עיונים בהלכות תשובה / [1]הרב יהודה שביב

א.

החרטה תופסת מקום נכבד בתהליך התשובה. יש מן הראשונים שאף ראו בה יסוד ראשון בתשובה[2]. לא כן עולה מלשון הרמב"ם, לא רק שאין החרטה יסוד ראשון אלא שדומה והיא נספחת לענין התשובה ואינה מעיקרה. וזה לשון הרמב"ם:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו" וגו' (ישעיה נ"ה; ז'). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו ל"א; י"ח) ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם...". (הל' תשובה פ"ב; ה"ב).

הביטוי וכן יתנחם, מלמד כי החרטה נוספת על התשובה, ועיקר תשובה: עזיבת החטא והחלטה איתנה שלא לעשותו עוד. דבר זה למד הרמב"ם מן הכתוב "כי אחרי שובי נחמתי" משמע השיבה והחרטה שני דברים הם והחרטה באה אחר התשובה. [3]

ב.

מעתה יהיו ברורים יותר דברי ה"משך חכמה" (פרשת וילך ד"ה ואמר ביום ההוא). הוא דן מהי מצוות תשובה או מהי המצווה שבתשובה. ואלו דבריו:

"ונתבונן דשם תשובה כפי שמורה שמה איך נחשבת למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצווה מצווה ועומד לבלי לעבור על מצוות השי"ת... הנה האזהרה הראשונה המונעתו מחטוא טרם שחטא, היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא".

לכן מסביר הוא כי:

"מצוות התשובה אשר על זה צריך מצווה פרטית היא שאם חטא ועוזב את חטאו, מצווה להתוודות ולהגיד לפני השי"ת כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה."

נכונים הדברים לגבי עזיבת החטא והקבלה לעתיד, אך היכן בכל המצווה הצווי להתחרט על מעשיו בעבר. אך אם נבין שאין החרטה מעיקר המצווה יובן. על פי רעיונו זה מסביר ה"משך חכמה" את ההלכה הראשונה ברמב"ם בהלכות תשובה.

"וכן הוא לשון רבנו בהלכות תשובה: כשיעשה תשובה וישוב מחטאו (פירוש - לבלי לחטוא מחמת הצווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם ראשון קודם שחטא בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה) חייב להתוודות לפני השי"ת שנאמר וכו'".

ג.

אלא שהמשך דברי הרמב"ם שם בהלכה הראשונה אינם עולים בקנה אחד לכאורה עם דבריו אלו שבכאן (פ"ב;ה"ב). כך ממשיך שם הרמב"ם:

"כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה..."

כאן, חרטה קודמת לקבלה לעתיד לבוא שלא לחטוא עוד. אמנם כאן מדובר על הוידוי אך הרי הוידוי משקף את תהליך התשובה כפי שמסכם הרמב"ם בפ"ב ה"ב לאחר שמנה את חלקי התשובה כמו העזיבה הקבלה והחרטה:

"וצריך להתוודות בשפתיו ולומר ענינות אלו שגמר בליבו".

ד.

ניתן אולי להבין את דברי הרמב"ם על פי הבחנתו של רבינו יונה בין תשובה על חטא מקרי לתשובה על חטאים רבים ומתמידים.

" ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאווה תאווה ויחזק עליו יצרו ויתקיפהו, ולא נחלצו רעיונותיו וחושיו בפגעו בו...ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעיתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עוונו...ראשית תשובת האיש הזה החרטה, ולשים יגון בליבו על חטאתו...כמו שנאמר (משלי כ"ח, י"ג): 'ומודה ועוזב ירוחם' הזכיר תחילה ומודה על החרטה והווידוי ואחר כך ועוזב.

אך האיש המתיצב על דרך לא טוב תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באיוולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, ובכל עת אוהב את הרע... - ראשית תשובת האיש הזה לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא. אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות וישוב אל ה' כמו שנאמר (ישעיה נ"ה; ז') 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו...'

עוד נאמר אחריו 'כי אחרי שובי נחמתי' רוצה לומר כי אחרי אשר יסרתני ואיווסר ושבתי מדרכי הרעה, נחמתי אחרי כן ואתחרט על מה שעבר מדברי עוונותי". (שערי תשובה שער א'; י"א(

בחטא מקרי חד פעמי, החרטה היא האקט הראשון של התשובה, לא כך בתשובה כללית מדרך רעה וחטאה, יש להקדים את העזיבה והקבלה לעתיד. לדרך זו נחלק אף ברמב"ם: בפ"א דיבר הוא על חטא בודד "אם עבר אדם על על אחת מהן..." ולכן החרטה קודמת. לא כן בפ"ב שם מדבר הרמב"ם כללית על התשובה "ומהי התשובה", ולכך החרטה באה בסופה של התשובה. ויושם לב באותם פסוקים שמשתמש בהם הרמב"ם, משתמש גם רבינו יונה. אך לשון הרמב"ם בפ"ב "שיעזוב החוטא חטאו" מקשה על הסבר זה, שהרי משמע שאף כאן מדובר בחטא יחידי. אולם יתכן שהכוונה לחטא שהוא מתמיד בו, ומחשבתו השקועה בכך היא חטאו.

ה.

על כן נראה שלרמב"ם גם בחטא יחידי מקום החרטה הוא בסוף התהליך. אשר לדבריו בהלכה הראשונה שם הרי עסק הוא בנוסח הוידוי. הוידוי כשלעצמו הוא סיכום מילולי הבא אחר התהליך כולו גם אחר הכפרה, בשעה שמתודה כבר קבל על עצמו שלא לחטוא עוד וכבר התחרט. בוידוי עצמו מסדר הוא את הדברים לא לפי סדר זמנים אלא לפי עניינם. חרטה קשורה בעבר לכך הוא מקדים לומר "והרי ניחמתי ובושתי", ורק אחר כך יספר על הקבלה לעתיד "ולעולם איני חוזר לדבר זה".

ו.

עתה יש להבין עיצומו של דבר. מדוע נדחתה ונדחקה הכפרה לסופה של התשובה והרי מסתבר יותר שהיא הצעד הראשון בתשובה.

בתוך דברים שאמר ה"חידושי הרי"ם" לחסידיו קודם יום הכיפורים אמר גם" "מי שמהרהר וחוזר ומהרהר על הפגם שעשה, הריהו חושב את הרעה שעשה, ומה שחושבים הרי בזה שרויים[4], שרויים לגמרי בכל הנשמה בזה שחושבים - ובכן הרי שרוי הוא בתוך הרעה: הוא ודאי לא יוכל לשוב, כי רוחו נעשה מגושם וליבו נעשה מטומטם וגם עצבות עלולה לבוא עליו".

עיקרה וענינה של תשובה - התרוממות והתנשאות מעל החטא, בריחה מתהום אליה נפל האדם בחטאיו. בעת החרטה עסוק האדם בחטאו, משמע עדיין לא נחלץ כליל. הרי זה דומה לאדם הטובל ברפש ובעודו שם מנסה לנקות את עצמו. עד שהוא מנקה חוזר הוא ומתלכלך, תחילה עליו לעלות ולצאת מאותו הבור. ועל כן ראשיתה של תשובה "שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו" כלל לא יהרהר בזה אף לא הרהורי חרטה. רק שיעזוב החטא לגמרי ויתרחק ממנו עד כדי כך שיגמור בליבו שלא יעשהו עוד, אז יוכל הוא להתחיל להתנקות ולהטהר מכתמי החטאים. אין החרטה עניין של מה בכך, צעד סתמי על שנהג שלא כשורה. ענינה מקיף ועמוק ביותר. לחרטה של ממש יוכל לבוא האדם רק כשמצוי הוא באוירה טהורה ומעוררת לאחר ששב מחטאיו.

הצורך בחרטה מלמד כי לא די לו לשב להתנער מעברו, כדי לתקן עליו לשוב ולחוש היטב עד כמה פגם בעבר, ולפי התחושה של הפגם והקלקול כן הצער על כך. וזה הצער המלבן מזכך ומצרף את סיגי העבר. מתוך כך נבין מדוע מצוות הוידוי היא תמידית ועבירות שכבר התודה עליהן ביום כיפור אחד חייב לחזור ולהתודות בימי כיפור אחרים (פ"ב; ה"ח) כי ככל שמתעלה האדם כן מתחזקת בו תחושת החרטה על חטאי העבר.

ז.

נותר להעיר מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה:

"והתשובה היא שיתודה אדם על עוונותיו לפני ה', ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא לשוב לאותו עוון לעולם. אמר בוידוי והפרישה מן העוון, 'ומודה ועוזב ירוחם'. ואמר בחרטה על העוון 'כי אחרי שובי נחמתי...' (יומא פ"ח; מ"ח)

כאן החרטה קודמת לקבלה[5]. אלא שדברי הרמב"ם שבכאן אינם תואמים לדבריו בהלכות תשובה גם בפרטים אחרים. כאן הקדים וידוי לחרטה ולקבלה, בעוד שבהלכות תשובה בא הוידוי רק בסוף (פ"ב; ה"ב) וכולל הוא את החרטה והקבלה שקדמוהו (פ"א; ה"א)[6], וצ"ע.



[1] פורסם בדף קשר 58.

[2] חובות הלבבות שער התשובה פ"ד, ספר חסידם סעיף מב, מונים את החרטה כשלב ראשון בתהליך התשובה.

לרס"ג באמונות ודעות מאמר ה' פ"ה הרי היא השלב השני לאחר העזיבה.

רבינו יונה מונה את החרטה כעיקר ראשון בתשובה. (שע"ת שער ראשון(.

[3] ובדרך קרובה הלך הרד"ק בפי' הכת': "אחרי ששבתי אליך נחמתי ממעשי הרעים כי בעל תשובה אין תשובתו שלימה אם לא יהיה תוהה ונחם על הראשונות." אף כאן אין החרטה מעיקר התשובה, אלא שאין התשובה שלימה עד שלא ישלימנה בפרט זה של החרטה.

[4] הבעש"ט היה אומר: מקום ששרויה מחשבתו של אדם שם - לאמיתו של דבר - שרוי הוא.

[5] להסברינו בפיסקה ד' עפ"י רבינו יונה, יהיה קשה ביותר שהרי כאן מדבר הרמב"ם על עוונות וא"כ דווקא כאן צריכה החרטה לבוא בסוף. אמנם בתרגומו החדש של הר"י קפאח נאמר כך: "שיתודה על חטאו לפני ה'" משמע בחטא אחד הדברים אמורים והכל מובן.

[6] ושמא שני וידויים הם. האחד הוא שמודה בו על חטאיו. וכשמו כן הוא. יש בו הכרה בעובדה שחטא, וזה צעד ראשון בתשובה. והרי זה בכלל עזיבת החטא. ויש וידוי הבא כסכום לכל תהליך התשובה ובו מספר החוטא כי שב וקבל על עצמו שלא לשוב לחטוא עוד והתחרט על מעשיו. (אך צריך עיון מדבריו בפ"ב; ה"ג). וראה בהערות "בני בנימין" (לאדר"ת ז"ל) על הרמב"ם שתמיה מדוע בנוסח הוידויים שבפוסקים לא נזכר כל אשר הזכיר הרמב"ם בנוסח הוידוי בה"א, והרי מקור לרמב"ם מדברי הירושלמי ומדרש רבה, ולפי דרכינו יובן.