הנשק החדיש "עוזי" / נפתלי לוין
חמש וחצי בצהריים, יום שלישי. הלימודים כבר נמשכים בישיבה כשבוע וחצי וחוץ ממספר המצומצם קצת של התלמידים, ממש אין שינוי. ניסן עובד במשלוח ה"עלון שבות" החדש. מוטי וז'בו עוזרים באריזת העלונים, אני עוסק קצת בגלויות, ורעש-של-תורה מיתר התלמידים ממשיך לצאת מבין כתלי בית המדרש.
מופתעים אנו לא מעט פתאום לראות את פניו, עתה מזוקנים, של חייל ותיק – עוזי הגיע לביקור. שזוף טוב, מחייך כרגיל. לכמה זמן החופשה? עד יום חמישי. ואפילו קודם שהוא מגיע הביתה להורים או לארוסתו, נסע למקום הקרוב ביותר ללבו, כנראה, - לישיבה.
ובשיחה קצרה שתופים אנו איתו, מתגלה הנשק המיוחד הזה שלנו בכל כוחו: "הניסים לפעמים גדולים; אפילו רוב הזמן הם קטנים. ומצטרפים זה לזה מהר. פגז נופל כמה מטרים ממך בצד זה, ואחר כך מצד זה... ובסך הכול אתה רואה נס". "הבעיה היא שאין לי חברותא – אני צריך ללמוד כל הזמן לבד..." ומה ללמוד כמה קילומטרים מהעיר סואץ? גמרא, כמובן.
הוא מצטרף למעריב בדביקות. נותן עוד כמה "שלום, מה נשמע?" לאמריקאים החדשים – ובלי לאכול, כמובן, ארוחת ערב, הוא כבר בדרכו הלאה. והציפייה הנשארת – שהוא, ושכולכם, תבקרו בפעם הבאה ביקור קבע, בעתיד הקרוב.