מכתב לקו / הרב יהודה שביב

כי עניין מיוחד ללימוד תורה דווקא בעיתות מלחמה וע"י הלוחמים, וכבר זה למדנו מדרשת חכמים.

"ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד... – אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו: על איזה מהן באת. אמר לו: עתה באתי. מיד – וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמר רבי יוחנן, מלמד שלן בעומקה של הלכה!" (מגילה ג'[1])

אפשר והחובה המיוחדת לעת מלחמה נובעת מכוח של תורה להגן ולהציל (סוטה כ"א:[2]).

אפשר ובדרישה זו הפן החיובי לעומת ההזהרה החמורה לשמירת הדיבור במחנה הצבאי [3].

נכונים הדברים בכל דרך וצורה של לימוד תורה, אך מיהושע למדנו שהדרישה אינה ללימוד רגיל אלא ללינה בעומקה של הלכה.

מדוע נדרש הוא דווקא לעומקה של הלכה?

עת מלחמה עת משבר היא. באישה של המלחמה כלים בנייני חומר ואף קנייני רוח, דרכי מחשבה, שיטות והנהגות. בנפשו של האדם הלוחם נקלף המעטה החיצון ואז יש והאדם בא במגע בלתי אמצעי עם תהומות נפשו, עם חלקיו הפנימיים, עם אמיתות ישנות ומוצקות ששיגרת החיים כיסתה עליהם. המבט נעשה חודר יותר, מקיף יותר, מעמיק יותר ואמיתי יותר. עיסוק בתורה אותה שעה חייב לעבור לפסים פנימיים ועמוקים, עומקה של הלכה[4].

זאת ועוד. בימים של שיגרה יכול הלומד לתכנן סדרי לימודיו, דבר דבור על אופניו, לשקוד על לימודו, כשהתכלית היא ידיעת התורה. בעת מלחמה אין אפשרות לארגון הלימוד, תכנונו וחלוקתו. או אז עולה התכלית האחרת של לימוד התורה שאפשר והיא עליונה יותר[5]. לימוד תורה לשמה ממש לשם העוסק בתורה. תכלית הלימוד – העסקת הנפש בתורת האלוקים. אין הלימוד משמש אמצעי לעתיד, אלא תכליתו בו עצמו בהווה, בהעשרתה של הנפש, התרוממותה והידבקותה בנותן התורה.

לשם כך אין טוב מלינה בעומקה של הלכה[6].

מכשיר עזר ללימוד בעיון הוא הגיליון שלפניכם (בעמוד הבא). בעת שנכתב הובא בחשבון שאין לפניכם ספרים לעיון. יש לעבור שלב אחר שלב, רצוי לעשות זאת בחברותא במידת האפשר. חשוב שלא לעבור לשלב מאוחר קודם ההתמודדות עם המוקדם יותר. תחילה היה נראה לי לצרף בסוף גם את הפתרונות לשאלות, אך לאחר שיקול נראה טוב יותר לוותר על כך, גם כדי להקשות על קצרי הרוח שיבקשו לעשות זאת מהר ככל האפשר וגם כדי שלא "לאכוף" פתרונות שנראו לו, שהרי ודאי אפשרויות שונות ישנן וזו המעלה בגיליון, לאפשר לכל אחד לבחון מנקודת מבט שלו.

אשמח לשמוע את דעתכם והערותיכם לרעיון בכלל ולפרטי גיליון זה בפרט.

הרב י. שביב.



[1] וכן עירובין ס"ג:, סנהדרין מ"ד:. אשר לכתוב המובא כאן ואינו מצוי ביהושע ראה תוס' מגילה שם ד"ה וילן, וראה עוד ב"מרגליות הים" לגר"ר מרגליות ז"ל בסנהדרין שם.

[2] אם כי למסקנת רבא שם אמנם מגינה בכל עת, אך אינה מצלת אלא שעה שעוסקים בה, בעוד התביעה כלפי יהושע והעם היתה על שביטלו תלמוד תורה בלילה שעה שהיו פנויים מן המלחמה. לימוד תורה תוך כדי מלחמה נדרש מאנשי העורף והיא תרומתם למאמץ. "מי שגרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה" (מכות י'.)

[3] "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע (דברים כ"ג, י'). "מכל דבר רע – אף לשון הרע במשמע" (ספרי), "הרי זו אזהרה למוציא שם רע" (כתובות מ"ו.). תקנתם של מספרי לשון הרע – עיסוק בתורה (ערכין ט"ו:) דיבור של קדושה מול דיבור טמא ומטמא.

[4] אמנם אף היכלי המחשבה הפנימיים מחכים לשעה שהאדם ימצא את עצמו וימצא עם עצמו, אך להם יפות דווקא עיתות שלום ונחת בחינת שבת מנוחה.

[5] אולי גם זאת נרמז לנו במאמרו של רב שמואל בר אוניא (מגילת ג:) "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין שנאמר: 'עתה באתי'". הקרבת תמידין – ביטוי לעבודת ה' סדירה, קבועה, יומיומית. לימוד תורה של יהושע והעם אותה שעה גדול מזה.

[6] עומק זה מביא להפריה רוחנית, ובזה תיקון ושמירה מהרהורי עבירה המביאים לידי טומאה היוצאת מן הגוף, הרהורים מפניהם הזהירה תורה במיוחד את יוצאי המחנה (ע"ז כ:). אולי מכאן הקשר שאין ביטול העם מפריה ורביה וביטול העם מת"ת, בשתיהן האשים המלאך את יהושע אותו לילה (ראה עירובין שם).