על "צמאון לאל חי" / אהרן קופרמן

"אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר האלוקי"

בפתיחה זו של הרב מוצאנו את תפקידו של האדם בעולם, ובעצם הגדרת מצב של ההויה כולה. מטרת האדם בעולם היא למצוא לכל צעד וצעד את השייכות לבורא עולם. וכבר נמצאנו למדים בעצם בריאת האדם שהוכנסה בתוכו נשמה ממעל. –"ויפח באפיו נשמת חיים.." מסביר האונקלוס – ונפח באפוהי נשמתא דחיי (והוי באדם לרוח ממללא). ניצוץ מקודשא בריך הוא הוכנס בקרבו של אדם, והוא המחייה אותו.

הגמ' בחגיגה טז. אומרת: "ששה דברים נאמרו בבני אדם, ג' כמלאכי השרת, ג כבהמה. ג. כמלאכי השרת: א. יושבים ולמדים כמלאה"ש, ב. הולכים בקומה זקופה כמלאה"ש, ג. מספרין בלשון הקודש כמלאה"ש. וג' כבהמה א. אוכלין ושותין כבהמה, ב. פרים ורבים כבהמה, ג. עושים גללים כבהמה". רואים אם כן שמחציתו של האדם הוא חלק אלוקי, מחלק זה לא ניתן להתעלם כיון שהוא נברא ונמצא באדם. מאידך, גם חלק גשמי לאדם והוא חלק בלתי מבוטל בו. זהו המקור והטעם לעבודת האדם. שהרי אם האדם כל כולו היה כמלאך השרת לא היה צורך בחיפוש אחר האוויר האלוקי, ואם היה כבהמה לא היה נדרש האדם לחפש אחר האור האלוקי.

ולעניינו - אדם חייב לאכול ולשתות, אדם חייב לפרות ולרבות ולעשות צרכיו – אחרת ימות, אסור לו לאדם להתנזר מג' כוחות אלו, אבל צריך האדם לרומם אותם לג' הכוחות המלאכיים שבו. אדם חייב לאכול על מנת שיהיה לו כוח לעבוד את השי"ת. אדם חייב לישון על מנת שלא יתעייף בעבודת ה', וכן בכל דרכי האדם. וחלילה לאדם שישעבד את ג' הכוחות המלאכיים שבו לג' כוחות הגשמיים שלא יהא כל כולו אכילה, שתייה ושינה.

אלה הם שני המצבים שהאדם נמצא בהם וכשהוא מחליט שדרכו היא דרך הרוח, אז הוא חייב שתהיה מבוססת באוויר האלוקי, כיוון ששאיפת האדם היא להגיע לשורש כל דבר ולמקורו. ושורש רוחו של אדם הוא הקב"ה, ומכיוון שהקב"ה הכניס באדם ניצוץ ממנו עצמו 0 זו הביסוס הטוב ביותר לרוחו.

"הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלוקיים דווקא. כיון שאז ימצאו את מלואם את ייחודם השוה והמניח את הדעת. אבל אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם, מיד טרוף כספינה המטורפת בים גלים סוערים מתנגדים זה לזה ולא יתנו לו מנוח מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו. ואולי יוכל האדם לשקע דרכו באיזה רפש עבה של גסות רוח ועביות ההרגשה יצלח לו למעט את עור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה לו שכבר מצא מנוח. אבל לא יארכו הימים, הרוח ייחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף".

יש והאדם מחפש לו דרך רוחנית, לא בביסוס האלוקי, אלא דרך אידיאולוגית ואידיאליות משלו, או ממה שגדולי האנושות יסדו – אז, מיד טרוף הוא כספינה המטורפת בים. אין הנפש מסתפקת בפחות ממה שצריכה ויכולה להגיע, הרוח נכנסת לתוך מקום מוגבל ובשום אופן אין אפשרות שתסתפק במוגבל. כדוגמת מים רותחים הנמצאים בסיר אטום שמנסים לפרוץ ולבסוף הם פורצים ע"י יצירת פרצה, כך נפש האדם המבקשת למצוא דרך לפרוץ את המיצרים שהגבילו אותה. אין צורך להוסיף על דוגמא זו שהרב מביא על ספינה הטרופה בלב ים שגלים סוערים מאיימים עליה והיא מטולטלת ואינה יודעת מנוח. האדם שאינו מבסס את רוחו בד', הוא מיד מכניס אותה למעבר צר, אשר בשום אופן לא תוכל לעבור בו. הנפש חייבת לפרוץ את המעבר. וכפי שאומר הרב: הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את עלו בכל תוקף. כיון שאי מציאת מנוח גוררת אחריה טירוף, ובהגבלה וצמצום אף פעם לא תמצא הנפש מנוח את סיכום הקטע עושה הרב במשפט אחד – "מקום מנוחתנו היא רק באלוקים". ואם זאת היא המסקנה הרי שעכשיו צריך לברר האם מן האפשר לו לאדם להגיע אל האלוקים.

"אבל האלוקים הלא מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הו לערכנו אין ואפס, ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח".

כלומר: אם אין אפשרות להכניס בקרבנו כל שמץ ורעיון מקודשא בריך הוא, ואם הוא למעלה מכל רגש ורעיון, אז אין לנו שום אפשרות להעריכו בקרבנו, ואם כך, הדעת לא תוכל בשום אופן למצוא מנוח באין הבנה והערכה.

"על כן ימצאו על פי רוב תלמיד חכמים מבקשי אלוקים יגעים ועייפים ברוח".

הדגיש הרב את תלמידי החכמים, מבקשי אלוקים היגעים והעייפים, כיוון שהם האנשים ההומים לאור היותר בהיר והיותר עליון. ודווקא אצלם התשוקה להשיג קרבת אלוקים. אלא כיוון שהאלוקים הוא "למעלה מכל מציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו איזה רגש ורעיון", על כן תלמידי חכמים המבקשים דרך אמת הם העייפים והיגעים. החיפוש אחר אמיתת הבורא מצד עצמו דומה לטיפוס הנמלה על קיר של זכוכית, המצליחה לטפס קמעא אבל מחליקה, היא מנסה ושוב נכשלת. כל אדם המנסה לתפוס את עצמות הבורא יתעייף וייכשל.

"כשהנשמה הומה לאור היותר בהיר, אינה מסתפקת באותו אור הנמצא מהצדק גם במעשים היותר טובים, לא כאותו האור הנמצא מהאמת אפילו בלימודים היותר ברורים, ולא בהיופי – אפילו בחזיונות היותר מפוארים".

אע"פ שהנפש מדרכה הטבעית נוטה ליושר וליופי, אבל שאיפת הנפש היא מעל ומעבר למה שנלמד מהצדק הנעלה ביותר ומהמעשים הטובים ביותר והרבה מעבר לחזיונות היפים ביותר ואז מגיע העימות הפנימי באדם לשיא תוקפו. מחד – רצון להשיג את האור העליון, ומאידך – אי היכולת לעשות זאת. כפי שמדגיש הרב: "אבל האלוקים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו איזה רגש ורעיון ממנו".

"אז מתנוול העולם בעיניה".

זאת התוצאה, מכיוון שהשאיפה הנפשית היא כל כך גדולה עד שהעולם נראה כאין וכאפס.

"היא כל כך מתרחבת בקרבה עד שהעולם כולו עם כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד על כל גילוייו החומריים והרוחניים נדמה להל לבי עקתא ואירו נעשה לה מחנק".

האוויר נעשה לנפש מחניק וכל המעשים היותר ברורים וזכים והדברים היותר מפוארים בעולם לא יגרמו סיפוק לנפש, כיון שאין שום יחס בין מה שקיים בעולם – אף שהוא זך ועליון – לעומת השתוקקות הנפש להתרחבות.

שמעתי מספרים על יהודי בעל מדות וזקנו מגודל, שבאמצע התעלות בתפילה על קבר רשב"י במירון צעק ותפס במעקה של הקבר וכמעט עקרו ממקומו. זה היה דחף של חוסר אונים בעקבות השתוקקות לקרבת אלוקים ואי יכולת להגיע לכך. ועל תוצאה מעין זאת אומר הרב: אז מתנוול העולם בעיניה. כיון שאין ערך לעולם לעומת ההשתוקקות העצומה של הנפש ומאידך גם אין קשר לעולם.

אי אפשר שלא להרחיב נקודה זו, ועל כן נמצא הרחבה לדברים אלו בפרים ק"ב-ק"ד בתהילים. בפרק ק"ב מתאר דוד מצב של דיכאון – "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו, ד' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, הטה אלי אזנך ביום אקרא מהר ענני!". "...כי כלו כעשן ימי ועצמותי כמוקד נחרו... המה יאבדו ואתה תעמוד – וכולם כבגד יבלו וכלבוש תחלים ואתה הוא שנותיך לא ייתמו..." פה מתוארת ההרגשה של ניוון רוחני, מצב של יובש – מצב שהבורא רחוק מהאדם, ודוד זועק: "ה' שמעה תפילתי ושועתי אל תסתר פניך ביום צר לי – מהר ענני!" כי כלו בעשן ימי.. המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם - חיים בהסתר פנים גורמים לכך שאין טעם לכל העולם הסובב אותו- וכולם כבגד יבלו, הכול בלה כבגד. בפרק ק"ג מתאר דוד מצב שהריחוק מהד' מצטמצם וקרבת אלוקים מתחילה לזרום בקרבו – "לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו.. ואל תשכחי כל גמוליו... הרופא לכל תחלואיכי... הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים... עושה צדקות ה' ומשפטים לכל עשוקים." בטרם הרגיש דוד את קרבתו ורפואתו של הבורא ית' היה אצלו מצב של דיכאון ועושק, ועכשיו כשהוא מתחיל להרגיש את נר ה' הדולק בתוכו הוא מודה לה' על חסדו. בפרק ק"ד מרגיש דוד שכבר נמחלו עוונותיו לגמרי, הוא מרגיש את קרבת אלוקים בכל קרביו ואין ערך ושיעור להודאתו לה'. "אלוקי גדלת מאד הוד והדר לבשת... מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניינך... תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה... יהיה כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו..."

כשההוד וההדר עוטפים את נפשו של האדם אזי הוא מרגיש קשר לעולם ולקב"ה כי ד' מתגלה בעולם, ולכן הנפש חייבת להתרונן כשהיא רואה את העולם. בפרק ק"ב ראינו מצב של קדרות ללא טעם לעולם – "וכלם כבגד יבלו" אין טעם לעולם ולסובב – הכול בלה, ובפרק ק"ד כשהרגשת האור העליון נמצאת בנפש אז לכל אדם יש תפקיד, הכול מקבל משמעות וערך – "הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים..." הכול מתחדש ומתנער – "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה" הכול ער ומתחדש בכל יום. האדם מרגיש שאין עשב למטה, שאין לו מלאך מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל – הכול רפוד מתחתיו במלאכי קודש ונעשה עפ"י רצון ד'.

והאדם מטבעו רוצה להרגיש בזאת כיון שבתוכו נמצאת נפש המשתוקקת לקרבת אלוקים. אבל זה למעלה מכוחו של האדם.

"הם מבקשים מה שהוא למעלה מכוחם, מה שהוא לעומת אין, ולהפוך אין ליש אין בשום אופן יכולת גם ברצון לרצות".

גם הרצון הכביר ביותר – לא יאפשר לאדם להפוך יש לאין, ממילא התוצאה היא יאוש והחלשת כוח החיים.

"על כן יחלש לפעמים כוח הרצון וכל עוז החיים באנשים אשר דרישת האלוקים היא מגמתם הפנימית".

אל יחשוב אדם שהנה אפסה התקוה להרגיש רוח ד' זורם בקרבו, אלא צריך לחפש את הדרך האמיתית והנכונה על מנת להשיג ולהרגיש קרבת אלוקים. יש טרקלין, ויש שער לטרקלין שער רק שצריך למצוא את השער.

כשאדם נמצא בפרשת דרכים הוא עלול למצוא לפניו דרך ארוכה אבל נוחה, והוא יכול למצוא לפניו דרך קצרה אבל קשה. כשמדובר ביראת אלוקים ובקרבתו חייב האדם ללכת בדרך הקלה ואף שהיא נראית לו ארוכה.

אדם חייב לבחרו בדרך אברהם אבינו שראה את העולם ואמר שמחויב הוא שיש לעולם משגיח וע"י זה הסתכלותו בעולם התגלה אליו ד'. וכמובן על יסוד זה להמשיך הלאה ולעלות בשלבים ולקדש את עצמו בהדרגה. בחלומו ראה יעקב סולם המוצב ארצה שראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. הוא לא חלם על חומה אן על עמוד גבוה אלא דווקא על סולם אשר שלבים ומדרגות בו על מנת להגיע השמימה חייבים לעלות בשלבים.

נאמר באיוב: "מבשרי אחזה אלוקי.." ושואלים: איך יתכן, הרי מה שמפריע בעולם הזה את האדם להיות כולו כמלאך זה הבשר והחומר ופה נאמר דווקא "מבשרי אחזה אלוקי"? ההסבר הוא ע"פ משל – אם אדם עומד לפני הר חול גבוה וודאי שלא יוכל לראות את הנמצא מעבר להר, אבל אם אדם ייקח מאותו החול יעבד אותו ויהפוך אותו לזכוכית אז יוכל להסתכל על מה שמנגד. כך לגבי האדם, האדם יכול לעבד את בשרו ולהפוך אותו למעין זכוכית על מנת שיוכל להסתכל ולזכות להרגיש בשכינה ובקרבת הבורא. כמובן שמחיצה המונעת השגת עצמות ד' קיימת תמיד "כי לא יראני האדם וחי", אבל לזכות לחוש ולהרגיש את קרבת הבורא יכול האדם.

"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלוקות המתגלה בעולם".

כפי שאברהם היה מהלך ואומר: אפשר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם (ב"ר לך לך).

"השער הוא האלוקות המתגלה בעולם, בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור."

האלוקות מתגלה בעולם בכל הודה ותפארתה, אין צורך לעלות למעלה ולחפש, אין צורך לנתח את ד' בעצם מהותו כפי שנסו רבים ונכשלו, אלא האלוקות נמצאת למטה וסובבת אותנו. "כה אמר ד' השמים מכון כסאי" – השמים הם מכון כסר ד', "והארץ הדום רגלי". "השם עבים רכובו" – כסא ד' רוכב עם הרוח. האור בעולם שמלת ד'. היא – "עוטה אור כשלמה".

אדם המסתכל על הר גבוה אל יחשוב שההר חסר משמעות ותוכן, שהרי דוד שרצה להגיע לאמונה הסתכל על ההרים – "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי – עזרי מעם ד'...".

ההתפעלות וההתלהבות מיופי בעולם גורמת להרגשת אור ד' הזורמת בקרבו של האדם, ואז הוא מרגיש באמת – אין לך עשב למטה שאין לו מלאך מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל – מרגיש הוא כי העשבים גדלים עפ"י רצון ד'.

זו היא הדרך שיבור להאדם על מנת להרגיש את קרבת אלוקים וע"י כך תספק את מבוקשה של הנפש "שאינה מסתפקת באותו האור הנמצא מהצדק דם במעשים היותר טובים" – לקרבת אלוקים.

"האלוקות העליונה שאנו משתוקקים להגיע אליה להיבלע בקרבה, להיאסף אל אורה ואין אנו יכולים לבוא למידה זו של תשוקתנו – יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה מוצאים מרגוע ושלום במנוחתה."