ליקוטי פרשת השבוע

"ויאמר הנני..."

ויאמר הנני – "הנני" לכהונה, "הנני" למלכות, "הנני" לשחוט, "הנני" ליהרג. (תנחומא הקדום, וירא, מ"ד)

הקב"ה קורא: "אברהם אברהם" והתשובה – "הנני".

"הנני" – לכל שליחות מטעם ההשגחה העליונה, לכל פקודה מאת ה', גם הקשה ביותר והנשגבה ביותר.

"הנני" – מיד, ללא שאלה וללא תנאי.

"הנני" – כולי, לא שיעור וללא שיור.

ומסתבר: הנני של אברהם אבינו הוא תורה לזרע אברהם לדורות עולם. אדם מישראל, לפי כוחו, זמנו ומקומו, צריך לומר: "הנני" – לאשר נדרש ממנו, לפי כוחו ובאותו זמן ובאותו מקום. "הנני" – לכל אשר ידרש לכלל ולפרט. לכל שליחות, אם נעימה ואם בלתי נעימה, אם קלה ואם קשה, אם של הפסד ואם של שכר.

ורק מי שעונה "הנני" – לכל פקודה זוכה לכבוד וגדולה.

"הנני" – היא הדרך: דרך האדם בעולמו של הקב"ה. (הרב אלימלך בר שאול, ריח מים)

*

"והוא יושב פתח האהל..."

לראות, אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו (רש"י). אברהם יושב על פתח של גן עדן ומסתכל, אם יש מי שעבר עבירה ושב בתשובה – יכניסהו לגן עדן. (אדמו"ר ר' שלום מבלז)

*

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב חיבב מאד מצות הכנסת אורחים. בנעוריו, שעה שעדיין היה סמוך על שלחן חותנו, כבר היה נוהג לשמש את האורחים בעצמו. כעס עליו חותנו. פעם אחת כשמצאו מתעסק ב"מלאכה בזויה" זו, אמר לו ברוגז: לוי יצחק, הרי בשכר של פרוטות אחדות יכול המשרת לעשות עבודה גסה זו. איזו חכמה – ענהו ר' לוי יצחק – לכבד את הערל במצוה גדולה כזו ועוד לשלם לו שכר. (חסידים מספרים)

*

מעשה בר' יחיאל מאיר מגוסטינין אחרי התענית ביום קיץ ארוך. ישבו כל בני משפחת חותנו לסעודה, איש לא חסר, פרט לר' יחיאל מאיר.

לאחר שעה בא גם הוא כולו קורן אור ועמו אורח קבצן נודד. היכן היית אחר הצום? – נשאל.

נענה להם ר' יחיאל מאיר: כמוני כמוכם אצתי להשקיט את הרעבון, אתם הייתם רעבים ללחם ואני לאורח. (בית קוצק)

*

"למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'..."

ר' חיים מצאנז היה רגיל לומר: בצעירותי בקשתי להחזיר את כל העולם למוטב ולקרבם אל ה' יתברך. לימים ראיתי שאת כל העולם לא אוכל לתקן ובקשתי לתקן לפחות את בני עירי. לאחר מכן קראתי על עצמי: ולואי ואוכל לעשות לבני ביתי ולנטוע בלבם יראת שמים. לסוף ראיתי שאני תופס מרובה וכדאי לי להסתפק במועט לגמרי ולחפש לעצמי דרך תשובה, ובעוונותי הרבים אף דבר זה לא עלה בידי. (שער החסידות)

*

"ואני עפר ואפר..."

כל אדם צריך שיהיו לו שתי כיסים. באחד – "בשבילי נברא העולם", ובשני – "אנכי עפר ואפר". אלא שצריך לדעת כיצד להשתמש בהם, בכל אחד במקום המתאים ובזמן הנכון, לפי שהרבה טועים ומשתמשים בהם במדה הפוכה. (ר' בונם מפשיסחא)

*

"ויפקח אלקים את עיניה..."

אמר ר' בנימין, הכל בחזקת סומים עד שהקב"ה מאיר את עיניהם. (ב"ר נ"ג).

בעל חידושי הרי"ם אמר: ראה ולמד מכאן: כל מה שנצרך לו לאדם עומד ומוכן לפניו, רק צריך שיזכה האדם וה' יפקח את עיניו ויראה את אשר עומד לפניו. וזאת היתה תפילתו של דוד (תהלים קי"ט יח): "גל עיני ואביטה". (מאוצר החסידות)

*

"ויכרתו שניהם ברית..."

אע"פ שכרתו ברית מדינית, הוסיפו להיות נפרדים זה מזה בחיים הפרטיים, הרוחניים-תרבותיים, אברהם לחוד ואבימלך לחוד. (ר' בונם מפשיסחא)

*

"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו..."

גדולתו של אברהם בעקידה היתה בזה שגם ביום השלישי עוד לא פגה ההתלהבות. בהתלהבות רגעית אין הנסיון גדול כל כך; אבל ביום השלישי אחרי טלטולים, מעצורים ועכובים עדיין לא נחלש המרץ, אלא "וישא אברהם את עיניו", הוא היה עדיין במצב של עליה והתנשאות. (הרבי מ"מ מקוצק)

*

"וישם אותו על המזבח ממעל לעצים..."

"מהו "ממעל", מלמד שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד כד"א: שרפים עומדים ממעל לו" (תנחומא הקדום).

המאורע הנשגב של העקידה התרחש על הר המוריה, אך לא על ההר בלבד, אלא גם הרבה למעלה ממנו. הרבה למעלה מכל מושג של זמן ומקום וגם בתוך זמן ומקום.

האב העוקד והבן הנעקד עמדו במלא ההרגשה של אב ובן, אך רמים ונישאים מכל רמה גבוהה שהגיעו אליה עד אז. יחידי הדורות ורמים ונישאים מכל רמה גבוהה שהם עצמם הגיעו אליה עד אותה שעה. העין האנושית היתה אולי רואה שני אנשים בראש ההר והיתה אולי מבחינה בעוד פרטים, אבל התמונה היתה שרפים עומדים ליד כסא הכבוד... (הרב חרל"פ, "מן הבאר")