מאמר על בן ישיבתנו[1]

בשעה 10 בבוקר העיר מרדכי סנדובסקי את אנשי השריון ביחידה צבאית ליד התעלה. שלחו אותו, כדי לערוך את תפילות יום-הכפורים והוא התייחס לתפקיד במלוא הרצינות.

סנדובסקי, בן 19 וחצי, תושב בני ברק ותלמיד ישיבת "הר עציון", הגיע ליחידה הצבאית בגזרה הדרומית של התעלה, עוד ביום ו' בבוקר. הרבנות הצבאית הראשית שלחה אותו.

הוא הציב את ארון הקודש בחדר האוכל, הניח את השופר, ובערב כאשר התברר לו כי ייתכן שאנשי היחידה ייצאו לתפקיד מסוים – ניסה לארגן תפילת "כל נדרי" גם מחוץ לשטח היחידה בשדה. אבל לא היה צורך בכך. המשימה בוטלה, וכמעט כל אנשי היחידה התכנסו בחדר האוכל, לשמוע אל הרינה ואל התפילה. מכל האנשים, רק אחד היה דתי. בזווית עינו הבחין סנדובסקי בעיצומה של התפילה בקצין אשר נרדם. לא היה ביחידה שום מתח, אף כי דברו על כוננות. את הלילה עשה בלימוד גמרא ובשאלות על טנקים ושריון. כנחלאי בשל"ת, עמד להצטרף כעבור יומיים לאימוני שריון. רק בשעה 7 בבוקר הלכו הבחורים ביחידה לישון בגלל תפקידי כוננות, וב-10 בבוקר העיר אותם מרדכי סנדובסקי לתפילה חפוזה.

"התפילה היתה בנוסח אשכנז" סיפר, "כי בנוסח ספרד יש המון פיוטים והתפילה מתארכת...".

אחרי התפילה חזר והתעמק במסכת יומא.

אבי יפה הסתכל שוב ושוב בצד המצרי של התעלה וציין לעצמו ששום דבר מיוחד לא קורה שם. הנה למשל הגנן, אפילו הוא הגיע. הגנן הוא מצרי, שנשכר כנראה על ידי בעלי הוילות העשירות של איסמעיליה שנטשו את העיר במלחמת ההתשה. הם דואגים לגניהם ושכרו גנן מיוחד שמשקה כל בוקר את הדשאים. גם היום הגיע הגנן להשקות את הדשאים.

ומה עם הרועה? גם הוא ישנו. הרועה שכבר כמה שנים מגיע כל בוקר עם עזיו, כמעט עד שפת המים. טרקטורים עבדו בהערמת עפר על הסוללה והחיילים המצריים הסתובבו בלי חגור. כמה מהם אפילו ירדו לשפת התעלה לדוג דגים.

"שום דבר לא קורה" ציין אבי יפה לעצמו, וחזר לקרוא עיתונים ולשוחח עם חבריו הירושלמים. פה ושם גם אכל אך עשה זאת בסתר, כדי שלא להרגיל את החיילים הדתיים במעוז.

ביחידה הצבאית, בגזרה הדרומית של התעלה במרחק מס' קילומטרים מקו המים, עלו השריונאים לתוך הטנקים. תלמיד הישיבה מרדכי סנדובסקי, שבא לעשות את יום הכיפורים בחברת החיילים, היה עדיין בכפכפיו אבל חש במרוצה אל הטנקים שמנועיהם כבר הופעלו.

הטנקיסטים היו מתוחים. אולי כדי להפיג את המתח שאלו את סנדובסקי אם "כבר מותר לשבור את צום-הכפורים או לא". מפקד הפלוגה אמר ששמע כי הרב הראשי לצה"ל התיר שלא לצום. גם סנדובסקי, שהתייחס במלוא כובד הראש לתפקידו, לא יכול היה אלא לומר לטנקיסטים: "אין צורך לצום".

ואז יצאו הטנקים לדרך, העלו אבק ונעלמו בכיוון לתעלה. פתאום התברר למרדכי סנדובסקי כי הוא נשאר לבד-לבד ביחידה הצבאית, הרחוקה רק מעט מן התעלה. "הישאר בהאזנה במכשירי הקשר ויהיה בסדר", אמר לו המ"פ בטרם נעלם מאחורי האבק.

מהאופק בגזרה הדרומית, הגיחו לפתע שישה מטוסי "מיג" מצריים. מרדכי סנדובסקי לא התרגש גם כאשר חלפו ה"מיגים" בגובה נמוך מאד, ורעמי ההתפוצצויות נשמעו ממקום מרוחק.

מרדכי סנדובסקי נשאר לבדו ביחידה הצבאית. רק החתול של היחידה, נשאר לחלוק עימו את הבדידות בשעה הראשונה למלחמה.

בחור ה"ישיבה", מרדכי סנדובסקי, שנשאר לבדו ביחידה הצבאית, מרחק מספר קילומטרים מן התעלה גילה לפתע שהוא נתון בהפגזה כבדה, חול ואבנים עפו מסביב.

"השרירים התחילו לרעוד לי" – סיפר. הוא רץ לבונקר שמתוכו שמע קולות מכשיר הקשר. הקולות שבקעו מן המכשיר יצרו אשליה שעוד מישהו נמצא איתו.

הוא רצה לטלפן למישהו, לספר שהוא נמצא לבד ולבקש שיבואו לחלץ אותו, אבל החליט שלא לעשות כך. זה לא חיוני. היום יום כפור ואין צורך לחלל את החג.

סנדובסקי האזין למכשיר הקשר. קולות הקרב בקעו מתוכו:

"תוריד אותו, תוריד אותו".

"דפקתי טנק, דפקתי טנק".

הקולות היו מוכרים לו.

היה לו זמן והוא עיין בחוברת דינים שהביא עימו מן ה"ישיבה". מן הסתם הרהר, מה היו אומרים ראשי ה"ישיבה", הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין, אילו ראוהו כך.

ההפצצות תכפו על המקום שבו נמצא מרדכי סנדובסקי, וכאשר נדמה היה לו שיצא כבר החג, הרים טלפון ודיבר עם אלמוני שענה לו מעבר לקו: "תראה" אמר "אני נח"לאי ונמצא כאן לבד.."

"חכה, יבואו אליך!" – השיבו לו.

בחור ה"ישיבה" והנח"לאי מרדכי סנדובסקי, שמע קול רחש עמום בחוץ ויצא מן הבונקר. זחל"ם הגיע אליו ומיד אחריו הגיעו גם ראשוני הפצועים. אחד שנפרד ממנו רק לאחר זמן קצר, וזכר כי מרדכי סנדובסקי הוא "שליח הציבור" שנשלח ע"י הרבנות הצבאית הראשית אמר לו בקול-בוכים: "הייתי צריך להפסיק את הצום. החובש הכריח אותי לשתות..."

כעבור זמן מה הגיע טנק פגוע. רק שניים מצוות הטנק, נשארו בחיים. מרדכי סנדובסקי שמע את סיפורו של נהג הטנק: "המון מצרים נמצאים על הסוללה שלנו. שחור שם ממצרים. קצרנו אותם ובא גל חדש, קצרנו אותם ובא גל חדש, קצרנו אותם ועוד גל בא...."

מרדכי סנדובסקי, לא בלי צער, נכנס לזחל"ם אשר הפליג עם הפצועים בכיוון למיתלה. בדרך רכן על פני תותחן הטנק הפצוע, ניסה להציל את חייו בהנשמה מלאכותית. "אני לא בטוח שהצלחתי", אמר.

בחור ה"ישיבה" מרדכי סנדובסקי, רצה לחזור ליחידה שליד התעלה. אבל הדרך בחזרה כבר הייתה חסומה.

"אין לכם מה לחזור לשם" אמרו לו ולחבריו, והוא נשאר במיתלה.

ורק למחרת היום, נזכר שטרם "שבר" את הצום.



[1] מתוך המאמר "יום-הכפורים הארוך ביותר", שהופיע ב"ידיעות אחרונות", המוסף לשבת, יום שישי, ז' חשוון, תשל"ד.