בעניין לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד / אברהם ביטנסקי
האיסור לרדת מצרימה מוזכר בתורה בשלושה מקומות:
א) "...כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות י"ד י"ג) ב) "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים י"ז ט"ז) ג) והשיבך ה' מצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה..." (דברים כ"ח ס"ח).
הגמ' מתייחסת לאיסור זה במספר מקומות. בירושלמי (מסכת סוכה פרק ה' הלכה א'):
"תני רשב"ג: בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב מצרימה, שנאמר: "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", "וה' אמר אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", "והשביח ה' מצרים באניות". ובשלשתן חזרו ובשלשתן נפלו. אחת בימי סנחריב מלך אשור, שנאמר: "הוי היורדים מצרים לעזרה", מה כתיב בתריה, ומרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח וה' יטה ידו וכשל ועוזר ונפל עזור, ויחדיו כולם יכליון". ואחת בימי יוחנן בן קרח: "והיה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם הארץ מצרים, והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו". בימי טרוגינוס הרשע נולד לו בן בתשעה באב, והיו מתענין. מתה בתו בחנוכה, והדליקו נרות. ושלחה אשתו ואמרה לו עד שאתה מכבש את הברברים, בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך (יהודי מצרים, שכדברי הגמ' בסוכה נ"א:, מנו כפלים כיוצאי מצרים). חשב ממיתי בעשה ימים ואתה לחמישה (במקום שהדרך תארך עשרה ימים נעשה לו נס והגיע בחמישה)... והקיפן לגיונות והרגן (בזה נתקיים הפסוק, והשיבך ה' באניות)" (הג"מ הנ"ל מופיעה בסגנון דומה בבלי - סוכה נ"א:)
מכאן שיש איסור לרדת למצרים, ובמקרים שירדו נענשו.
מצינו גמ' במסכת סנהדרין: "ת"ר רבנן 'לא ירבה לו סוסים', יכול אפילו כדי מרבבתו ופרשיו, ת"ל 'לו', לו אינה מרבה, אבל מרבה כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים 'סוסים', סוסים הבטלנין. מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה, 'סוסים' ל"ל, לעבור בלא תעשה בכל סוס וסוס" ורש"י מסביר: "הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלח שליחים לקנות לו סוסים ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". אך רוב הראשונים (הרמב"ם, הסמ"ג, היראים, החינוך) סוברים שיש גם לאו של 'לא ירבה לו סוסים' ובכך עוסקת הגמרא.
בירושלמי (סנהדרין פרק י' הל' י') נאמר: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", לישיבה אין אתה חוזר, חוזר אתה לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ". ומסביר ה"פני משה": "לכבוש הארץ – לכבש את הארץ תחת ידך".
יש מחלוקת בין הראשונים האם האיסור לא לרדת למצרים שייך בתקופתנו. הריטב"א (יומא ל"ח:) סובר שעיקר האיסור שייך כל זמן שמצרים שם, ולאחר שסנחריב בלבל האומות, אנו מותרים לדור שם. אך רוב הראשונים סוברים שהאיסור קיים גם היום והם (הרמב"ם הלכות מלכים פרק ה' הל' ז', סמ"ג ל"ת רכ"ז, ההג"מ בשם רא"ם, הרדב"ז, כפתור ופרח ה') אוסרים הירידה מצרימה אע"פ שהמצרים היום הם אחרים (כדברי הרמב"ם הל' אסורי ביאה פרק י"ב הל' כ"ה) "כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבבם זה בזה והגלה אותם ממקומם. ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אחרים הם", ואע"פ כן הוא פוסק (בהל' מלכים פרק ה' הל' ז'-ח') "ומותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד ארץ המדבר הכל אסור להתיישב בה. בשלושה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצריים שנאמר לא תוסיפון... מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקים על לאו זה". שבעת הכניסה מותר הוא, ואף יחשוב להשתקע שם אין בו מעשה. ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין שהיא מותרת. ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא בידי עכו"ם, מפני שמעשיה מקולקלין יותר משאר הארצות, שנאמר: "כמעשה ארץ מצרים". וכדברי ה"חינוך": "מצוה זו נוהגת בכל זמן ובכל מקום, בזכר ובנקבה, ועובר ע"ז וקבע דירתו שם, עבר על לאו זה". ה"מנחת חינוך" מסביר את הראשונים האוסרים גם היום וכותב: "לעולם האיסור עומד ואינו תלוי באומה מצרים רק גזירת הכתוב הוא דלעולם אסור לדור במצרים אפילו אם אין שם מצרים, רק אם כבש מלך ישראל".
ה"חינוך" (במצוה ת"ק) מביא טעם המצוה: "שלא נוסיף לשוב מצרימה, כלומר לא נלך לקבוע דירתנו במצרים ועל זה נאמר: "וה' אמר לכם..." משרשי המצוה לפי שאנשי מצרים רעים וחטאים, והא-ל ב"ה הוציאנו משם וגאלנו בחסדיו מידם לזכותינו ללכת בדרכי האמת. ורצה בטובו לבלתי עוד נשוב להטמא בתוכם, כדי שלא נלמד סעיפותיהם. ולא נלך בדרכיהם המגונים אל תורתנו השלמה".
מכאן שלרוב הראשונים האיסור לרדת למצרים קיים גם היום. וא"כ כיצד נבין שקהילות גדולות, והרמב"ם בתוכם, ישבו במצרים?
יש מספר תשובות לשאלה זו, אחת התשובות היא שסברו כריטב"א, שאחרי בלבול האומות לא שייך כלל האיסור לרדת למצרים. תשובה נוספת היא תשובתו של הסמ"ג (ל"ת רכ"ז) וההג"מ בשם הרא"ם: שכל האיסור הוא דווקא אם הירידה היא מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות למצרים, מותר. ויש מי שמתר שהתורה פרטה את המסעות בפרשת מסעי לומר לך, שרק בדרך הזאת אסור לשוב, אבל בדרך אחרת אפילו מא"י למצרים מותר. תירוצים אלו עדיין לא מתרצים לפוסקים שאסור לשבת במצרים כלל. וכמו כן את הרמב"ם, איך הוא ישב במצרים. הרי פוסק שאסור לישב בה כלל. ה"כסף משנה (הל' מלכים פרק ה' הל' ז'( והכפתור ופרח (ה') מתרצים שהיהודים ירדו למצרים היו אנוסים בירידתם. והרמב"ם בעצמו לא יכל לעזוב מפני שהיה אנוס על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. תרוץ נוסף הוא תירוצו של בעל "ערוך השולחן", שהרי הירידה למצרים מותרת לסחורה ולפרקמטיא, ופרוש המילה פרקמטיא – קביעת מקום למסחר, ומי שאינו מוצא פרנסתו במקום אחר אלא במצרים, אינו עובר על האיסור, אפילו אם יושב במצרים כל ימיו, והרמב"ם ירד למצרים מפני פרנסתו והגזרות שלא איפשרו לו להיות במקום אחר. וכדברי הרדב"ז, "אני נתיישבתי הרבה, וקבעתי שם ישיבה ושוב באתי ירושלימה וכה"ג שדי".
לגבי המצב היום, ברור שהאיסור לרדת למצרים לא קיים מפני שאנו יצאנו למגר אויב שבא להשמידנו ופקוח נפש דוחה כל המצוות. לרמב"ם המתיר את הישיבה בצרים כאשר היא אינה ביד עכו"ם, ולדברי הירושלמי המתיר את הירידה למצרים כאשר היא לכבוש הארץ – (קרבן העדה),"לכבש את ארץ מצרים אם עשו מלחמה עם ישראל" – הירידה מותרת לכולם אפילו למי שאנו נמצא שם למטרת פיקוח נפש.