מכתב לקו / נפתלי לוין
"ויהי אחר הדברים האלה, והאלוקים נסה את אברהם, ויאמר אליו: אברהם! ויאמר: הנני." (בראשית כ"ב, א')
למדתי דבר מפתיע, במשך מלחמת יום הכפורים. מדברים גם היום בעורף על גלויי גבורה שראינו ללא הרף – גם בימים הראשונים של הלחימה, ולא פחות כשהיוזמה עברה לידינו.
והנה משוחחים עם חיילים בחזית (בראיונות, או במפגשים אישיים פה ושם), ומתברר שאין המלה "גבורה" תופסת מקום אצלם כלל. אדרבה: היא מלה לא מקובלת בשפת-צבא. "גבורה? לא... עושים מה שצריך, זה הכל."
ותמהתי: האם באמת הפער בין הרחוב בעיר לבין המוצב אי שם בסיני או בגולן הוא באמת כה גדול? הייתכן שבעורף נדבר על גבורים, ואותם גבורים יכחישו בכל גבורה שהיא וידברו כאילו הם פקידים העושים את עבודתם באמונה במשרד – ותו לא?
אולי פרשתנו פותחת פתח לתשובה. שהרי מי לנו גבור כאברהם אבינו? להקריב בן יחיד ואהוב בודאי דרש גבורה עצומה ממנו, אם לא את כל כוחות נפשו. ובמה מתבטאת גבורתו? במלה אחת קצרה – "הנני". הנני לכל בקשה. הנני לגורל נעים, והנני חלילה לגורל כואב. הנני, ואפילו קודם שאדע בשביל מה, הנני. הנני – ומשם ואילך. שתיקה, ובהמשך פסוקי העקידה, שומעים אני רק אודות פעולותיו של אברהם: חריצותו למילוי התפקיד בלי להסס ולהתלבט, משמעותו מלאה לפקודות הקב"ה.
כלומר, גבורה היא בביטויה הגדול ביותר, מילה אחת: נכונות. לא התרוממות מיסטית חולפת היא, ולא גילוי כח על אנושי פתאומי. אלא (כדברי החייל הפלוני ששמעתי) "לעשות מה שצריך".
אבל איך עושים את ה"מה שצריך" הזה? כנראה עושים אותו בלי להתחשב בעליונות מספרית; בלי להירתע מסיכון מידי, כדי לחלץ פצוע או נופל; בלי לעשות חשבונות, סטטיסטיקה, חשבונות, צ'אנסים. רק להגיד, פשוט "הנני" – ולפעול.
הלוואי שהיה הרבה לספר אודות הישיבה הפעם; אבל מה נעשה והוחלט שהעלון ייצא קרוב לפעמים בשבוע?
בכל זאת הנה החדשות ועיקרן תחילה:
על פי המלצת הרב ליכטנשטיין הוכנס סדר חדש למסלול הלימודים. מעתה פוקדים שלושה או יותר מבני הישיבה את בית המדרש עשרים וארבע שעות ביום, כדי לקיים ככל האפשר את המדרש ש"עומדות היו רגלנו במלחמה, הודות לשערייך ירושלים המצוינים בהלכה".
השבת עברה בשקט. כארבעים מהוותיקים נוכחו יחד עם שני חיילים שגויסו לשמירה פה באזור ונהפכו ליום אחד לתלמידים מן המנין, לשמחתם.
מבקרים ממשיכים לזרום הנה. שמעון בלום, אורי מינצר, יואל, דוד נתיב, עדי מינץ... תודה לביקור ולד"שים, וחבל שלא יכולתם להישאר עוד יותר.
ואחרון אחרון חביב: ה"אופרוף" של יעקב פישר התקיימה בשבת שעברה בביתו בגבעתיים, וביום שני, הבעל"ט, חתונתו בתל אביב. מזל טוב! ויהי רצון שנמשיך לשמוע בשורות טובות מעין אלה בימים הקרובים.
ולכולכם – להשתמע, ויותר מזה, להתראות בקרוב!