מכתב לקו / הרב אהרן ליכטנשטיין

לתלמידי הישיבה הקדושה בכל אתר ואתר, שלומכם ישגה עד בלי ירח,

לכמה מכם בטח זכורה היטב אזהרת הרמב"ם בענין העברת דברים קבל עם ועדה, ובמיוחד בקשר לפרסומם בכתב."וממה שראוי שתדעהו לדב ר פעם ושתים ושלש וארבע וישנה אותו היטב ואחר כך ידבר. וכן אמרו עליהם השלום והביאו ראיה מלשון הכתוב (איוב כ"ח, כ"ז): "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה". ואחר כך (שם, כ"ח) "ויאמר לאדם". זה נאמר על מה שצריך לאדם לדבר בו בפיו. ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אלו יתכן זה" (מאמר קדוש השם). זהירות זו – עם או בלי המקום ברמב"ם מהווה גם חלק אינטגרלי של המסורת הבריסקאית. חיבוריהם של ר' חיים ר' וועלוועל זצוק"ל הובאו לבית הדפוס רק לאחר מותם; כתביו של ר' משה זצוק"ל – פרט למאמרים בודדים, טרם ראו אור; ומשפע תורת מו"ר מו"ח שליט"א – וכמו כן, מדברי מו"ר אחיו ר' אהרן שליט"א – גם נתפרסמו רק פירורים. זהירות זו, אם כי יש והיא נדמית מופרזת ("אתה צודק", ענה פעם הרב שליט"א כשאמר לו אחד שצריך לפרוץ לביתו ולגנוב הימנו כל הכתבים), הינה בעלת ערך חשוב. בעידן בו מתבלטת השאיפה לפרסם (ולהתפרסם?) עד הרבות ספרים אין קץ – והאפשרויות הטכניות, שלא כבתקופת הרמב"ם, הרי פתוחות למדי – היא מהווה רסן בריא הממתן הנטייה הטבעית לקפוץ מבית המדרש ישר לבית הדפוס.

ברם ישנן נסיבות בהן לא ניתן ולא רצוי לעמוד במשטרה משמעת קפדנית זו, עתים בהם חובת חכמות בחוץ תורנה ברחובות תיתן קולה ואפילו לפי פירוש המדרש, "מקום שמרחיבים אותה" – צריכה פרסום דברים בכתב עוד טרם יצאנו חובת הרמב"ם. בתנאינו כיום, כשכתלי בית המדרש התרחבו והנכם מפוזרים בחזיתות שונות וביחידות למיניהן, שמירה עקרונית על הזהירות המסורתית פירושה ניתוקכם ממרכז הישיבה במשך תקופת חירום זו וכל עוד רוב מנין ורב בנין הישבה נמצא בשלוחותיה ולא בטבורה, להעביר דברי הלכה באורח סדיר – אם אפשר, שבועית. אלא שארשה לעצמי לקבוע אופיים מראש. בקצב כזב, אין אפשרות לבדיקה יסודית ומקיפה, לא ללטש סברות ולא לחפש במקורות; ואין לדבר כמובן על עמידה בכור מבחן הזמן (אחד המבקרים הקלאסיים המליץ על שהות עשר שנים בין כתיבה לפרסום, והסופר הוויקטוריאני, ניומן, היה למעשה מחכה דרך כלל שנתיים). אם כן אל תראו את הדברים כ"תורה שבכתב" אלא כ"תורה שבעל פה", לא כגמר דין אלא כחלק ממשא ומתו, בהמשך ההידברות המתמדת המהווה נשמת בית המדרש ושאנו נאלצים כעת לקיימה דרך צינורות אחרים. לא עוגה גמורה הריני מציע לכם אלא בצק בתהליך אפייה. אין כאן לא כוונה ולא אפשרות לקבוע בצורה פסקנית אלא פשוט להעביר שיעור, עם כל חופש התמרון והתסיסה המחשבתית הכרוכים בו; דברים שאופיים בעל פה, עדיין נזיל ודינאמי, אם כי צורתם בכתב, חרוט ויציב. ואנא נקוה שתוך העברת הדברים – ומתגובותיהם עליהם – נזכה, בסופו של דבר, לעורכם וללבנם.

אשר לתוכנם, השיעורים ידונו או במסכתות הנלמדות בישיבה – דהיינו, כיום, פ לולב הגזול בסוכה ופ' ואלו נאמרין בסוטה – או בשאלות הלכתיות שהתעורר בשדה, שאף במקצתן עוסקים בשיעורים במוצאי שבת בישיבה. יתכן שבמשך הזמן תסתמן מגמה לסדר וקצב קבוע, אך לעת עתה ידון כל שיעו בנושא נפרד ויהווה חטיבה עצמאית.

בברכת התורה והמצווה,

ובחיבה ואהדה,

הרב אהרן ליכטנשטיין