לדמותו הרוחנית של רא"י קוק זצ"ל / הלל צייטלין הי"ד
האר"י ז"ל העלה את הקבלה לשמי השמים העליונים אע"פ שבמשלו האדיר הוא מלביש - כמקובלים שקדמוהו - את כל עולם ועולם מעולמות העליונים פרצוף אדם (אדם קדמון, אדם דאצילות, אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשיה) ומדבר הוא - הרבה יותר מן המקובלים שקדמוהו - על כל אבר ואבר מאברי האדם ועל כל גיד עורק ועצב, על כל מיני הבעות הפנים אולם בעצמותו של דבר בנמשל של ה"עץ החיים" ו"פרי עץ החיים" וכל "הכתבים" - העולמות העליונים הם מופשטים מכל מה שהוא אדם בתכלית ההפשטה.
בא הבעש"ט ז"ל והוריד את העולמות העליונים שבעליונים ואת כל הנסתרות אל האדם. ואע"פ שהבעש"ט משתמש דווקא בדרך ההפשטה והוא מבאר גם את כל קבלת ה"זהר" ואת כל קבלת האר"י בדרך "אצילי רוחני" נשגב שבנשגבים, מפני שברח אף מצל צילה של איזו הגשמה שתהי ומפני שנלחם כל ימיו מלחמת מגן ומלחמת תנופה בכל שבתאות גלויה ונסתרת והדבר גלוי וידוע לכל חוקר חסידות בעין בלתי משוחדת, שהחסידות הבעש"טית היא בכל כלליה ופרטיה בכל הלך מחשבתה ועומק שאיפתה - ההיפך הגמור והמוחלט מכל שבתאות. ולא עוד, אלא שממניעי החסידות המלחמה בפרנקיסטים ובכל יתר שרידי השבתאות - באותה שעה הוא מקרב את העולמות העליונים אל האדם אם לא אל האדם החיצוני, הרי אל האדם הפנימי אל הנפש האלוקית שבאדם ואל לבושי הנפש ההיא.
בא החב"ד ושם ליסוד מוסד של כל הסתכלות אלוקית את הכתוב: "מבשרי אחזה אלֹה" ואע"פ שהקבלה כולה נשענת על הכתוב האמור, שונה החב"ד מן הקבלה הרגילה בזה, שהוא החב"ד, חותך לתוך עומקי העומקים של חיי הנשמה, מכליל ומגדיר ומצריף את כל ההופעות השונות של אותם החיים, בונה מהם ארמון שיסודו בארץ, בחיי האדם התחתון, ושיאו מגיע עד לגבהי "עתיקא דעתיקין". הוא מייסד פילוסופיה, שאין בכל השיטות הפילוסופיות המקובלות באירופה ובאמריקה משלה לברק מחשבה ולדקות מחשבה, ומכונן פסיכולוגיה יחידה במינה שדורות יעברועד שתזנח האנושות את כל מה שהיא מכנה עתה בשם פסיכולוגיה ותעלה ותגיע לאותן הנשגבות והתעלמות שבנפש, כפי שראו אותן גדולי חב"ד.
"התניא" מיוסד כולו, כפי שכתב מחברו בשער ספרו, על הכתוב "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו" - "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה", כל עומקי הקבלה וכל שיא תועפותיה, הכל בנפש האדם ובעבודתו של האדם.
ואולם ה"אדם" של חב"ד הוא, לרוב, היחיד ביחודו. ואע"פ שמדובר הרבה בחב"ד על צירופי האורות ועל התכללות של כל הנשמות בסוד השכינה ובסוד כנסת ישראל בכל זאת אופן ההסתכלות של החב"ד, אופן ההשכלה שלו ואופן החדירה שלו, אופן המחקר האלוקי שלו וכל "הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" הוא ביחיד, ורק מתוך היחיד אנו מגיעים לנשמת הרבים, עבודת הרבים והתיקונים הנעשים בכל רחבי העולמות, ע"י עבודת הרבים.
בא הרב קוק זצ"ל, וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלחותיה, גאולותיה, צירופיה וזיכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים.
החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד.
משל למי שעמד במקום אחד ידוע במגדל גבוה ומסתכל במהלך הכוכבים והלך ועמד במקום אחר באותו המגדל. אותו המסתכל ואותו המגדל ואותם הכוכבים אלא שרואה הוא אותם מנקודת זוית אחרת.
ומכאן כל השירה האין סופית שבקבלת הראי"ה; ומכאן כל הפאתוס האלוקי, שאין דומה לו בכל ספרי הקבלה שבדורות האחרונים; מכאן המעין הנובע בלי הרף, מעין של מילים על גבי מילים, והשנות דברים הנראה, לכאורה, כשטף מליצות ובאמת הוא שפע של דבקות אלקית, חזיונות ומשא נפש לרום עולמות אצילים, שביחד עם זה משכנם גם פה בארץ בהאבקותה של כנסת ישראל על קיומה המשיחי, יסוריה ותקוותיה, שהם ביחד עם זה גם גאולתם של העולמות, צירופם, העלאתם, זיכוכם והמשכתם כולם ל"זיהרא עילאה דאדם הראשון".
ומכאן גם הצורך המיוחד לסיים כמעט כל סעיף בכתובים שלמים מן התנ"ך כמרכז ומאגד את הדברים היותר חדשים בקבלה והעיונים היותר עמוקים בפילוסופיה עם שרשם של כל האמיתיות - בנבואה ובספרי רוח הקודש.
אין הראי"ה בא בכתביו לפרש כתובים או מאמר חז"ל, מאמרי הזהר ומשליהם של גדולי המקובלים, אבל כל המאמרים המובאים בכתביו בדרך אגב או שבהם מסתיימים הסעיפים המיוחדים מתפרשים ממילא ע"י הרעיונות והסמלים שהוא, מרן הראי"ה, מביע והקורא מתחיל לראות אותם הכתובים או המאמרים עצמם באספקלריה זוהרית שלא ראה אותם מראש.
אין מרן הראי"ה דורש את הכתובים כמין חומר ואינו מרמז בהם רמזים (מלבד במקומות אחדים כיוצא מן הכלל) וכמעט שאין הוא מוציא אותם מידי פשוטם, ובכל זאת הם נגלים לעיני הקורא כחידושי חידושים. החידוש הוא כאן בעצם לא בפירושם של כתובים, אלא באור השפוך עליהם.
דבר גדול עשו המסדרים רבי דוד הכהן זצ"ל ויבלח"א רבי צ"י קוק שליט"א שהוסיפו בסוף הספרים אתת מראי המקומות מתוך כל ספרותנו העתיקה, ביחוד ממאות ספרי הקבלה שבהם נשען הראי"ה בקבלתו, אלא שלפי דעתי צריכים היו לציין את ספרי החסידות הבעש"טנית שעליהם נשען הראי"ה עוד יותר מעל ספרי הקבלה הראשונים וכתבי האריז"ל.
אילו היה סיפק בידי הייתי יכול להוכיח דבר זה באותו ובמופתים, כלומר בהשוואות מתוך כל אלה הספרים עד שלא היה כל קורא יכול לטיל שום ספק בהנחתי והייתי גם מגלה את כל המקומות היותר עמוקים בספרי הקבלה של הראי"ה, שלכאורה נראים רק כהפלגות שירתיות-לאומיות ובאמת הם הררים גדולים בחכמת הנסתר התלויים בשערה דקה מן הדקה שב"דיקנה קדישא" (ב"אדרא רבה", ב"אדרא זוטא" וב"ספרא דצניעתא"). אם החב"ד גילה את המטפיזיקה של הקבלה ואת הפסיכולוגיה האישית שלה, גילה מרן הראי"ה, אם אפשר לומר כן, את הפסיכולוגיה הציבורית-לאומית של הקבלה ואת מהלך בירורם של העולמות כולם ותיקונם מתוך חוק ההתפתחות, המקובל עתה בכל שרשי המדעים וענפיהם.
כשבקרתי בארץ ישראל בשנת תרפ"ה ראיתי את שני הגאונים הצדיקים - רבי חיים זוננפלד ורבי אברהם יצחק הכהן קוק, זכר שניהם לברכה. מזלי גרם לי שרבי חיים זוננפלד, זה הקנאי הגדול של הזמן האחרון, שוחח עמי שלוש שעות שלימות כדבר עם איש הקרוב לו ברוח ודוקא על שאלות דתיות עמוקות ואף על אלה שהן נוגעות בבת עין של היהדות החרדית. ואף הגאון הצדיק רא"י קוק זצ"ל טייל עמי ארוכות וקצרות על דברים היותר מופלאים שב"הלכתא למשיחא". בשיחות אלה באו לידי ביטוי התקוות היותר כמוסות והאמונות היותר חזקות של שניהן, עד כמה שהן נוגעות לעיקר הגאולה, שיבת ציון ותחית העם. ושתי השיחות מתאימות ומשלימות ומבליטות ביחוד את הניגודים שבין השקפות שני גדולי ישראל אלה, ומתוך הבלטתם של נגודים אלה נראה את הגאון הראי"ה קוק זצ"ל בכל העוז והנשגב שבו.
דימיתי לשמוע מפי ר"ח זוננפלד תוכחות נמרצות נגד הציונות בכלל, ולהשתוממותי ושמחתי גם יחד, לא שמעתי ממנו אף מילה אחת נגד השיטה הציונית, כשהיא לעצמה, ולא עוד אלא ששמעתי ממנו דברים שהם כמו מאשרים ומקיימים את השיטה המדינית של הציונים ואף גם את כל מעשיהם הפוליטיים, וכמדומה לי, שרוח הגבורה, עז הנפש וההתמכרות לגאולת ישראל שראה הרב זוננפלד בציונים משך את ליבו לאהוב ולהוקיר אותם האנשים עצמם אשר נלחם בם בהתמרמרות עצומה ולפעמים גם בחמה שפוכה. את הפטריוטיות היהודית שבם אהב אהבה עזה ועצומה, ואת החילוניות שלהם בעניני דת שנא תכלית שנאה.
והנה כתבו ונסבו הדברים על הצעירים, ביחוד על החלוצים. מלחמה גדולה לנו עמהם, אמר לי, לא נוכל להתפשר עמהם כלל. לא אוכל דברם לשלום. לאויבים היו לי. הרב מיפו (כך קרא רבי חיים את הרב קוק) מקרב אותם בכל מיני קירוב, ואני לא כן עמדי. חשודים הם אצלי על כל דבר אסור.
תחילותי להסביר לא את עיקר מהותם של צעירים אלו ואמרתי, שאי אפשר לדון אותם רק ע"פ חופיושתם בעניני דת, כי פנימיותם טובה בודאי מחיצוניותם, והראיה - שמוסרים את נפשותיהם בשביל גאולת הארץ וישוב הארץ.
- גם הרב מיפו אומר כן, אבל אין דרכו של זה ישר בעיני. מה לנו ולפנימיותם? ד' יראה ללבב אבל אנו, בני אדם, אין לנו אלא דברים שהם נגלים ולפסוק על פי הדין וההלכה.
- בכל זאת, אמרתי, הלא כונתם של אלו הצעירים טובה, ומי יודע דרכי ההשגחה? ואם מסבב הסיבות הביא אותם לארץ הקדושה ושם אותם לבוני ארצו, בודאי ראה בהם נקודות טובות שאינן באחרים, אף שהם אלה האחרים לכאורה טובים וישרים מהם. אפשר "דנפיק מהם בנין דמעלי" ואפשר שבני בניהם יהיו צדיקים וגדולים מבני חבריה של מלך המשיח.
- אפשר. הכל אפשר. בודאי יודע הקב"ה מה שהוא עושה. אם הביא אותם הקב"ה לארצו בודאי יש לו סוד גדול בזה, אבל הלא זוכר אתה את המחלוקת שבין ישעיהו וחזקיה (בברכות) שחזקיהו אמר: חזאי דנפקו מיני בני דלא מעלי, וישעיהו השיבו: "בהדי כבשי רחמנא למה לך? -מאי דמפקדת בעי לך למעבד". אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים וחייבים אנו לענוש את עוברי הדת בכל חומר הדין, ואם יש לו לקב"ה סודות ונסתרות - הטוב בעיניו יעשה.
כשבקרתי אח"כ את הרב קוק זצ"ל הגדתי לו שאינני רואה ב"עמק" אותם פלאים, שהוא, הרב, רואה בו ושהיחס של החלוצים החופשים אל הדת מעליב ומשפיל מאוד, ושעל כן אינני מבין מדוע הוא, הרב, מרבה לשבח את הבונים ההם.
- קראתי מה שכתבת אחרי מותו של ברנר - היתה התשובה.
- ומה זאת תשובה על שאלתי?
- כן. קראתי את כל מה שכתבת על ברנר, וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו ובין בני "עין חרוד" והדומים הלם יש ברנרים רבים, גדולים וקטנים...
- אבל, השיבותי לו, "בהדי כבשי רחמנא למה לך"...
- לא, ענני הרב, אין הדבר כן. דוקא - "כבשי רחמנא..." אין עתה שנים ככל השנים שקדמו להן... חיים אנו לא רק בתקופא של "עקבתא דמשיחא", כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם. עתה צריך להשקיף ולהביט לא רק בנשמותיהם של בני אדם - ולא למראה עינים נשפוט עליהם - כי אם על פי שאיפות הגאולה ועל פי המעשים אשר הם עושים לטובת הגאולה...
כשארכו עוד הדברים על ענין החיצוניות והפנימיות שבנשמות, הראה לי הרב מקום אחד ב"תיקוני זהר", שבו נאמר שדורו של משיח יהיה "ביש מבחוץ וטב מבפנים".
כי דורנו זה הוא דורו של משיח - דבר זה היה נעלה בעיני הרב מעל כל ספק. וזוהי, לפי דעתי, הנקודה העיקרית המבדלת בין הרב זצ"ל ובין רבנים-גאונים אחרים בימיו. מה שלגבי אחרים רק פרט של היהדות היה אצלו עיקר העיקרים. מה שלגבי אחרים היה רק שאיפה לימי המשיח, היה אצלו - ימי המשיח ממש. מה שאצל אחרים היה, באופן היותר טוב רק "אתחלתא דגאולה" היה אצלו הצעדים הראשונים של הגאולה עצמה, והתגלותו הראשונה של המשיח עצמו.
כשבאו ימי החושך לעבודה העברית בא"י (תרפ"ט) כתב במכתב הנחמה שלו הידוע, שעתה נתכסה המשיח ועוד יתגלה בקרוב. בנוגע לא"י הביע כבר באמרה הראשונה של ספרו "אורות" שאין א"י בבחינת אמצעי לאיזה דבר גדול וקדוש או כלי לאותו הדבר הגדול והקדוש אלא - המטרה עצמה.
כשהבעתי לפניו בתוך השיחה על שלושת העיקרים שציין הבעש"ט: אהבת המקום, אהבת התורה ואהבת ישראל - העירני: "עתה צריך להוסיף עוד אהבה אחת, וכך צריך לגרוס: אהבת המקום, אהבת התורה, אהבת ישראל, ואהבת ארץ ישראל".
רם בנוגע לאהבת המקום ואהבת התורה אולי הניח אחרים כמותו, הנה בנוגע לאהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל - בוודאי שלא הניח כמותו.