גדרי מילה בדין גוי שמל / הרב יהודה שביב

"ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך... המול ימול..." (לך-לך י"ז, ט'-י"ג)

א.

פסק הרמב"ם בהלכות מילה פ"ב ה"א:

"הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש. אבל עכו"ם לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה".

הלכה זו קשה גם מצד תוכנה וגם מצד מקורה. אשר למקור ההלכה מסכם הכסמ"ש שהרמב"ם כנראה הסתפק אם רב ורבי יוחנן הלמדים מפסוקים כי מילת גוי פסולה אכן סוברים כך, או שלדעתם האישית כשרה המילה והם רק חיפשו מקור לדינו של רבי יהודה הנשיא. מספק זה קבע הרמב"ם: "שלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה". (לשון הכסמ"ש). וכבר תמה בעל "שאגת אריה בסימן נ"ד אם אכן ספק לו להרמב"ם, כי אז היה צריך לפסוק להחמיר ולהצריך לחזור ולמול מספק ככל ספק דאורייתא שמחמירים בו.[1]

ב.

במסכת עבודה זרה כז. הובאו שני פסוקים כמקור להלכה שמילת גוי פסולה.

"מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ורבי יוחנן המול ימול".

וכדבריהם פסקו ראשונים: בה"ג בהלכות מילה. שאלתות וירא י, שמות לז. הריף בשב סוף פי"ט וכן תוס' בע"ז שם.

אם פסולה היא מילת הגוי מדוע לא תתחייב מילה שניה הרי לא היתה כאן מילה?[2]

אכן קבע הסמ"ג שיש להטיף ממנו דם ברית. וגם רבינו מנוח וגם הבית יוסף בסימן רס"ד מנסים להבין כן גם בדעת הרמב"ם. (וראוי להדגיש שהנחה זו של הב"י אינה עולה בקנה אחד עם הבנתו את דברי הרמב"ם בביאורו כסמ"ש שהובא לעיל.)

אל הבנה זו תמוהה לענ"ד שהרי כשיש צורך בהטפת דם ברית כתב זאת הרמב"ם במפורש. כך בגר שנימול כשהיה עכו"ם וכך בקטן שנולד כשהוא מהול. (פ"א ה"ז).

יתירה מזאת: בעל "ערוך השולחן" (יו"ד רס"ד ס"ז) מבין מלשון הרמב"ם – א"צ למול – א"צ להטיף דם ברית, שהרי למול לא שייך כבר כלל כי נימול ועומד.

ג.

על כך שההבדל בין רב לרבי יוחנן אינו רק במשמעות דורשין, עומדים אנו מתוך נסיונות הגמ' למצוא נ"מ הלכתית מעשית בין שניהם, בתחילה ניסחה הגמ' (ע"ז כז.) לומר ערבי מהול וישראל ערל איכא בינייהו אך דוחה זאת ומסיקה:

"אלא איכא בינייהו אשה. למ"ד ואתה את בריתי תשמור, ליכא, דאשה לאו בת מילה היא. ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא".

משמע מחלוקת עקרונית כאן.

שמא ניתן לכרוך אותה בחקירה או בהבחנה המפורסמת באחרונים. מהי מצות המילה? האם עיקרה המציאות שלא יהיה האדם מישראל ערל, או שמא עיקרה העשיה החיובית של המילה. (מההלכה, שהנולד מהול יש להטיף ממנו דם ברית, אין להוכיח, כי ברור שגם לצד הראשון צריכה אותה מציאות להיות נעשית המעשה המילה ולא באה מאליה.)

ונראה היה לומר שזאת מחלוקת רב ורבי יוחנן רב הלמד מ"ואתה את בריתי תשמור" הבין שעיקר המצוה היא העשייה החיובית מעשה המילה, ורק אותם שנעשה בהם מעשה זה, היינו הדומים לאברהם, הם היכולים למול, ולכן ממעטים אשה. אך לרבי יוחנן העיקר היא מציאות הסרת הערלה ולמד מן הכתוב "המול ימול", הנימול היינו שאני ערל הוא היכול למול אחרים. ועל כן גוי נחשב כערל (אף אם נימול הוא, כדברי הגמ' שם), משא"כ אשה, במציאות אינה ערלה ולכן לרבי יוחנן אשה כשרה למול. (עפי"ז חובן מאד דרשתו של רבי יוסי מהכתוב "המול ימול" שמן התורה אין צריך שהמילה תהיה לשמה (ע"ז שם) כי הכתוב הזה מתאים להבנה שהעיקר במצוה הוא הסרת הערלה וכדי לקבוע מציאות זאת אין צורך בלשמה. משא"כ להבנה שהעיקר מעשה המילה.[3]

ד.

באותה הלכה קבע הרמב"ם שאשה כשרה למול. משמע: פסק כרבי יוחנן הלמד מ"המול ימול". משמע: תפס שעיקר המילה – הסרת ערלה. ולכן אם אמנם מילת גוי פסולה הרי סו"ס מציאות של הסרת ערלה נעשית ע"י הגוי ולכן "אם מל (הגוי) אינו צריך לחזור ולמול שניה".[4]

אין זה דומה לנולד מהול וגר מהול, שיש להטיף דם ברית כי צריך שלא יהיה ערל ע"י מעשה שנעשה בו בזמן החיוב.

ה.

החת"ס בתשובותיו (יו"ד קל"ב) מביא קושיא ששמע והיא: אם כן לרמב"ם מילת גוי כשרה בדיעבד מדוע מתירים למול בשבת מילה בזמנה והלא אפשר ע"י גוי?[5] ותירץ החת"ס אמנם מהול הוא הנימול אך המצוה לא נתקיימה כאן כי המצוה (המוטלת על האב או על הבי"ד) יכולה להתקיים רק ע"י שליח ישראל, אך גוי אינו בר שליחות. ולפיכך מסביר החת"ס, כתב הרמב"ם, שנכרי לא ימול לכתחילה.[6]

ויש לתמוה, שהרי גם לקטן אין שליחות (בדין אותם שאינם בני דעכת שאינם נעשים שלוחים) ובכ"ז הבחין הרמב"ם בין קטן לנכרי. לגבי קטן פסק שרטן מל במקום שאין שם איש. ונראה היה לומר שאכן אין כאן מעשה המצוה אך לא משום שגוי אינו בר שליחות אלא משום שהתורה מיעטה אותו במפורש ממעשה המצוה באמרה: "המול ימול" וכדרשת רבי יוחנן. משא"כ קטן, שלא נתמעט מהכתוב, ואם מל קטן נתקיימה המצוה.

ו.

הבחנה זאת שבעיקרי מצות המילה מוצרת לה ביטוי בדברי המדרש. ושם מקום לשני העיקרים גם יחד.

"שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים... אמר לו למה אתם מולים? א"ל: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכן הקדמתי ואמרתי לך מעשי בשר ודים הם נאים משל הקב"ה. הביא לו שבלים וגלוסקאות אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים... א"ל טורנוסרופוס: הואיל והוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? א"ל ר"ע ולמה שוררו יוצא לא תחתוך אמו שוררו? ולמה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות אלא כדי לצרף בהן". (תנחומא תזריע ז' (מהד' בובר)

נמצא מחד באה המילה להשלים ולשכלל את מעשה הבריאה, תפקידה ועיקרה – הסרת הערלה. ויחד עם זה יש בה עצם קיום המצוה כדי לצרף בה את האדם מישראל.[7]

"מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו הוא אוהב את כל הבריות כולם בלא שום שיור כלל, וכל מעיינו הוא בעלייתם ותיקונם, והדרכים של תיקונם נעשים מלאים מוסר ויושר לפי רב הופעת האמונה שבלבו". (מדות ראי"ה, אמונה, ד')