סדר התקיעות ומשמעותן / יואל בן נון

מחלוקת היא בגמרא אם הקפת התרועה בפשוטות נלמדת מהעברת שופר ביום הכיפורים של יובל, או מתקיעת תרועה בחצוצרות (ר"ה ל"ד.).

אמנם לענין משמעות הקולות ודאי שעלינו ללמדה מפרשת חצוצרות (במדבר י'), שם למדנו:

"עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם
והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות.
ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד.
ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל.
ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החנים קדמה,
ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החנים תימנה,
תרועה יתקעו למסעיהם. ובהקהיל את הקהל
תתקעו ולא תריעו.
וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם
והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ד' א-להיכם ונושעתם מאיביכם.
וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם,
ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם
והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם אני ד' א-להיכם."

מסתבר כי הפשוטה באה בהקהל את העם, ולדורות על קרבנות המועדים ור"ח, ואילו התרועה באה למסעות ולמלחמה, אלא שהיא מלווה בתקיעה לפניה ולאחריה כאשר נרמז בפסוקים (ותקעתם תרועה - תרועה יתקעו). וביתר הרחבה, באה הפשוטה להביא אל התורה הנאמרת בהקהל (דברים ד' י, ל"א יב), ויום מתן תורה נקרא יום הקהל (דברים ה' יט, י"ח טז), וקהל זה הוא כלל ישראל, נמצא שמתיחסת פשטותם של ישראל לפשטותה של התורה, ושניהם, הקבלה והמקבל, נמשכים ממקום שהכל בו פשוט - תמים ושלם.

ולדורות נמשכת שמחת הקהל בעליה לראות את פני ד' במועדים, מאותה פגישת מועד - ונועדו אליך כל העדה - שלבני ישראל עם הקב"ה במדבר כחסד נעורים ואהבת כלולות (על פי ירמיהו ב').

"הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג' ג). בלשונו הקצרה של הרמב"ן כאן יאמר "כי הפשוטה רמז למידת הרחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, על כן יאמרו ובנחה - "שובה ד' רבבות אלפי ישראל", וכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם, כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים". מוסיף הרמב"ן לענין הפשוטה את הרחמים המתגלים בתשובה אל ד' - "שובה ישראל" (הושע י"ד ב) מכאן ו"שובה ד' רבבות אלפי ישראל" מכאן, ומדת הרחמים מתגלה.

ובדרך סכום בעולת ראיה (ב' עמ' שכ"ו):

"התקיעות, מצד התעוררות התשובה יש לכוון בהן, כי עקר הכח של קדושת ישראל הרי הוא מונח בעולם שכולו ארוך ששם הוא שורש קדושתם, שהיא הדבקות הטבעית שמצד נשמתם באור ד', וזאת היא הפשוטה שלפניה."

התרועה לעומת זאת מובילה אל המסעות ואל המלחמה לשעה ולדורות והיא משקפת את המשברים, את הקשיים, המאבקים והאתגרים שבחיים - "ויסעו מהר ד' דרך שלושת ימים, וארון ברית ד' נֹסע לפניהם, דרך שלשת ימים, לתור להם מנוחה". נסעו ממקום המנוחה , ונכנסו אל המשברים (נסיונות ותלונות וכד') כדי לבוא אל המנוחה ואל הנחלה לבסוף, אבל רק אחרי מלחמות כנען.

ובלשון הרמב"ן -

"כי התרועה רמז למדת הדין, כי כן כתוב במסעות "על פי ד' ביד משה", והיא המנצחת במלחמה, וכתוב "וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם", ועל כן אמר משה (בנסוע הארון "קומה ד' ויפוצו אויביך) ויפוצו משנאיך מפניך"... וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה דכתיב "עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם" וכתיב "ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה" (יהושע ו') ולכך היתה חרם". וכן הוא לחוקת עולם במלמות הדורות. (בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא - סנהדרין צז.)"

והרמב"ן בפרשת אמור (ויקרא כ"ג כד) קושר את הכל לראש השנה שנקרא "יום תרועה" או "זכרון תרועה מקרא קדש", והנה פרוש יום תרועה הוא יום דין, אך "זכרון" ו"יום" רומזים אל הרחמים (כמו שופר - תרועה ביום הכיפורים של יובל) -

"והנה הוא יום דין ברחמים, לא תרועת מלחמה, ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה... אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים, תקיעה לפניה ולאחריה..." (לשון הרמב"ן)

מן המשברים שבדרך "מהר ד'" "אל המנוחה ואל הנחלה" באים אנו אל המשברים הכלליים והפרטיים שבענין התשובה בדרך אל יום דין ברחמים - בפירושו של הרב זצ"ל בהמשך הדברים שבעולת ראיה -

"אמנם הכח הזה (הפשוטה שלפניה) צריך לפעול על המדות ועל המעשים (שהם אינם כבר בעולם שכולו ארוך כי אם בעולמנו זה, השבור), ומתוך שהמדות הנן רוחניות בתכונתן, אבל אין להם אותו הכח הרוחני של השורש העליון, שהוא מתגלה ע"י עצם הנשמה בהבהקת השכל על כן השברים הם באים בצורה של פרוט לעומתן, כלומר, שמתוך השורש השכלי הארוך והפשוט יתחדשו המדות להיות מושפעות מקדושת השכל, וכשהמדות מתקדשות מתקדשים המעשים על ידן. ומתוך שהמעשים הם יותר פרטיים ויותר מוגבלים מהמדות, על כן הם נרמזים בתרועה שהיא נפרטת לקולות קצרים. ומכאן חוזרים אל התקיעה ואחר כך ע"י השפעת המדות שהושפעו מקדושת הנשמה בשרשה, והשפעת המעשים שמתילדים על ידן, מתגלה השורש העליון שהיה בתחלה אצור רק בכח, ויוצא אל הפועל. וזהו התוכן של הפשוטה שלאחריה. אמנם לפעמים יש שאין השורש יכול להחיות את המדות מפני חלישותו, והוא מחיה רק את המעשים, וע"י ההרגל של המעשים הטובים יבוא אחר כך התיקון גם אל המדות, וזהו התכן של התר"ת.

ובאופן זה המדות נבלעות במעשים, ועל כן לא יבוא לעולם תשר"ת וכדחז"ל, כי אם תשר"ת, תש"ת, תר"ת - ולפעמים אין השכל מחיה מיד את המעשים, מפני המניעות של הדברים הצדדיים, ומכל מקום הוא מחיה את המדות, והמדות גורמות להחיות את המעשים (אחר-כך), וזהו הרמז של התש"ת.

ונראה שיותר מצויה תחית המדות ככללותן ע"י השכל, על התש"ת הוא קודם לתר"ת. אבל התיקון בא בין ע"י המדות שהן מחיות את המעשים, בין ע"י המעשים שהם מחיים את המדות, וכהידיעה חודרת עד המעשים, אז התיקון כבר פשוט ובטוח ועל זה נאמר "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון".

דברים אלה כבר כוללים פרוש השברים והתרועה, הגניחה והיללה, בכל אופני המנהג, והרי הם מזכירים את דברי רב האי גאון בענין מנהגי התקיעות מראשיתם - "וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים יבבות כבדים שהם שברים, אלו ואלו יוצאים ידי חובתם כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות תרועה הן, והיה הדבר נראה כחלוקה, אע"פ שאינה חלוקה, וכשבא ר' אבהו, ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהא ביניהם דבר, שלהדיוטות נראה כחלוקה", (רא"ש ור"ן לראש-השנה ל"ד, ועיין בב"י ר"ס תק"צ כיצד לישב לפי זה את לשון הגמרא).

אך הרמב"ם חולק כנראה על רב האי גאון (פ"ג מהל' שופר הל' ב', וראה בב"י שם), על כן מפרש לנו הרב זצ"ל, את הספק שבגמרא מצדו הפנימי, גם על דרך אחרת, וגם זה בענין התשובה (עולת-ראיה ב' עמ' שכ"ח) -

"הספק אם גנוחי גנח (אנחות - שברים) או ילולי יליל (יללות - תרועות), יש לומר שיש ספק ביסוד התשובה, ובכלל יסוד הצלחה האנושית ביראת ה' והישרת הדרכים, אם העקר הוא ההשכלה ודעת האמת או העקר הוא הרגש הישר. וכמו שיש חילוק בהתחלת הדרך, כן יש חילוק בתשובה, כי אם הרגש הטוב הוא יסוד ההצלחה, אם כן יסוד התשובה הוא תגבורת של רגשות הלב, ואם יסוד ההצלחה הוא ההכרה והדעה, אם כן יסוד התשובה יהיה גם כן ההסכמה הבאה מצד הדעת והרגש טפל אליו.

והנה גנוחי גנח בא ע"י חשבון, שנעצב על איזה דבר, אע"פ שאין הכאב דוחקו כל כך, וזהו לעומת תשובה שמצד הדעת. אמנם כשהכאב דוחק באופן איום ונורא אז צועק מכאב הלב בילולי יליל, והוא נגד הרגש. (...והנה יש יתרון להרגש שמפני שהוא מרושם ברושם חזק הוא מתקיים...) והמעלה היותר שלמה היא שתבוא התשובה משני הענינים: מדעת ותתגבר כל כך עד הרגש."

גם בדרך הספק והמחלוקת מגיעים אנו אל חבור דרכי התשובה השונות, כתקנת ר' אבהו, כדי לצאת ידי כולם. כל האמצעים וכל הדרכים מובילים להתגברות על המשברים - השברים והתרועות - כדי להוציא את הפרט ואת הכלל אל הפשוטה שלאחריה, שכן רואים אנו שלעולם לא תבוא תרועה בלא תקיעה לפניה ולאחריה, אע"פ שיש קיום לתקיעה בלבד בלא תרועה בהקהל. בלשון אחר: אין קיום ואין משמעות לשברם שאינם נמשכים מהקול הפשוט וחוזרים אליו, ואין טעם לעולם שבור בלא מקורו האלקי ובלא תיקונו השלם. אבל התשובה, תשובת הפרט והכלל באה מכח השורש הפשוט ומושכת אל הסכום הפשוט שבתיקון גמור.