הרהורי שמיטה[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

כבכל שנת שמיטה, נאמרים ונשמעים השנה שפע דברים בקשר למועד. מופיעים פה ושם ספרים, כמעט ומציפים אותנו במאמרים, ומעל במות בכל רחבי הארץ שואלים ודורשים בענינא דשתא. הסופרים והדורשים – אם בניתוח הלכות שביעית, אם בנימוק מצוותיה, אם בפיתוח צידה המחשבתי – חילם לאורייתא, ויישר כוחם. אך אופייה האמיתי של שמיטה כיום נשאר סוד כמוס. העובדה הפשוטה היא ששמיטה בתשל"ג מהווה – טרגדיה הלכתית. לא נעים לשמוע – ופחות נעים להשמיע – דברים כאלה. אך זו היא האמת הקרה והמרה; ואין מנוס הימנה אלא בסילופים.

אלא שתשאלוני: איזה מין כלאים היא טרגדיה הלכתית? בהלכה הרי אתם עוסקים למרבית, ועל טרגדיות למיניהן הריני מטיף לפניכם לפרקים. אבל תרכובת זו מה טיבה? להבנת הדברים, יש להקדים כמה משפטים על המחשבה הטרגית – או יותר נכון, על ההשקפה הטרגית – בכלל.

למציאות העולמית ניתן להתייחס באורחות אין ספור. לכל אדם חושב משקפיים משלו. אך בעיקר יש לציין שתי תפיסות יסוד – הלירית והטרגית. התפיסה הלירית, בראש ובראשונה, אחידה. המשורר הלירי נזקק לחוויה בעלת אופי ברור, וממצה ומבטאה עד תומה. פניו לכוון אח, ואם הוא כבר רואה מציאות מגוונת, הרי היא עלולה להיות הרמונית. במידה בה הוא נזקק ליקום כולו, הוא נוטה לראות בו אחדות אורגנית, אורות מציפים מן הקצה אל הקצה, ומאחורי הכל מגמה מקיפה. קרוב לוודאי, אם כי אין הדבר מוכרח, שחזונו אופטימי. אך לא זה העיקר. הנקודה המרכזית היא שמתייחסים לחוויה כבעלת אופי ברור – וממילא שמגיבים עליה ביחס חד משמעותי. שוב, לא מפני שאין המשורר מודע לתופעות מנוגדות. יתכן שבעקבות סונטה רוויית אהבת נעורים יבוא הספד נוגה. אמש שמחנו בכלב החי והיום נבכה את הארי המת. אך לא בערב אחד, לא בכפיפה אחת. התפיסה לירית גורסת: שירה מגילות מגילות ניתנה. והשירה משקפת את המציאות, שאינה נראית כמליאת סתירה והתנגשות אלא כאחידה או, לכל היותר, כבעלת מסלולים מקבילים ותאים נפרדים.

דווקא חווית הסתירה וההתנגשות היא המהווה מוקד התפיסה הטרגית. חורבן ואבדון – "טרגדיה" במובן הפופולרי – אינם אלא תוצאה של תהליך שהנימה הטרגית מלווה אותו לאורכו: חיים קרועים ושסועים, בהם אדם ניתן להשפעת גורמים מגוונים ועומד בפני דרישות שונות ומנוגדות – ועומד בפניהן בבת אחת. הדרמה מהווה מישורה הטבעי של הטרגדיה, שכן היא מודעת בעיקר לפיצול ולמאבק – כלפי חוץ או כלפי פנים – וההתמודדות הלא היא אכן פינת היצירה הדרמטית. אין המשורר הטרגי כולל, מצידו, נימת אחדות המציאות. אך הוא רואה אותה, אי שם, במסגרת כוללת וכמשימה נשגבת, ואילו החיים היום יומיים והמידיים מאופיינים על ידי ניגוד; ובמידה והמשורר או החושב הטרגי דן באדם באשר הוא שם, הינו רואהו כיצור חצוי, בעל שאיפות סותרות ורגשים מתמודדים. לכל אחד דרישות ושעבודים העולים על המשאבים – והסדר בעלי החוב אינו מתבצע בשלוה. בקיצור, התפיסה הטרגית רואה את החיים כמחזה דיאלקטי מתמיד, כשדה עימות ולבטים.

תהליך דיאלקטי זה עלול – וחייב – להביא לידי עיצוב והתפתחות אישית, אך בהמשכו נדרשים ונושרים קרבנות רבים למדי. ביניהם אישים, וביניהם ערכים. לצערנו, נמנית השמיטה עליהם. ברור שבראש ובראשונה, מהווה מסכת השמיטה גוף הלכתי המשתרע על פני כמה תחומים: איסורי מלאכה וחובת שבתון, במקביל לשבת; איסורי אכילה וסחורה, מעין מאכלות אסורות; ניהוג קדושה וייעוד הפרי, כבתרומה ומעשר שני. נוסף על הרובד ההלכתי, ההלכות מעורות במכלול ערכים המכונן והמשתקף על ידן. אין כאן צורך לחטט בטעמי המצוות; הדברים נראים בעליל. יש להבחין בלפחות שלוש נימות: כשבת בראשית, שבת הארץ מחדירה מצד אחד את תודעת מרותו ובעלותו הבלעדית והמוחלטת של הקדוש ברוך הוא, ומצד שני היא משחררת את האיכר מטרדות חיי שעה מתוך מגמה שיפנה לתעסוקת חיי עולם. היא מקצצת כנפי האדם – ומאפשרת מעופו. שלישית יש בה אף נימה דמוקרטית מובהקת. שביעית משווה קטן וגדול, ביחס לפירותיה אין עשיר ועני ("ואלו אביוני עמך"). כמעט ואין אדם ובהמה (ויתרם תאכל חית השדה"). היקום כולו סמוך על שלחן גבוה ומצפה ליזון הימנו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל".

מה נשאר לנו כיום מן החזון המרהיב הזה? כקליפת השום! המעבר מכלכלה חקלאית לתעשיינית הוריד מעל הפרק - עבור רוב רובו של הציבור - את איסורי המלאכה; ברם, בקשר לאלה המצב יחסית משופר. לא עוקפים ולא מסלפים; רק, למזלנו, לא נתקלים בהם. ביחס לאיסורי האכילה וחובת ניהוג הקדושה המצב חמור פי עשר. מהן האופציות העומדות לרשות החרד לקדושת השביעית, על כל פרטיה ודקדוקיה? הוא יכול להסתמך על פיקציה משפטית, לפיה - אוי לאזניים שכך שומעות - שדות הארץ, מהלבנון ועד נחל מצרים ומן הים עד הירדן, נמכרות או מוחכרות לגוי. אינני בא להרהר אחרי תוקפה ההלכתי של מכירה זו או אחרי קניין גוי להפקיע מידי קדושת הארץ - אפילו אם נניח שהמתירים צודקים, התופעה כשלעצמה צריכה לזעזע. אלטרנטיבית, המפקפק בהיתר יכול להשיג פירות מתוצרת חו"ל או משדות ערבים (אם הוא מוכן לסמוך על הוראת ה"בית יוסף"). אך מה רב הפער בין אותה התרוצצות לירקן ותשלום שערים מופקעים עבור יבול נכרי, כאשר האדם מתמרמר על טורח הדרך וההוצאות ובמקביל מחזיק טובה לעצמו על רמת צדקותו - מה רב הפער בינה לבין "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"?! כלום יש להכיר את הקשר שבין אותה יוהרא לבין שחות האדם ורוממות הבורא העומדות במרכז פרשת השמיטה? בין הזהירים באיסור ספיחים, מהו אחוז החיים את השביעית בשמחה תמימה, לעומת המצפים, כמעט בכליון עיניים, להיפטר מעולה?

אין בדעתי, חס ושלום, להשלותכם. אינני מותח ביקורת על המסתמכים על היתר המכירה או על הרבנות המבצעת אותה. קרוב לוודאי שלו הייתי במקום הרבנים הראשיים הייתי נוקט בשיטתם. למעשה – ביחס לציבור הרחב, בכל אופן – אין ברירה. ישנם אמנם ישובים בודדים הנמנעים מכל מלאכה, אך הם מצליחים בדיוק מפני שהם בודדים. כרגע, אין באופק פתרון שיענה על דרישות היישוב כולו, ואין קרן שמיטה שתוכל לספק את צרכיה של המדינה כולה. מצד שני, אינני מציע, חלילה, שיש להתעלם מחובות הלכתיות, ככל שאינן מתוקות לחיכנו. איננו יהודים קונסרבטיביים, והרינו מבינים היטב את מלוא האחריות אף למצווה שכביכול פג טעמה. אני רק עומד על נקודה אחת: שנכיר את המציאות - ושנבכה עליה.

המציאות היא שאין פתרון המשביע רצון ומשקיט מצפון. כשמספרים לי שאחד מנכבדי דורנו דורש בחזקה שיסתמכו בישיבתו על היתר המכירה כדי להוציא מליבן של תוקפיו, הנני משתאה נדהם. ניתן בהחלט לקבל את ההיתר; אך האיך אפשר לחבוק אותו? בולעים גם תרופות – אבל לא מברכים עליהן. אל נתפתה שעצם בגרון היא באמת ממתק. אולי אמנם אין ברירה; אך בדיוק דא עקא: שאין ברירה. כאן שורש הטרגדיה ההלכתית, שנאלצים לבחור בין שני ערכים – האידיאל של "ושבתה הארץ" והדרישות הכלכליות של הישוב (שאף הן מהוות שיקול מוסרי לא פחות מאשר פרגמטי) – ולהקריב האחד על מזבח השני. לא קובלים על הכרעת הרבנות; אך בלב שסוע מצטערים על עצם הצורך לבחור ולהצביע. השביעית נפלה קרבן, ובכשלונה החרוץ מתנוונים כולנו.

התהליך כולו נצפה מראש. מעניין שבשני מקומות הזהירה התורה על רפיון בטחון - ופעמיים נכשלנו. ביחס לשמיטת קרקע נאמר "וכי תאמרו מה נאכל וכו' " - והגענו לידי היתר המכירה. ביחס לשמיטת כספים נאמר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו' " - ומסתדרים בפרוזבול. שתי מצוות, שתי פונקציות; שני אתגרים, שתי טרגדיות. חוגים ליברליים מרבים להצביע על תקנת הפרוזבול כעל הישג מרשים, המדגים את כושר יכולת ההלכה להסתגל לתנאים חדשים. אך האמת תורה דרכה. כלום שש הלל, ואפילו עם כל הסמכות שבעולם, לעקוף מצוה? וכי לא ניגש לתפקידו בלב נשבר ונדכה? למרבית דאבוננו, מצא הלל את עצמו ואת דורו במבוכה. מצד אחד, התורה הלא ציוותה להלוות כסף, בפרט לעניים. מצד שני, היא גזרה אומר שאחת לשבע שנים יש להפקיע חובות ולהתחיל מחדש, ואף הצמידה אזהרה שדרישה זו לא תערער את הנכונות להלוות. אילו אכשר דרא, היו שתי המטרות ניגשות. הזקוקים לכך היו מוצאים את המשאבים הדרושים, ומלווים היו מתחנכים, לפחות פעם בשמיטה, להרפות לשנייה את האגרוף ההדוק בו אנו מחזיקים בכל פרוטה כבבת עינינו. ברם, לא אכשר דרא, ובעלי ההון החלו לטרוק שער בפני נצרכים. בעל הלכה רגיש מבין במלוא תחושתו עד כמה כאב הצורך שנוצר להכריע בין שני הערכים. איזה מחיר היה הלל מוכן לשלם כדי שלא לעמוד בפני הברירה האכזרית? לא תרועת תשואות יצאה באותה שעה מפיו. כשהסתכל בפני המציאות, מילה אחת היתה בפיו: ניצחתני. הנני, נציג ההלכה והמסורה, אמנם מצליח להיחלץ, אך במישור אחד נשברתי. במקום לשמור ולקיים, התקנתי עקיפה.

זה מצבנו היום אף ביחס לשמיטת הקרקע. מבחינה פורמלית ייתכן שהכל בסדר, אך את שבת הארץ אין אנו מקיימים. אנחנו - תומכי ההיתר כשולליו, הקונים כרגיל כצופים בלוחות - לא משמטים אלא משתמטים. אינני רואה דרך, בעתיד המצופה, להציל את המצב; אך לפחות שיישאר לנו - כפי שנשאר להלל בשעתו - הכאב. באין ברירה נפעיל את ההיתרים והעקיפות למיניהם, ונכפה ראשנו בפני המציאות; אך אל נשלים אותה. נודה בכשלוננו ונצטער עליו - ונצפה שהמקום ישלים לנו חסרוננו.



[1] פורסם בעלון שבות 115 ובעלון שבות בוגרים ג.