחים מידיים, על כן אותם מאות ואלפים שיחיו, שעמדו לפני המוות וראו נסים, והתחילו להתפלל ולהניח תפילין. ודאי, כל הדברים הללו מצטרפים, ודאי יש להם מקום גדול בשמים, ודאי יש להם מקום גם מבחינת התפתחותה של כנסת ישראל, גם אם תופעה זאת היא זמנית. אבל, מדובר כאן תהליכים, בתהליכים פנימיים של כווני מחשבה וכווני רגשות אשר עדיין רק את קצה הקרחון אנו רואים. תהליך כמתואר בהושע (ב/ט): "וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה: ". זהו תהליך ארוך, כאשר כל העולם מתנכר, כאשר "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם" – יבוא החפוש לזהות עצמית: מה בעצם כוחנו? אנחנו עומדים מול העולם כולו! תבוא התכנסות לעצמנו: מה נותן את התקוה ואת הבטחון שישראל ימשיך להתקיים? זה יחייב את החפוש וההתכנסות הפנימית: חפוש טעם הסבל היהודי, מה פשר מלחמות, לשם מה המלחמות הללו, מהם יעודינו? ומכאן תבוא הזדהות עם העם היהודי בחפוש דרך היחוד היהודי, יבוא תהליך של הכרת ההבדל בין ישראל לעמים - זהו תנאי ראשון לכל עליה רוחנית.

במלחמה זאת דומה שזכיתי להבין שיטתו של הרמב"ן בתורת האדם שאין מספידין להרוגי מלכות. הגמרא (סנהדרין יא) אומרת שרצו לספוד גם את ר' יהודה בן בבא באותו הספד גדול: הי חסיד, הי ענו, תלמידו של הלל, אלא שנטרפה השעה ואין מספידין על הרוגי מלכות. רש"י וכל הראשונים מפרשים – אין מספידין מפני אימת המלכות, המלכות תשמע שמספידים אותם שהוציאה להורג ותוסיף צרות, לכן הספד על הרוג מלכות תלוי במצב אם יש אימה או לא. הרמב"ן קבע להלכה שאין מספידין. הבית יוסף מקשה עליו: וכי משום שנהרגו ע"י מלכות אין מספידים עליהם, הרי הגמרא (סנהדרין מז) אומרת: אפילו רשע שנהרג ברשעו הרי הוא נחשב כחסיד, "כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה… הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מקטליה – הויא ליה כפרה". הרי בשעה אחת קונה את עולמו. אבל, כאשר בעוונותי הרבים, חייב הייתי להספיד חבר, ועוד חבר, ועוד חבר, ה' יקום דמם, הרגשתי לבטים: מטלטלים אנחנו מכאבו של יחיד לכאבו של צבור, איך אבוא להספיד יחיד בין כלל אותם היהודים שנפלו, אשר זכו כולם למדרגות הגבוהות ביותר, ומי יכול לעמוד במחיצתם – ואני אדבר על יחיד. דומה שכך הבנתי את שיטתו של הרמב"ן, איך אשפר לדבר על ר' יהודה בן בבא – הי חסיד הי ענו, הרי יחד עמו נהרגו כמה וכמה שכולם חסידים וענווים. ואף על פי כן אין הלכה כרמב"ן, ונחה דעתי: אולי יש ענין מיוחד להספיד יחידים, על מנת להחדיר את ההכרה אצלנו: אין כאן שאלה מספרית, אין מדברים על מספרים – על עולמות מדברים, על על אחד שהיה עולם בפני עצמו, ולהגדיל את ההכרה: מה בין הני לבין בן חמי. מה ההבדל בין ישראל לעמים, איך מתייחס ישראל לחיי נפש של יחיד, איך אנו דואגים לשבויינו, ולעומתנו כיצד האויבים מדברים על מיליוני קרבנות. ישנה מעלה דווקא בהספד יחיד, כי חלק מהתיקון שהמלחמה צריכה לבנות להחדיר הוא כי אכן יש ערך ליחיד, ויש הבדל בין ישראל לעמים כהבדל בין האור לחשך. חז"ל דרשו: "כשונה בין החוחים – כל קוץ שדוקר את השושנה מגביר את ריחה", יסורים מגלים את עצמיותה של כנסת ישאל, והוא פשוטו ועמקו של "בדמיך – חיי, בדמיך – חיי". (יחזקאל טז).

בתקופה זו אנו זקוקים לאמונה גדולה, בטחון גדול ועצבים חזקים. עד היכן הדברים מגיעים נוכל ללמוד משאול המלך. אחר ששמואל משח את שאול למלך, צווהו:

"וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". (שמואל א, י ח)

שאול המלך נקלע למצב הרבה יותר גרוע משהיינו אנו ערב מלחמת יום הכפורים.

"וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו" (שמואל א יג).

ציודם היה, כנראה, אבנים ומקלות כי כפי הנאמר שם:

"וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית… וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ".

כנגדם נאספו פלשתים

"וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב",

חי"ר בלא סוף,

"וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת. וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו".

כך נשאר שאול עם שש מאות איש בלבד, אחר שהשאר ברחו ממנו מול שלשים אלף רכב, שש אלפים פרשים וחי"ר כחול הים. מה יכול עוד שאול לעשות? – להתפלל,

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ: וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי".

גוואלד, עוד לא התפללתי! "ואתאפק", ותרגם אונקלוס: התחזקתי, "ואעלה העולה". שבעה ימים החזיק בכל כוחותיו הנפיים עם שש מאות איש מצויידים במקלות ובובנים, וברגע האחרון אבד את עצביו והתפלל, אבל, זוהי תפילה מתוך יאוש,

"וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה'".

כושר עמידה ועצבים חזקים כאלו הם הנדרשים מן המנהיגים. יש להתחזק באמונה ובבטחון כפי שנאמר בסוף שירת האזינו:

"כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".

יש לחיות עם ההכרה שאין נסיגה מהתחלת שיבת ציון, כפי שאומר הגאון. "נאמן אתה הוא ה' אלקינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם", דבר אחד מדבריך!

"כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשַׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו". (ישעיהו נה)

באמונה כזאת יש לחיות, כל מי שבא במגע עם בן תורה צריך לשאוב אמונה מעצם הפגישה עמו. אמונה צריכה להיות קורנת, צריכה להקרין מנפשו של כל אחד. ונסיים בדברי הנביא:

"שִמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה. קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי לֹא תִרְחָק וּתְשׁוּעָתִי לֹא תְאַחֵר וְנָתַתִּי בְצִיּוֹן תְּשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי". (ישעיהו מו)