מכתב לקו[1] / הרב יהודה עמיטל

"מעשה אבות סימן לבנים" נזכר הרבה בדברי פרשנים בפרקי ספר בראשית. רבקה צוותה על יעקב שיקח שני גדיי עזים וחז"ל ראו בכך רמז לשני השעירים שהוקרבו ביום הכיפורים. יצחק אבינו חפר בארות והרמב"ן ראה בזה רמז לבתי המקדש, חורבנן ובנית העתיד לבא (ראה פירושו לפ' כז, כ). יש לראות מעשה אבות כרמז, לא כפעולה רגילה שאחר כמה דורות מתברר למפרע כי היה רמז בפעולת אבות, אלא – כפעולה עמוקה של האבות שהיא המולידה את העתיד. אנו רגילים לחיות את המאורעות העוברים עלינו בשטחיות, אין הקורה משאיר בנו רושם מיוחד. לעתים רחוקות יש ומאורע משאיר בנו רשום עמוק בנפש, המטלטל אותה וקובע את חותמו לכל חיינו. האבות חיו הכל, בשכל ורגש עמוק, וכל מאורע נאשם ברמ"ח אברי נפשותיהם בהבנתו המלאה והרגשתו העמוקה. כל פעולה של האות, ואפילו יום-יומית ונראית חולית, היתה מלאה ברוחניותה ועמוסה ברגשותיה והשאירה את רשומה לא רק בנפש העושה אותה, אלא גם בצאצאיה אחריה, תורשה בעם לדורותיו.

כהן גדול העומד לפני ולפנים, יודע את חשיבות פעולתו, אחת בשנה, לכפר על כל עם ישראל, יודע את המאבק בין כוחות הקדושה והטומאה ואת יכולתו להכריע, ורגשותיו והבנותיו ממלאים את כל ישותו. רבקה אמנו השקיעה בלקיחת שני הגדיים מטען נפשי זהה למטענו של כהן גדול הנכנס לפני ולפנים, וזה עומק ראית פעולתה כסימן לבנם. אדם השקוע ברוחניות אינו יכול שלא לראות בכפירת בא בארץ את המקבילה הרוחנית, חפירת באר מים רוחניים, גלוי מעין הקדושה, ויצחק אבינו החופר באר, משקיע בכך גלוי קדושה כשל השראת שכינה בבית המקדש כמה דורות לאחר מכן.

"וישב יצחק ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלישתים אחרי מות אברהם".

אברהם חפר בארות – גייר גרים, ועשה נפשות למען ה' ותורתו, לאחר מותו – הסתלקו להם והלכו, התמוטט כל עמלו, כנאמר בספרים הקדושים. יצחק התחיל מחדש לחפר בארות, לגייר גרים ולהפיץ את דעת ה' ומצוותיו. "ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו". אמנם, יצחק התחיל מחדש לחפר ולגייר, אבל – אלמלא עסק בכך אברהם לא הצליח יצחק, ועמל הבן הוא לגלות את פעולת אביו ולהרחיבה. "כשמות אשר קרא להן אביו". ישנה התעוררות רוחנית והיא מתכסה, ונדרש עמל נוסף לגלותה, אותה עצמה.

בימינו, רואים אנו התעוררות רוחנית, ויש ביננו התמהים: מה יבא בעקבותיה והאם יהיה לה המשך, מה עלה בקודמתה שבמלחמת ששת הימים? אמנם, ישנה התכסות, ולעולם אחר התעוררות באה הצנעתה, אבל זו מכשירה את הבאה, זו עצמה תתגלה שוב, כשמות אשר קרא להן אביו, ההתעוררות קבועה ברישומה גם אם יש לעמול מחדש ולגלותה.

יצחק אביו כרה שלש בארות, ואחרי עשק ושטנה חפר את השלישית "ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" יצחק לא קרא לה "אי מריבה", "שלוה" או "שקט" אלא רחובות, לא קרא לה בשם רגיעה אלא פעילות והרחבה. באר שממנה מים נובעים = אינה שקטה, אינה דורכת במקום, אם שלוה ישנה מיד מרחיבה היא את מקומה, פורה ומצמחת. אמונה וקדושה כשאך מתגלות – מרחיבות ומצמיחות, מעין נובע הם, התעוררות מביאה לרחובות.



[1] השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת תולדות