גיליון לעיון בפרק לולב הגזול / הרב יהודה שביב

א. הבעיה:

עיון קל במשנה מגלה כי השמנה חילקה את סוגי הלולב הפסול לג' חלקים. ודאי טעם לדבר, שאם לא כן היתה המשנה מקצרת וכותבת "פסול" רק בסוף הרשימה. נסה להבין מה מייחד כל קבוצה, ומה רצה התנא להשמיענו בחלוקה זאת.

בשלב שני עיין בהסבריו של רש"י לפסלויות, ועל פיהם מצא את המכנה המשותף לכל קבוצה. דומה, שדווקא בעקבות דבריו של רש"י יתעורר קושי גדול לגבי אחת הקבוצות. מהו הקושי?

ב.

קושי זה נבע מתוך שביקשנו לראות כמכנה משותף את אופי הפסול וסיבתו. אך יש והתנא מצרף דברים בשל מכנה משותף דיני שביניהם. לדוגמא דברי הגמ' בדף ל"א: גבי לולב של אשירה ושל עיר הנידחת. "הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שיעוריה. דוקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ". עתה עיין בדברי הגמ' שלאחר המשנה. הניתן עתה למצוא פתרון לבעייתנו?

עיין בדברי התוס' ד"ה קפסיק ותני. לאור הפתרון שמצאת ניתן לישב את קושייתם ולהבדיל בין משנתנו למשנה בדף ל"ד:, כיצד?

דעתו של רב יצחק בר נחמני בשם שמואל (בגמ' ל' ע"א) מפריכה זה (מדוע?) על כן יש לבקש פתרון אחר, אותו מציע ה"פני יהושע": "והנלע"ד בזה שרבינו הקדוש שנה בלשון המשנה בלשון חכמה היא גופא אתי לאשמועינן דגזול דומיא דיבש, מה יבש לית ליה תקנתא הוא הדין גזול לית ליה תקנתא אפילו לאחר יאוש כדמסקינן בשמעתין (ראה בגמ' ל' ע"א)" –האם דבריו אלו יהיו נכונים גם לדעת רב יצחק בשם שמואל?

ג.

הגאון ר' יעקב עטלינגר בספרו "ערוך לנר" משיג על תירוץ הפנ"י בזה הלשון:

"ולא הבנתי היאך מתרץ בתירוצים אלו קושיתו, שהרי גם אם כללו (את הגזול – י.ש.) עם אשרה ועיר הנידחת הוי ידעינן גם כן דלית ליה תקנתא דומיא דאשרה ועיה"נ וגם שפסול ביו"ט שני דומיא שלהם וגם הם פסולים כל שבעה כמ"ש הריטב"א".

ענה על פירכתו תוך שמית לב מחודשת לשאלה שעמדה בפני הפנ"י. בעל "ערוך לנר" הולך בדרך אחרת בפתרון הבעיה: "ולענ"ד י"ל דהתנא חלק ג' חילוקים. דגזול ויבש שהם פסולים שנעשה בלולב עצמו ובכל הלולב תני לחוד, והדר תני של אשירה ושל עיר הנידחת שהם פסולים שלא נעשה מעשה בלולב עצמו אלא חוצה לו, והדר קתני נקטם ראשו ונפרצו עליו שהם פסולים שנעשו בחלק מהלולב".

דומה שקשה לקבל את הדברים מן הבחינה העניינית וגם מצד סדר הדברים במשנה, מה הקושי? אך ביותר קשה לראות כאן פתרון מן הבחינה העקרונית, מדוע?

ד.

ראה דברי רש"י בטעם פסול יבש ואת שהקשו עליו תוס' ד"ה לולב יבש פסול. הקושי גובר עוד יותר כשרואים שמיד בתחילת דבריה מבהירה מה טעם יבש פסול, אין זאת אלא שמשהו דחק את רש"י להסביר כך. אם נתבונן בהיקף הפסולים השונים, היינו באיזה מידה פסול זה או אחר מתייחס גם למצוות והלכות אחרות, דומה שנוכל להגיע למכנה משותף אחר לכל אחד מהסוגים, ואז גם נבין את המשותף לגזול ויבש (עפ"י הסברו של רש"י בפסול יבש), נבין מה הכריח את רש"י לפרש כך, נבין את הדירוג שבמשנה ומדוע פתחה בסוג זה וסיימה במה שסיימה. מה הדבר?

ה.

לו היה בידך לשבץ גזו ויבש בשני הסוגים הבאים, בלי ספק היית משבץ גזול יחד עם אשירה ועיר הנידחת ויבש יחד עם נקטם ראשו ונפרצו עליו. מהם הנימוקים לצירוף זה?

עתה התבונן בשתי גישות שונות:

הראב"ד בתשו' ופסקים (מהד' קאפח עמ' כ"ח) כותב:

"מיהו קשיא לי כיון שביום הראשון פסול היבש אבל יומי לא, מ"ט תני ליה בין גזול לאשירה ועיר הנידחת שהן פסולין כל שבעה, הוי ליה למיתנייה בהדי קטומין ונפרצו עליו ונקובין שאינם פסולים אלא ביום ראשון".

ולעומתו הפנ"י:

"...הוי ליה למינקט בזול בהדי אשירה ועיר שבשלושתם אין הפסול מחמת הלולב עצמו אלא מחמת מעשה אדם, וכעין מצווה הבאה בעבירה, ולא קרינן בהו נמי לכם, וביבש שייך למתני בהדי נקטם ראשו ונפרצו עליו שהפסול הוא מצד הלולב עצמו ולא קרינן בהו הדר כמו שפרש"י".

מה שאצל הפנ"י "כעין" אצל הרמב"ם הוא ממש, וז"ל בפי' המשנה:

"מצוה הבאה בעברה אינה מצוה ולפיכך לולב הגזול ושל אשירה ושל עיר הנידחת פסול".

איזו משתי הגישות נראת בעניך יותר?

עכ"פ רואים אנו כי שני סוגים עיקריים כאן, אם מפני אופיים וטעמם ואם בשל היקפם. שמא מקום לומר כי התנא נקט ראשית כמין אב לכל פסול גזול ויבש, ואח"כ פירט כל סוג פירוט יחד. בסוג גזול – אשירה ועיר הנידחת ובסוג יבש – נקטם ראש ונפרצו עליו.

סיווג פסולי הלולב אינה רק ענין להבנה אלא יש בה גם נ"מ להלכה, כפי שעולה מדברי הראב"ד הנ"ל ובדבר זה מחלוקת ראשונים.

לנו העוסקים בדיני לולב לאחר מלחמת יום הכפורים, ענין מיוחד. במדרש תנחומא פרשת אמור נאמר:

"ולקחתם לכם ביום הראשון...

במי הכתוב מדבר, בישראל ואומות העולם. שהקב"ה דן אותם ביום הכפורים, אלו ואלו נכנסין לפני המלך לדין ואין אנו יודעים מי היה נצח. משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם נכנסין לדין לפני המלך, ולא היה אדם יודע מה ביניהן אלא המלך בלבד. דן המלך אותם ולא היו הבריות יודעות מי נוצח לחברו. אמר המלך כל מי שהוא יוצא ובידו אגין (כידון – פי' ה"עץ יוסף") הוו יודעין שהוא ניצח. כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעין מי ניצח. אמר הקב"ה טלו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין".

שעה שעוסקים אנו בהלכות לולב, בפסולי לולב, כאילו ממרקים אנו את הכידון לקראת צאתנו עימו עדות לכל באי עולם כי ישראל נוצחין.