המידות כתנאי להשגה / עמוס ספראי

"אמר רבנן ז"ל: האי דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות. ואין אצלו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה כמן שאמרו רבנן זכרונם לברכה: חסידות מביאה לידי רוח הקודש" – הקדמת הרמב"ם לשמ"פ.

בפרק החמישי אומר הרמב"ם שהאדם חייב להשתמש בכוחות נפשו לתכלית אחת שהיא השגת ה'. "צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת... וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת והיא: השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, ומנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית. עד שלא יהיה בפעולותיו דבר.. שלא יביא אל זאת התכלית." הנביא הוא אדם שכל כוחותיו ומעשיו מכוונים להשגת ה' יתברך.

לדעת הרמב"ם, מטרת המצוות היא להוביל את האדם לנבואה. לנביא דרושות תכונות מסוימות אשר בלעדיהן לא ינבא. התנאי הדרוש לנבואה הוא קנין רוב מעלות המידות וכל המעלות השכליות. כל מי שמידותיו פגומות או שחסרה לו השלמות האינטלקטואלית לא יוכל להנבא. "אבל מי שהעסיק מחשבתו אחר שלמותו מאלוקיות, ונטה כולו אל ה' יתרומם ויתהדר, ופנה מכל מה שזולתו ושם כל פעולות שכלו בחקירת הנמצאים כדי ללמוד מהם עליו שידע הנהגתו אותם, באיזה אופן אפשרית להיות... זוהי מדרגת הנביאים" (מורה נבוכים פנ"א).

מהו היחס שבין תיקון המידות המוסריות, לשלמות השגת הקב"ה במחשבה, ובאיזה אופן עלול פגם מוסרי לפגוע בהשגה השכלית?

המדבר נבדל מהחי ביכולת החשיבה שלו, התינוק בתחילת חייו אינו נבדל מהחי ונראה שלחיה יש מספר תכונות בהן היא עולה על התינוק. אך יכולת החשיבה גלומה בתינוק בכוח ולא בפועל. כאשר הוא גדל הרי הוא מפתח את כוחו השכלי וככל שהוא משכיל יותר, כך הוא משלים ומפתח את מעלתו זו, ומספר מדרגות בדבר זה:

אדם נבער מדעת אשר לא למד מעולם והשאיר את הכוח השכלי שלו במצב של שכל בכוח ולא בפועל (ר' מו"נ ח"א פ"ז)

אדם שלמד אך שכח, לאדם כזה קל יותר לחזור על למודו, ומה שלמד בעבר מותיר בו את רישומו, למרות ששכח כבר את אשר למד.

אדם שלמד והדברים מוטבעים בו, כלומר שזוכר את הדברים והוגה בהם כל הזמן. גם במדרגה הזו הדברים חייבים להיות ברורים מכל צדדיהם וכל זמן שיש אפילו נקודה אחת לא ברורה הרי אין הידיעה מושלמת. לאחר שהכל ברור לו קשה מאד להתמיד במצב זה מפני שבדרך כלל אדם לא מסוגל להישאר במצב של ידיעה מתמדת וקיימות אצלו ירידות ממצב של ידיעה בפועל למצב של ידיעה בכוח שהוא בסיס והכנה לידיעה חדשה שתעסיק את מחשבתו.

אדם המוטרד ע"י יצריו והוא ברשות לבו, אדם הקשור יותר מדי לצרכיו הגשמיים ודרכי סיפוקם אינו יכול להתרכז בעיוניו זמן רב שהרי בכל פעם הוא מוטרד ע"י דבר מהחוץ המפריע לו ומעסיק את שכלו ומחשבתו, וידיעותיו יורדות ממדרגת השכל בפועל לידיעות בכוח. ככל שהרגליו של האדם יהיו מתוקנים יותר כך יוכל להחמיר יותר במצב השלמות אליו הגיע ולא יתדרדר ממדרגתו זו. ועל כן מדגיש הרמב"ם את חשיבות ענין תיקון ההרגלים והמידות המונעים מהשגת אור הנבואה (מו"נ ח"ב פ' ל"ו): "דע שאם היה אחד מבני אדם, עצם מוחו בעיקר יצירתו בתכלית האיזון, מזוג החומר שלו ומזוגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובכמותו ובתנוחתו ואין לו שום מעצור מחמת אבר אחר, וגם שאותו האדם למד והחכים עד שיצא מן הכוח אל הפועל ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות מאוזנות, והיו כל תשוקותיו לידיעת סודות המציאות הזו וידיעת סיבותיה ומחשבתו תמיד משקיפה על הדברים הנעלים והתעניינותו אינה אלא בידיעת ה' והתבוננותו בפעולותיו... וכבר השבית מחשבותיו ובטל תשוקותיו לדברים הבהמים... הרי לא ישיג כי אם דברים אלוקיים מופלאים מאוד ולא יחזה זולת ה' ומלאכיו."

"ויחן שם ישראל נגד ההר"
כל ענין שיש בו נקודת ישראל מתעוררות נגדו מניעות גדולות כהר. (בית אהרן)