למנצח מזמור[1] / הרב יהודה עמיטל
א.
במדרש שוחר טוב פרשה ל"ו, הפותח בדבריו האחרונים של משה רבינו לפני מותו מצינו: "זהו שאמר הכתוב: 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך וכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרך' (דברים ל"ג, כ"ט). הקב"ה עושה מלחמתם של ישראל והנצחון שלהם. וכן הוא אומר 'לכל האותות והמופתים – ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל' (שם ל"ד י"א-י"ב). 'אשר עשה אלוקים' אינו אומר אלא 'עשה משה'. הקב"ה שלחו לעשות והנצחון של משה. וכדן דבורה אומרת לברק: 'קום ברק ושבה שביך בן אבינעם' (שופטים ה' י"ב). וכי שבי של ברק הוא? הרי דבורה אומרת לו: 'ותאמר דבורה אל ברק, קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך הלא ה' יצא לפניך' (שם ד' י"ד), מהו 'קום' – קום ולא תעשה מלחמה. המלחמה של הקב"ה היא, שנאמר: 'כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידיך' (שם ד' י"ד). וכן הוא אומר: 'מן השמיים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא' (שם ה' כ'). וכשהוא בא לומר נצחון של הקב"ה אומר: 'שבה שביך'. וכן דוד, כשירד לגלית מהו אומר? 'וידעו כל הקהל כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו' (שמואל א', י"ז מ"ז). וכשהיו הנשים משחקות ויוצאות לחול, אמרו: 'הכה שאול באלפיו ודו ברבבותיו' (שם י"ח ז'). אמר דוד לפני הקב"ה אתה עושה המלחמה ולך הוא הנצחון, שנאמר: 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד' (דהי"א, כ"ט י"א). אמר לו הקב"ה לדוד – נתת לי הנצחון אף אני אתן לך הנצחון "למנצח לעבד ה' לדוד' ".
שניים חלקים הם במדרש זה. החלק האחד עניינו בפסוק "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'", ובסתירה הפנימית, לכאורה שבפסוק. "עם נושע בה', מגן עזרך", משמע שהישועה לה', הוא המושיע והוא המנצח. חרבו של האדם היא אמצעי בלבד בידי ההשגחה העליונה. ברור אפוא שאין כאן מקום לאדם להתגאות. מה יתגאה אדם בחרבו כאשר הוא נושע בה'? ואף על פי כן אנו קוראים בהמשך הפסוק "אשר חרב גאוותך". ומשיבים. חכמי המדרש כי אמנם הקב"ה עושה מלחמתם של ישראל, הוא הנותן עוז ותעצומות לעם להתגונן ולהילחם והוא הנותן חרדה בלב האויב. ידו היא שמכוונת את שרשרת האירועים המגלגלים את הנצחון, אך את עטרת הנצחון אינו נוטל לעצמו, כביכול, אלא מעניק אותה לבניו.
כך מתבטאים גדולי אמונה, הבטוחים בה' ובאמונתם הם חיים. זאת אינה שפתם של קטני אמנה. אדם הבא לכלל אמונה באל המושיע מתוך מבוכה קודמת, מתוך תהייה אם לפניו מעשי אנוש או מעשי אלוקים. הוא יחשוש למסור את שרביט הנצחון לבשר ודם. לא כן גיבורי אמונה הרואים את יד האלוקים. "מי זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (תהילים כ"ד י'), אנו קוראים בתהילים. ושואלים רבותינו במדרש (תנחומא וארא ח') – "למה קורא לקב"ה מלך הכבוד?" והתשובה היא: "זה מלך מלכי המלכים שחולק כבוד ליראיו". כלומר – לא משום שנוטל כבוד ולא משום שמקבל כבוד הוא נקרא מלך הכבוד, אלא משום שחולק כבד. והמדרש מוסיף ואומר: "מלך בשר ודם – אין לובשים עטרה שלו, והקב"ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח. ומהו עטרה של הקב"ה כתם פז שנאמר: "ראשו כתם פז" וכתוב בו: "תשתית לראשו עטרת פז". מלך בשר ודם אין לובשים לבושו וישראל לובשים לבושו של הקב"ה, ומהו לבושו – 'עוז', שנאמר: לבש ה' עוז התאזר", ונתנו לישראל, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
ג' דוגמאות הן כאן: משה, ברק, ודוד. באיזה נצחון ובאיזו מלחמה מדובר כאן? באשר למשה הרי מדובר במעשים שכמעט אין להם קשר לתחום הטבעי, כולם שייכים לתחום העל טבעי, האלוקי, הן כך כבר נאמר בפסוק: "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות וכו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". משה רבינו מופיע במקרא רק כשליח ותו לא.
באשר לברק כבר מדובר במעשי אנוש, במלחמות, אך אף על פי כן בולט שם למדי הצד האלוקי. ההתערבות האלוקית היטב היא ניכרת בתיאור שבמקרא כאמור שם, "ותאמר דבורה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך הלא ה' יוצא לפניך". וכן התיאור בשירת דבורה "מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא. נחל קישון גרפם נחל קדומים נחל קישון". כנגד זה פחות בולטת ההתערבות האלוקית אצל דוד. הוא מכריז אמנם (שמואל א' י"ז כ"ז): "וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו". אך עם כל זה בולט בתיאור שבמקרא פועלו של דוד.
העולה מכל שלושת הדוגמאות הוא אחד: הקב"ה עושה מלחמתם של ישראל בכל צורותיה, ולעולם הנצחון שלהם. דומה שיש בכך גם הכרה אלוקית בערך המעשה האנושי שהביא לגילוי הנצחון האלוקי, ובערך האדם אשר זכה לשליחות עליונה זאת. העובדה כי משה רבנו זכה לשליחותו מעידה על גדול ערכו בעיני האלוקים. אשר לברק – דומה כי מספיקה העובדה שחירף נפשו למות כדי שיזכרה בהכרה אלוקית בערך מעשיו. אך רבותינו חכמי המדרש אינם מסתפקים בכך ושואלים: במה זכה ברק שעל ידו תבוא הישיעוה לישראל? וכן שואלים הם מה טיבם של זבולון ונפתלי וכן מה טיבה של יעל שבאה תשועה גדולה על ידיהם. ואין דעתם מתקררת עד שמגלים אצלם מעשים טובים וזכויות קדומות נוסף לזכויותיהם שרכשו במסירותם במערכה.
אשר לחלקו השני של המדרש הוא קשור לפסוק "למנצח לעבד ה' לדוד" (תהלים ל"ו) והוא מתייחס לביטוי המיוחד שלפנינו "למנצח לעבד ה' לדוד" – ביטוי נדיר המופיע עוד פעם אחת בלבד בתהלים. הביטוי המקובל הוא "למנצח לדוד", ואילו כאן סמוכה התיבה 'מנצח' לתארו של דוד: עבד ה'. אגב אולי התואר היותר נעלה במקרא, די אם נזכור כי משה רבותינו רמז למשמעות נוספת של התיבה 'מנצח', לא מנצח בכלי זמר בלבד, אלא גם מנצח בכלי קרב. זמר הרי הוא ביטוי לרגשת נפש, המאפיינת את איש הרוח, את עבד ה', ונצחון במלחמה דורש גבורת הגוף. ואילו רבותנו ז"ל רואים בעבד ה' את האישיות המושלמת, השולטת בכלי קרב כבכלי זמר.
במסכת מועד קטן דף ט"ז דורשים רבותנו את שמו של עדינו העצני מגבורי דוד על דוד עצמו. הם אומרים הוא עדינו העצני בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. שני עולמות כה שונים ורחוקים זה מזה כזמר ומלחמה מתמזגים באישיות של דוד עבד ה'.
אצבעותי למלחמה". אמר שלמה בכל דרכיך דעהו – מהו בכל דרכיך דעהו? הרי נותנו בלבך לפניך בכל דרך שאתה הולך, כשהם שהיה דוד עושה. היה מלך ואמר איני מלך, הוא מלך והוא המליכני. וכן הוא אומר "וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל" (שמואל ב' ה' י"ב). היה גיבור ואמר אינו גיבור, היה עשיר ואמר איני עשיר, וכן הכריז ואמר – לך ה' הגדולה הגבורה וכו'". ירד למלחמה ונצח ואמר – לא מגבורתי נצחתי, אלא הוא עזרני והוא הנציחני ונצחתי ויצרני להיות עושה מלחמה. וכן הוא אומר האל המאזרני חיל לכן אמר "ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה". לא הייתי יודע מלחמה, אלא שמו של הקב"ה יהיה מבורך הוא למדני. וכן שאול אומר לו – לך וה' יהיה עמך וכן הוא אומר ה' עמך גבור החיל. ואומר ברוך אתה ה' למדני חוקיך, איני יודע כלום אלא למדני, שנאמר אלוקים למדני מנעורי – לכן נאמר ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה.