"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"
רמב"ם, פ"ה מהלכות מלכים ה"א:
"ואיזו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".
מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק מנה הרמב"ם כמצוות עשה בספר המצוות, מצוות קפ"ז, קפ"ח ועוד. כ"ז עפ"י פסוקים מפורשים. מלחמת המצוה של "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" – מה מקורה?
המשנה בסוטה דף מד:
"בד"א (שהירא ורך הלבב חוזר מעורכי מלחמה) במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
אמר ר' יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
ובגמ' שם:
"א"ר יוחנן רשות דרבנן זוהי מצוה דר' יהודה. מצוה דרבנן זוהי חובה דר' יהודה. אמר רבא מלחמות יהושע לכבוש דברי הכל חובה. מלחמות בית דוד לרווחה ד"ה רשות. כי פליגי למיעוטי עובדי כוכבים דלא לייתו עליהו מר קרי לה מצוה (ר' יהודה), ומר קרי ליה רשות (רבנן)."
לפי דברי הגמרא ר' יהודה סובר "שלמעוטי עובדי כוכבים דלא לייתו עלייהו" זוהי מלחמת מצוה (ולפי דעתו, כנראה, למלחמה זו אין לוקחים חתן מחדרו וכלה מחופתה אלא רק פוטרים אותו ממצוה אחרת). האם התכוון הרמב"ם, לדעת ר' יהודה, באמרו ש"עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" הוי מלחמת מצוה, ולפי דבריו "למיעוטי עו"ג לדלא לייתו" ו"עזרת ישראל מיד צר" הוי דבר אחד?
קשה לומר זאת:
א. ר' יהודה במשנה הוי יחיד כנגד רבים.
ב. לא חילק הרמב"ם בין חובה למצוה, ולדברי ר' יהודה יש חילוק כפי שכתבנו לעיל.
ג. בשיירי הקרבן על הירושלמי (סוטה שם) כתב: מי איכא למ"ד דעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם לאו מצוה היא. דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו כדכתיב "לא תעמוד על דם רעך" וכתיב "והשבותו לו" – זו אבדת נפש. והא דאמר בבבלי למיעוטי עכו"ם דלא לייתו עלייהו, אין הפירוש להצילם מיד צר שבא עליהם, אלא הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למונעם שלא יהיה בהם כח לבוא על ישראל.
לפי דברי שיירי הקרבן פסק הרמב"ם שמלחמת ישראל מיד צר הבא עליהם הוי מלחמת מצוה מפני הדין שלא תעמוד על דם רעך והשבת אבדת הנפש. ועל דין זה לא יחלקו רבנן שהוי מלחמת מצוה. ומה שדבר ר' יהודה על מלחמה "למיעוטי נכרים דלא לייתו עלייהו", הכוונה היא למלחמת מנע, ורבנן סברו שהיא מלחמת רשות.
בשו"ע או"ח סימן שכ"ט ס"ו פסק: "כותים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת, באו על עסקי נפשות ואפילו סתם יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". והרמ"א מוסיף בשם האור זרוע: "ואפילו לא באו אלא רוצים לבוא". לכאורה, משמע מדבריו שמלחמת מנע בשעה שהם רוצים לבוא הוי כמלחמת מצוה.
לעומת זאת המאירי בבית הבחירה לסוטה כ' וז"ל:
"לא נחלקו (ר' יהודה וחכמים) אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבואו עליהם שמכינים עצמם לכך, שלדעת ר' יהודה הרי זו מצוה ולדעת חכמים כל שלא באו רשות הוא" עכ"ל.
דבריו צריכים ביאור במה שכתב שאויבים ש"מכינים עצמם לכך" זוהי מלחמת מצוה רק לר' יהודה. לכאורה, לפי דבריו יוצא שמלחמת מנע כל זמן שהאויבים לא באו ממש הוי מלחמת רשות.
מקור מפורש לדברי הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצוה גם לרבנן, הוא בירושלמי סוטה שם, וז"ל הירושלמי:
"רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות (מצוה) כגון אנן דאזלינן עליהון מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן".
ומה שרבי יהודה קורא חובה קורין רבנן מצוה. ומצוה דר"י רשות לרבנן. וע"כ לרבנן "אנן דאזלינן עליהון" הוי רשות "דאתיין אינון עלינן" הוי מלחמת מצוה. וא"כ עזרת ישראל מיד צר שהרמב"ם כתב דהוי מלחמת מצוה הוי כ"אתיין אינון עלינן" שבירושלמי, שהוי מלחמת מצוה לרבנן. ו"למיעוטי עובדי כוכבים דלא לייתו עליהו" שנזכר בבבלי כמלחמת רשות לרבנן הוי כ"אנן דאזלינן עליהון" בירושלמי, דלרבנן הוי רשות. מה שיש לעיין עוד הוא בהגדרת "דאתיין אינון עלינן" שהוי מצוה לרבנן, האם דוקא שבאים או גם כשעומדים לבוא. וזה תלוי, לכאורה, בהבנת האור זרוע והמאירי דלעיל.