שיחת ליל ש"ק פר' תולדות / הרב יהודה עמיטל
שתי ראיות הן: ראיית הבפועל וראיית הבכוח. הראשונה מסתכלת במציאות הגלוה, בהווה, והשניה – רואה במציאות את העתיד המקופל והגנוז בה. "וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות, הה"ד: ויאמר ה' ראה ראיתי, ראיתי לא נאמר, אלא: ראה ראיתי. אמר לו הקב"ה: משה, אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי – זהו ראה, ראיתי – זו ראית מעשה העגל (שמות רבה ג')". גם משה רבינו ראה שתי ראיות, אלא שהקב"ה עוד הרחיק מעבר להן.
וכן ר"ע וחבריו שראו שואל יוצא מבית קדשי הקדשים היו הם בוכים והוא משחק, מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב כהווה, כי בתוך "ציון שדה תחרש" ראה ש"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
יומא חד הווה קא סחי ר' יוחנן בירדנא, חזייא ריש לקיש ושוור (רש"י: קפץ) לירדנא אבחריה. א"ל: חילך לאורייתא. א"ל: שופרך לנשי. א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי. קביל עליה (ב"מ פ"ד.).
ר' יוחנן ראה את קפיצתו של ריש לקיש כביטוי ליכולתו ולנכונות, וראה את לימוד התורה הגדול שיכול לצאת ממנו. שתי ראיות ראה והחזיר את ריש לקיש בתשובה.
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". רמז האריז"ל: ציד בפיו – זו נשמתו של ר' מאיר; ר' מאיר היה בן גרים כמסופר במס' גיטין נ,ו. סתם משנה ר' מאיר, ועוד "אמר ר' אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמות שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, ועל טהור טמא ומראה לו פנים". (עירובין י"ג:). ר' מאיר הפליג בראותו מעבר לראיית הנגלה ולא ירדו חבריו לסוף דעתו – ראייתו. בתורתו של ר' מאיר היה כתוב: "כתנות אור" במקום "כתנות עור". עור – חיצוניות הגולם, הקליפה המכסה עליו ומסתירה את הפנימיות, ואילו ר' מאיר ראה גם בעור, בקליפה החיצונית, את האור והפנימיות. בתורתו היה כתוב: "וירא אלוקים את כל עשר עשה והנה טוב מוות" במקום "והנה טוב מאד". המוות – הנורא מכל, חדלון החיים היה לו לר' מאיר טוב מאד. גם בו ראה מעבר לחיים האמיתיים והנצחיים, שתי ראיות ראה וכך קרא בתורתו.
ר' מאיר למד מאלישע בן אבויה אף לאחר שיצא לתרבות רעה והיה רוכב על סוסו בשבת, ועליו אמרו: ר' מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק. רק הרואה את הבכח שבכל תופעה מסוגל ללמוד תורה מאחר ולקלוט רק את הפנימיות שבה שטהורה היא.
יצחק אבינו ראה בעשו את ר' מאיר שעתיד לצאת ממנו ומשום כך אהבו. ראה את שבכוחו של עשו, את העתיד לצאת, לכך מצא חן בעיניו.
אברהם – איש החסד והפעילות, יצחק – איש הגבורה וההצטמצמות. לעומת אברהם שקר לקב"ה הר, שהכל רואים אותו מרחוק, יצחק קראו שדה – שרק הנמצא בו או הקרוב אליו רואהו. יצחק סובר כי עתה צריכה כנסת ישראל הנבנית ע"י האבות לקבל שוב אופי של התפשטות, אחרי הזוג הראשון, וראה את עשו כנושא התכונה הזאת, איש ציד ופעילות רבה בשדה לעומת יעקב שהיה איש תם ויושב אהלים שדמה אולי לאביו. אך טעה יצחק אבינו כי גם ליעקב אבינו היתה תכונה שהוסיפה לכנסת ישראל והשלימה את בנינה, ואילו עשו, הגם שר' מאיר יצא ממנו, יחיד היה בצאצאיו.
בימינו אלה כשהמאורעות תוכפים עלינו, חובה מיוחדת היא לראות שתי ראיות, כאברהם אבינו שנאמר בו: "וירא... וירא", אחת כפשוטה ואחת משמעה הבנה, ראית הפנים, הגנוז בכח בתוך הגלוי בפועל. בראיה ראשונה ראה שלושה ערבים המשתחווים לעפר רגליהם ובראיה שניה ראה שלשה מלאכים.
יש הטוענים לריאליסטיקה, לראית המציאות כמו שהיא, מתוך טענה לאובייקטיביות – וטועים הם. כי בלא ראית הגנוז בהווה אין להבין אף את הגלוי עצמו. הבכוח אינו ענין לנביאים ולחוזי עתידות כי אם למביני ההווה, כי הבכוח גורם את הבפועל ומשפיע עליו. כדי לראות את המציאות בגדלותה ולא רק את הפרטים הקטנים שאינם מצטרפים למסכת אחת, כדי להבינה באמת יש לראות בעד הבפועל את הבכוח, הגנוז ועתיד להתגלות.