מלחמת העולם הראשונה / הרב יהודה שביב

"חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם להפיל עני ואביון לטבוח ישרי דרך. חרבם תבוא בליבם וקשתותם תישברנה" (תהלים ל"ז, י"ד-ט"ו)

א.

לא, אין אנו עומדים לעסוק במלחמת העולם שניטשה לפני כשישים שנה באירופה. אמנם היא הקרויה מלחמת העולם הראשונה, אך לאמיתו של דבר המלחמה העולמית הראשונה התחוללה אלפי שנים קודם ודווקא באזורנו, אזור המזרח התיכון. כך יספר הכתוב:

"ויהי בימי אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים. עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבוים ומלך בלע היא צוער. כל אלה חברה על עמק השדים הוא ים המלח". (בראשית י"ד, א'-ג')

כל תשעת המלכים היו שותפים פעילים במלחמה, אך במהלכה הוכו גם הרפאים בעשתרות קרנים, הזוזים בהם, האימים בשוה קרייתים, החורי בהררם שעיר, שדה העמלקי, האמורי היושב בחצצון תמר (שם ה'-ז'). מלחמה זאת ראשונה היתה בתולדות העולם.

"חרב פתחו רשעים – אלו ד' מלכים, אמרפל וחבריו שעדיין לא היתה מלחמה בעולם, באו אליו ופתחו בחרב ועשו מלחמה". (תנחומא, לך-לך ז')

ב.

אל סיפור המלחמה אנו מגיעים תוך תיאור קורותיו של אבינו אברהם. מה ענינו של אברהם אצל מלחמה זאת בין אומות שהוא אינו משתייך לאף אחת מהן?

קודם יש להבהיר את הרקע לתמונה.

אברהם נצטווה ע"י ה' לעזוב את ארצו, מולדתו, אף את בית אביו ולנדוד אל ארץ לא נודעת, שם מובטחת לו ברכה וגדולה ושם טוב ועושר וכבוד. האם מצא מה מכל אלו בארץ כנען? הכתוב אינו מותיר ספקות. תחילה רעב כבד בארץ, ואברהם נאלץ ליטול שוב מקל נדודים בידו ולרדת (העובדה שצרה זו צפויה היתה אינה מפחיתה ממנה, אדרבא, מוסיפה היא לצערו ולהתחבטויותיו: מחד רעב בארץ, מאידך אפשרות לקיחת שרה במצרים). ממצרים אמנם הוא עולה באושר גדול אך לא לפני ש"זוכה" לתוכחה כבדה מפרעה (זה לעומת "ואגדלה שמך" ו"נברכו בך" וכו' שההבטחה). לא אורכים הימים ומתגלה ריב בין רועיו לרועי לוט והוא נאלץ להיפרד מעל לוט מלווהו הנאמן עד עתה בכל אשר הלך, ועתה אין עמו כל קרוב בארץ כנען ועליו להתחיל להתרועע עם יושבי הארץ, ממרא, ענר ואשכול. ואז באה עליו הצרה הגדולה מכל, צרת המלחמה.

"ויהי בימי אמרפל; - ר' תנחומא בשם ר' חייא רבה ור' ברכיה בשם ר"א: זה המדרש עלה בידינו מהגולה. כל מקום שנאמר "ויהי בימי" – צרה. ויהיה בימי אמרפל, ומה צרה היתה שם? – עשו מלחמה". (בראשית רבה, מ"ב, ד')

ג.

ודאי צרה גדולה היא המלחמה לאלה הלוחמים, מהם הרוגים ומהם פצועים, אך ביותר צרה היא לאברהם וביתו, אף שאינם משתתפים במערכה.אומות הנלחמות בפועל דומה להם כאילו טעם ותכלית לדבר. אך אברהם וביתו, העומדים מן הצד רואים אך הרס ואובדן, ומה תכלית לכל אלו?

חמורה מזאת.

היו ימים והיתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ואת כוחם המאוחד ניסו בני האדם להפנות כנגדו של יושב מרום והחלו לבנות להם עיר ומגדל וראשו בשמים. סופם שנבללה שפתם והם נפוצו על פני כל הארץ ונפרדו ללשונות ושפות (בראשית י"א, א'-ט' ובמדרשים). מאז החלה ההתגדרות הלאומית והלשונית, את מקום האחווה והשיתוף של פעם תופסת תחרות ועוינות.

אחד היה אברהם בנסיון ללכד שוב את העולם סביב רעיון שכולו חיוב, והוא הולך וקורא בשם ה'. קריאתו אינה מופנית לעם מסוים או לשבט, אלא לכל המוכן להטות אוזן ולמרוד בשגרה ובמוסכמות (על כן הוא קרוי אברהם על היותו "אב המון גויים" – בראשית י"ז, ה').

אלוקיו של אברהם, אלוקי חסד הוא ("תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" – סוף מיכה), ובשם אלוקי החסד הולך הוא וקורא, מטיף הוא לאהבה גדולה ("אברהם אוהבי", ישעיהו מ"א, ח') שצריכה לקרב איש לרעהו עם לעם בריאה לבורא.

עם שיש שכר לפעולתו ובחרן עושה הוא נפשות, קרוא הוא ע"י הקב"ה לילך למרכזו של עולם לארץ כנען ושם להשמיע ברמה את קריאתו, ולבנות מזבחות לאלוקי החסד והאהבה. עליו להפוך את הארץ למרכז בינלאומי של חסד ואחווה. והוא הולך ממקום למקום ומשפיע, את חסדיו על הכל ומפנה רגשי תודתם אל האלוקים. ושוב בעולם שפה אחת ודברים אחדים, שפה שכולה חיוב וברכה בה.

"אחות לנו קטנה – זה אברהם שאיחה את כל באי העולם. בר קפרא אמר, כזה שהוא מאחה את הקרע" (ב"ר, ל"ט, ג')

אז פורצת המלחמה העולמית. מלחמה שכמותה טרם ראה העולם, ורעיונות החסד והאחווה נשטפים בנהרי נחלי דם. ארץ כנען שצריכה היתה להיות מרכז של שלום ואחדות הופכת לגיא הריגה נורא.

יש לך צער גדול מזה? כל מפעל חייו, כל משאת הנפש למענה עמל ועשה, הכל יורד לטמיון, חרב העולם בעדו.

ד.

מלחמה זאת אינה בין אומות רעות וטובות.רשעי עולם מצויים בשני המחנות, אמנם נלחמים הם זה כנגד זה, אך דומה ומלחמתם אינה אלא כנגד תורת השלום והחסד של אברהם. ושני הצדדים יחד אינם מפנים חיציהם אלא כנגדו.

" א"ר אחא: לא באו להזדווג אלא בתוך גלגל עינו של עולם" – (ב"ר, מ"ב ד'.) [וראה פרשני המדרש שהכוונה לאברהם שרצו לבוא כנגדו].

לא מצינו שכוונו להילחם באברהם פיסית, אך עצם המלחמה אותה הם מנהלים, מנפצת את כל האידיאות אותם ניסה אברהם להפיץ בעולם.

מה טבעי יותר לאברהם מלהיות יושב מן הצד ומיצר על שכך הולך לטמיון מפעל חייו שלו. וכמו משתדל הוא עתה לבצר את משכנו שלו ואת כל כוחו משקיע בחניכיו ילידי ביתו, לנטוע בתוכם נטעי חסד, ואחווה, ושלום חרף ההרס והאכזריות הסובבים אותם.

...עד שבא הפליט.

ה.

"ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברהם וילכו, והוא ישב בסדום ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שגן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם וישמע אברם כי נשבה אחיו".(בראשית י"ד, י"ב-י"ד)

בלתי צפוי מתרחש. אברהם איש השלום והאהבה מחמש את בני ביתו ומוציאם למלחמה.

היכן חסדו של זה? היכן מוסר שלומו?

כך ודאי תמהים הכל. לא על חנם קורא לו כאן הכתוב בשם "אברם העברי" להדגיש כי "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (ב"ר מ"ב, י"ג). עתה לאחר כל המפעל הגדול כשרבים נמנים על מחנה? אכן, דווקא עתה. דווקא הנמנים על תלמידיו וחניכיו הם שאינם יורדים לסוף דעתו. איש חסד ומלחמה? והם, חניכיו ילידי ביתו, האמונים עלי חסד, ממאנים לצאת למלחמה (בתרגום יונתן לפסו' י"ד: "...וזיין ית עלמוי דחניק לקרבא מרבנייו ביתיה, ולא צבו למהלכא עימיה ובחר מנדון ית אליעזר..." בזאת גם מוסבר ההבדל שבין פשט הכתוב שנטל 318 ילידי ביתו, לדרשת חכמים שרק אליעזר הלך עמו). כי רק אברהם ואליעזר, תלמידו הנאמן ביותר, יודעים כי גם מלחמתם זאת נובעת מעומק תחושת חסד ואחווה.

יש ותחושת החסד והאחוה היא התובעת להיאזר בגבורה וליטול חרב ביד, על מנת לחלץ את הקרוב משביו (ויושם לב: זה הקרוב כבר הספיק להתרחק והכתוב מדגיש – "...והוא יושב בסדום", ואברהם כבר קנה לו חברים ושכנים קרובים, הטובים, מאחר רחוק, ואף זאת מודגש בכתוב – "והוא יושב באלוני ממרא... והם בעלי ברית אברם")

ו.

מעתה יובן מדוע כה חרד אברהם מליטול מה מן הרכוש שהציל. לבל ייראה חלילה כשכיר חרב, המבקש ליהנות מנצחונו במלחמה (ושמא כך רצה להציג את הדברים למלך סדום). חוט אחד או שרוך נעל שהיה נוטל בכוחו להחליש את הבסיס המוסרי העמוק לצאתו של אברהם למלחמה. זאת ועוד.

עד שהאחרים (מלכי צדק מלך שלם, מלך סדום) חוגגים על נצחונו היה ליבו נוקפו והיה ירא ונזקק לעידוד מיוחד – "אל תירא אברם", (ט"ו, א'). מדוע ירא?

"רבי לוי אמר, לפי שהיה אברהם מתפחד ואומר, תאמר – אותן אוכלוסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמיים אחד" (ב"ר, מ"ד, ה').

עשה אמנם את שמוטל היה עליו אך שמא בסערת המלחמה גם פגע בזכאים. (עוד שם במדרש הסבר אחר לפחדו: "תאמר – אותם מלכים שהרגתי, שבניהם מכנסין אוכלוסין ובאים ועושים אתי מלחמה". מדוע לא שקל את הדבר קודם שיצא להילחם? אכן, לימוד גדול כאן. משחש אברהם כי עליו להציל את לוט משביו לא ערך חשבונות ועשה את שחייב היה לעשות, ורק מששלמה המלאכה אז התיירא. "ונכתב הסיפור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברם עם האל, בוטח בו בכל לב. כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו כמו שעשה אברהם אבינו". – לשון הרד"ק).

אולי סיבה נוספת ליראתו.

ירא שמא ירד לטמיון כל מפעל חייו. שמא הוא עצמו בהופיעו כאיש מלחמות סתם את הגולל על תורת החסד. והבטיחו הקב"ה שאין מקום ליראה זאת ועוד שכרו אותו ופעולתו לפניו, ומלחמה זאת שמביאה גדולה לאברהם (ב"ר מ"ב, ז') ולדרכו, בהראותה כי מלחמה צודקת שביסוסה חסד ומוסר סופה ניצחון, בהראותה כי החרב אינה שמורה רק לרשעים ויש וגם צדיק אוחז בה ואינו מכניע עצמו בפניהם (והתאזרותו של אברהם במידת הגבורה עמדה לו בנסיונות הבאים של שילוח הגר ועקידת יצחק).

ז.

מאותה שעה, כל אימת שמלכויות מתגרות מלחמה וכמו אימה נופלת על ישרים שבבני אדם לגורלו של עולם, גורל גשמי, רוחני ומוסרי, כולה כנגדה גם תקוות אור גדולה.

" א"ר אלעזר בר אבינא: אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגלו של משיח. תדע שכן, שהרי בימי אברהם ע"י שנתגרו המלכויות אלו באלו באה הגדולה לאברהם (ויש גרסא – הגאולה)" (ב"ר, מ"ב, ז')

מלחמה – הרס אישיות ויסודות. שמא צופנת בחובה אפשרות לשינוי חיובי לקראת תיקום שלם.