מכתב לקו / ניסן זיסקין
"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"
מילים מאד פופולאריות, ששרים אותן אנשים רבים, לעשות ניגונים שונים, אפילו בימים אלו; למרות שפגו קצת מהששון ומהשמחה. אבל האם נשמע בערי יהודה קול הששון והשמחה "אפילו" בימים אלו או "דווקא" בימים אלו?
התלבטתי בשאלה זאת לא רק במסגרת תיאורטית כשקראתי במעריב בימים האחרונים על החתונות שהתקיימו בסוריה ובאפריקה, בתוך המלחמה ובמשך הפסקת האש, אלא גם למעשה, בדרכי לחתונה של חברינו יעקב פישר. איך להגיב במצב זה? כמובן מחויבים לשמוח לפני החתן והכלה אבל האם שמחים אנו רק בגלל החיוב לשמוח, שוכחים לרגע קצר את הצער ואת האבל ומרכיבים מסכה מחייכת ומצחקת, או שלמרות שאבל ושמחה הם רגשות הופכיים בכל זאת שמחת כלולות אינה רק מסיחה דעת מהאבל לרגע, אבל גם מנחמת במקצת את האבל?
צווח ירמיהו כשעודנו עצור בחצר המטרה "כה אמר השם עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" (ירמיה ל"ג, י'-י"א). שיר החתונה הפופולארי שלנו אינו שיר שמחה גרידא שמתייחס רק למאורע הנוכחי – שמחת הכלולות אלא גם שיר של תקווה שלא מתעלם מהצרות המרות של אתמול אבל גם מצפה לרווחה המתוקה של מחר, שיר שמסמך את המעבר מגלות לישועה. דווקא בימים אלו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה.
ועל אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת למקום עלינו כשבאים פנחס פיניק, הלל רחמני, יהודה עציון מהחזית, ושלום רוזנפלד, יצחק קליין וברלה שטרן מבתי חולים להשתתף בחתונה של יעקב!
רק היה חסר דבר אחד – לא נתנו לו "סט" של ערוך השולחן (אולי יש לו כבר?) מכל הדברים שהזכרנו לעשות כשחזרנו לישיבה, שכחנו למנות מישהו לגבות קופת גרעין. חוץ מזה בגלל מחסור באנשים נצטרך להחליף מתנת חתן ל"סט" משנה ברורה.
חוץ מהחתונה לא היו מאורעות מיוחדות בישיבה. אם שמתם לב עוד לא הזכרתי אף מילה על הספריה, איה"ש אדווח בפעם הבאה, ויהיה דו"ח מלא על אחד מהמדורים הכי חשובים של הישיבה- הספריה, ע"י הספרן שהודח.
להתראות בקרוב,
ניסן