בדין מאכלות אסורים הנמצאים בשטח שנכבש ע"י צה"ל / יונתן הורוביץ
והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך. ערים גדולות וטובת – אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ואכלת ושבעת. (דברים ו' י'-י"א)
המקור בגמרא להיתר מאכלות אסורים הנלקחים בשלל נמצא בסוגיא דחולין י"ז ע"א. הגמ' מעמידה בעי' לשיטת ר' עקיבא, שבשר נחירה (לא שחוטה) הותר לבני ישראל במדבר, ונאסר עליהם רק משנכנסו לארץ. זה לשון הגמרא עם פירש"י בסוגריים):
בעי ר' ירמיה: בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו (מהו לאוכלן אחר כניסתן מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן ולאכול, אבל הנחורות ובאות מן המדבר, הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי. או דילמא לא שנא. ודרוש וקבל שכר הוא. שאנו צריכים לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר) אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב "ובתים מלאים כל טוב" וא"ר ירמיה בר אבא אמר רב כתלי (ויש גרסינן קותלי) דחזירי (חזירים יבישים) בשר נחירה מבעי אלא לאחר מכן (ובשבע שחלקו דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב "ואכלת את שלל אויבך") ואי בעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אשתרי להו שלל של עובדי כוכבים דידהו לא אישתרו תיקו".
שיטת הרמב"ם והרמב"ן:
וכן נסח הלכה זו הרמב"ם בפרק ח' הלכות מלכים, הלכה א':
"חלוצי צבא, כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהם, מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא ימצא אלא מאכלות אלה האסורים, וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו "בתים מלאים כל טוב" עורפי חזירים וכיוצא בהם".
נושאי כליו של הרמב"ם דקדקו מסתימתו שהוא מדבר אפילו במלחמת רשות, ואפילו בזמן הזה. ועל מה שכתב הרמב"ם "אם ירעב ולא ימצא מה יאכל" העיר הכסף משנה "ואין כוונתו במי שמסוכן מחמת רעבון, דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי! אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא" עכ"ל.
גם המאירי בחולין שם וגם המנחת חינוך, מצוה תקכ"ז, מפרשים כך את הגמרא ולדינא מגיעים לאותה מסקנה כמו הרמב"ם, על פי הפירוש של הכסף משנה.
לרמב"ן יש שיטה אחרת בנידון וזה לשונו בפירושו לתורה על דברים פרק ו' פסוק י':
"ועל דעת רבותינו ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קדלי דחזירי, או כרמים נטועים כלאים, ואפילו בבורות ייתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן, או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר ברבות הטובה; והשליט אותם בכל הנמצא בארץ, במותר ובאסור, והנה הותרו להם כל האיסורין זולתי איסור ע"ג כמו שיבאר עוד "לא תחמוד כסף וזהם ולקחת לך" וגו' (דברים ז' כ"ה) ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן "מזבחותיהם תתוצו" לאבד ע"ג ומשמשיה ושאר כל הנמצא בארץ מותר. והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויבהםן, וש אומרים בשבע שכבשו, וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין. והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהן, "חולצי צבא משיכנסו בגבול הגויים" וכו' (מצטט את לשון הרמב"ם, עיין לעיל) ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהם התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין. וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי ע"ג היא עצמה ומשמעשיה ותקרובת שלה, הכל אסור, שנא' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. ואם לא נתכוון הרב אלא להחיר סתם יינם במתחמה, וכי למה הוצרכו לדבר זה, איסורי תורה הותרו, גזירות של דברים יהיו אסורות?!"
נמצאנו למדים שהרמב"ן חולק על הרמב"ם וסיעתו בשלוש נקודות. ראשונה הרמב"ם והאחרים סוברים שההיתר הוא בשעת הדחק, והרמב"ן, לעומת זה סבור שבשעת המלחמה הותרו האיסורים גם לכתבחילה. שנית, לעומת שיטת הרמב"ם, המאירי, והחינוך שהדברים אמורים בכל מלחמה, סובר הרמב"ן שההיתר הוא במלחמת כבוש ארץ ישראל או יותר מסתבר בכל מלחמה בארץ ישראל, אפילו מלחמת הגנה (דוק בלשונה פה, ובספר המצוות, מצווה ד' "שנצטווינו לרשת הארץ...ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות").
שלישית הרמב"ן אוסר יין נסך שהאחרים מתירים.
הרדב"ז בתשובה (ח"ו סימן ב' אלפים ר"ה) מיישב את שיטת הרמב"ם לענין יין נסך, וז"ל:
"ויש לומר דרבנו סובר דכל מה שנמצא בבתים ממאכל ומשקה אפילו שהוא מתקרובת ע"ז הותר להם, שלא נאסר להם בע"ז אלא דברים שאין ראוים לאכילה או לשתיה, ואפילו בהמה שעבדוה מותרת היתה באכילה, שלא נאסר בהם אל בלקיחה, שנא' ולקחת לך וכו'"
ראיות לשיטת הרמב"ן
ראיות הרמב"ן שההיתר אינו רק בשעת רעבון היא חזקה: אם איתא שהותר רק בשעת הדחק, למה תמהה הגמרא בחולין "אימת – אילמא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אישתרי להו... בשר נחירה מיבעי". הרי תירוץ פשוט: מה שהותר דבר טומאה הוא רק בשעת רעבון, ואילו בעית הגמרא היא לכתחילה כשיש דברים מותרים בשפע, ואמנם המנחת חינוך שם מקשה קושיא זאת על הרמב"ם ולא מתרץ. עוד קשה על הרמב"ם למה לא חייבה התורה הגעלה לכלים שנכבשו מסיחון ועוג כמו מהכלים שנכבשו מהמדיינים. דבשלמא לשיטת הרמב"ן שהותר לכתחילה דברים אסורים בכיבוש הארץ, הרי מלחמת סיחון ועוג כיבוש הארץ היה, ולכן הכלים שלהם, עם בליעת האיסור שבהם, הותרו. ואילו מלחמת מדין מלחמת נקם היתה, ולא כיבוש הארץ, ולכן היו צריכים להגעיל את השלל, וע' רמב"ן במדבר ל"א כ"ג. אבל להרמב"ם וסיעתו, שהאיסורים הותרו ק' בשעת הדחק, למה הותרו להם הכלים בלי הגעלה.
ניתוח השיטות
נדמה לי ששלושת הנקודות השנויות במחלוקת קשורות זו בזו, ומשקפות הבדלי גישה יסודיים בין הרמב"ן לרמב"ם בהבנת כוונת התורה בהיתר זה. לפי הרמב"ם מדובר פה על ויתור של התורה על כמה מדיני התורה בהתחשב עם התנאים. התורה רצתה להקל כמה שאפשר על החיילים, ולפטור אותם מהצורך לחפש אחר מאכל היתר, דבר שהיה עלול לסכן אותם. כוונת התורה היתה שיוכלו להתרכז במלחמה. זה בולט בלשון המאירי: "כשהיו טרודים במלחמה... הותרו לאכול בשעת הדחק כל שהיו מוצאין בשלל נבילות וטריפות ואפילו קדלי דחזירי... וכן לדורות..."
לפי תפישה זו מובן היטב שכשמצוי מאכלות היתר אין צורך להזדקק למאכלות אסורים, וכן מובן שההיתר הוא בכל מלחמה. וגם מכיוון שהתורה התירה מאכלות אסורים מהשיקול הבטחוני הזה, לא חילקה בין יין נסך לשאר איסורים.
הרמב"ן הבין כנראה, שזה איננו דין במלחמה אלא דין בכיבוש הארץ, מטרת התורה בהיתר הזה הוא לחזק את מעמדם של הישראלים הכובשים בארץ ישראל. מכיוון שלקיחת שלל הוא מעשה כבוש מהמדרגה הראשונה, רצתה התורה להרחיב את האפשרות של לקיחת השלל ע"י התרת האיסורים. דוק בלשון הרמב"ן "והשליט אותם בכל הנמצא בארץ, במותר ובאסור". לפי זה אפשר להבין שההיתר אך מכיוון שעם הכנסם לארץ נצטוו על השמדת כל עבודה זרה ועובדיה, וזה כמובן גם ביטוי לשלטון ישראל בארץ, ולכן לא הותר להם חיזוק השלטון ע"י שתיית יין הנסך.
אבר מן החי
עוד נקודה שכדאי לתת עליה את הדעת עליה היא מה שחידש המנחת חינוך, וז"ל:
"ונ"ל מצד הסבר הוא דאשתרי לחלוצי צבא לכל מר כדאית ליה ומר כדאית ליה הר"מ והרמב"ן, מ"מ נראה היינו דברים שאסורים רק לישראל כמו קדלי דחזירי וכדומה, אבל דבר שאסור לבני נח גם כן, כגון אבר מן החי ובשר מן החי, אסור לחלוצי צבא כיוון דאסור אף לבני נח לא מסתברא דיהיה מותר להם מאי דאסור לכל באי עולם. כן נראה מצד הסברא, ובאתי רק לעורר ויש לפלפל בזה, ואכ"מ". עכ"ל.
אולם במאמרו בנעם (כרך ט"ו) מעלה הרב מרדכי הלוי הורוויץ סברא נגד המנחת חינוך:
"הסברה שהוא כותב לאיסור, אדרבה, הסברה היא להיפך, להתיר, דמאחר שהתורה התירה לישראל כל מיני מאכלים שימצאו בשלל, הסברה נותנת שאין להוציא אבר מן החי מכלל היתר זה, כי ישראל כשקבלו את התורה יצאו לדעת כ"ע מכלל בני נח, והדברים שנאסרו לבני נח נאסרו לישראל מטעם התורה שקבלו בסיני, ולא מפני שנאסר לבני נח. כ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה סוף פ"ז דחולין... וא"כ כשהתורה התירה להם דברים האסורים בתורה, הסברה פשוטה שגם אבר מן החי בכלל, שגם אבר מן החי נאסר להם מסיני ולא מטעם בני נח". עכ"ל.
ואולי אפשר להכריע בין השטות ולומר שלרמב"ם, שסיבת ההתיר הוא מטעם בטחוניים, כדי שלא יצטרכו לחפש מאכל היתר בשעת המלחמה, אין באמת מקום לחלק בין אבמה"ח לשאר איסורים ואילו לפי הרמב"ן, שזה כדי לחזק את שליטתנו על אדמות ארץ ישראל שרק אז נכבשו, מסתבר שאבמה"ח אסור מכיוון שאסור לכל באי עולם. ואם אי לקיחת מאכלות אחרים ע"י הכובשים אולי יתפרש ע"י הנכבשים לסימן של חולשה, אי לקיחת דבר שאסור גם לנכבשים בוודאי שלא ייחשב כך.