נוסח ברכת המצוות / זאב ויטמן

"העושה לולב לעצמו במרך שהחיינו... נטלו לצאת בו אומר... אקב"ו על נטילת לולב". ואילו: "העושה סוכה לעצמו מברך... שהחינו... נכנס לישב בה, אומר... אקב"ו לישב בסוכה" (תוספתא ברכות). אנו רואים שתי אפשרויות לנוסח ברכת המצוות, לשון על עשות מעשה מסוים, ולשון לעשות מעשה כלשהו.

מהו ההבדל בין שני הניסוחים והיכא נקטינן בהאי לישנאף והיכא לאידך לישנא?

בגמ' בפסחים (דף ז') נחלקו אמוראים, אם מברכינן לבער חמץ או על ביעור חמץ. מבואר שם דכיון דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן (קודם עשייתן) הרי ממשמעות לשונו צקיך להיות ברור שהמעשה עומד להיעשות ולא נעשה כבר. ולכן ב"לבער" כ"ע לא פליגי דלהבא משמע, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לבער, צוונו שנבער בעתיד, אך עדיין לא בערנו. אך לפי לשון "על ביעור", משמעותה שצוונו על מעשה מסוים - בעור חמץ - ויתכן וכוונתו למעשה בעור שעשינו אותו כבר בעבר או שענשה אותו בעתיד. ופה נחלקו, האם מסתבר יותר שמתכוון להבא יותר מלשעבר גם לשון זו מועילה, או שמסתבר יותר דמתכוון לשעבר, וא"כ אינו יכול לברך בנוסח זה שלא ירה כמשקר.

לגבי נטילת לולב הגמ' אומרת, כיון דאגביה נפק ביה צריך לברך בלשון שמשמעותה לשעבר - שהמצווה נעשתה כבר וכנראה לכ"ע תועיל דוקא לשון "על" שמשמעותה גם לעבר - בין יותר ובין פחות[1].

ע"פ זה נבין מדוע תקנו ברכה "על טבילה" בלשון זו. כיוון דאיכא טבילת גר דלא חזי לברך עד אחר הטבילה או טבילת בעל קרי לפני שבטלוה, דג"כ לא חזי לברך, לכן תקנו לשון "על". לדעת הרי"ף והגאונים, בשאר הטבילות מברך באמת לטבול קודם הטבילה, ושאר הראשונים סוברים דלא רצו לחלק בנוסח הברכה ולכן מברכים בכל הטבילות "על הטבילה".[2]

מאותה סיבה תקנו גם בנטילת ידיים שיברכו בלשון על, דלפעמים אינו ראוי לברך עד שיטול, כגון שנעור משנתו או היוצא מבהכ"ס.[3]

ברכה אחת שמברכין בלשון על היא ספירת העומר. מבה"ג ומרב האי גאון משמע דבספירת העומר בעינן תמימות וכל ספירה מצווה אחת היא הנמשכת 49 יום, לפיכך אם שכח יום אחד לספור שוב אינו מברך. לפי דעה זו אפשר אולי להבין שמברכים על ספירת העומר - על מצצוה ומעשה של ספירת העור שהתחיל כבר בעבר - בימים קודמים - נמשך היום, ויגמר רק בעתיד. ולא מברים "אקב"ו לספור" כיוון דאין אנו עומדים לקיים כעת את כל המצווה. ובהתאם לכך אפשר להבין גם את יתר הראשונים הסוברים שבכל יום יש קיום מצווה בפ"ע. אין זה דומה להנחת תפילין או הדלקת נר חנוכה שכל יום היא מצווה ללא קשר ליום הקודם (נ"ח מעיקר הדין נר לכל יום), מה שאין כן בספירת העומר דע"י כל הקיומים הפרטיים הצליח להקיף את החיוב של "וספרתם לכם". ולכן גם כאן מברך "על ספירת העומר" הכוללת קיומים רבים שחלקם נעשו בעבר, וחלקם יעשו בעתיד.

בשאר המצוות דמברכין קודם עשייתן - האם יוכל לברך איך שירצה כיוון דפסיקנן דבהני תרי לישני משמע להבא, וחז"ל תקנו נוסח קבוע ללא סיבה מיוחדת, או שישנם גורמים אחרים הגורמים שבמצוות מסוימות נברך בנוסח "על" ובאחרות "לעשות".

ר"י בתוס' בפסחים ובעל ספר המכריע סי' ט"ו באו"ח כתבו שלא מצאו טעם לחלק ורבנן לא דקדקו בדבר, ופעמים תקנו על המעשה ופעמים כתבו לעשות. וא"כ לפי ראשונים אלו כשהגמ' בפסחים מסיקה דהלכתא "על ביעור חמץ",יפרשו הם שהכוונה דגם לשון זו מועילה. אך רוב הראשונים הבינו ד"על ביעור חמץ" דוקא. ומצינו בראשונים שלוש שיטות עקריות, מדוע לפעמים נקטינן בהאי לישנא לפעמים בהאי לישנא. הרמב"ם בהל' ברכות, ר"ת בספר הישר, ושיטת הריב"א והר"ן המובאות בסוגיא בפסחים, שיטה שבה נדון להלן.

הר"ן על הרי"ף מסביר שהלשון בלמ"ד מורה שהמצווה הנוכחית מוטלת דוקא על המברך,[4] ומשמע שיעשנה בעתיד. לעומת זאת לשון "על" מורה שמצווה יכולה להיעשות גל ע"י אחרים[5] ובלשון זו נחלקו אם משמעותה יותר להבא, או יותר לשעבר.

חלוק זה של הר"ן בין מצוות המוטלות על המברך דוקא, לבין מצוות שיכולות להיעשות גם ע"י אחרים ניתן להתפרש כחילוק בין מצוות שא"א אפילו למנות שליח לעשותן ככל מצוות שבגופו, לבין מצוות שיכול אחר לעשותן - הן כשלוחו של שמצווה והן כעושה שלא מדעת המצווה. אולם יתכן ועיקר החילוק הוא בין מצוות שהמצווה עצמו מקיימן הן ע"י עצמו והן ע"י שליח, כשגם אז מיוחס המעשה למצווה, ובין מצוות שיכול אחר לעשותן בלא ליחס את המעשה למצווה, כיוון שהעיקר הוא שהמעשה אכן יבוצע. להלן נלך בדרך השניה, כשעל פיה לכאורה מבוארים הניסוחים השונים בברכות.

ולפ"ז מצווה היכולה להיעשות ע"י אחרים והם עושים אותה יברכו ב"על" מצווה בגופו שאחרים לא יכולים לעשותה יברך בלמ"ד. ונחלקו במצווה היכולה להיעשות ע"י אחרים, האם גם לשון "על" משמעותה להבא וא"כ עדיף שיאחוז לשון זו שמורה גם שהמצווה הזאת יכולה להיעשות ע"י אחרים. או שמשמעותה יותר מלהבא, ולכן עדיף שיברך בלמ"ד כדי שיהא משמע להבא, אע"פ שלא יהא ניכר מברכתו שהמצווה יכולה להיעשות ע"י אחרים. וא"כ כשהגמ' פוסקת "דהילכתא על ביעור חמץ" - הרי שבמקרה זה עדיף שיברך "על". וא"כ לפ"ז ברור שבמצוות שבגופו יברך בלמ"ד: להניח תפילין, להתעטף בציצית, לעסוק בד"ת ולישב בסוכה. וכעין זה שנינו בתוספ' בפסחים אקב"ו לאכול הפסח ואקב"ו לאכול הזבח, דגם הם מצוות שבגופו.

עתה יובן מדוע בשופר מברכים "לשמוע קול שופר" ובמגילה "על מקרא המגילה". כיוון שיתכן ובשניהם המצווה היא לשמוע אלא דבשופר תקנו את הברכה על השמיעה וזו מצווה בגופו, ואילו במגילה תקנו את הברכה על הקריאה[6] וזו יכולה להיעשות ע"י אחר, כיוון שאינה עיקר המצווה. אך לו עיקר המצווה היתה הקריאה, הרי שהיה יוצא ידי חובה רק מדין שומע כעונה. וא"כ הרי מקיים את המצווה בגופו, ולא מתוך ששלוחו קורא את המגילה, דאז לא היתה חובה עליו לשמוע קריאתו.

בהלל תקנו לומר: "לקרוא את ההלל" כיוון דלא נעשה ע"י שליח דמצווה לענות בראשי פרקים (המרדכי). ועוד יתכן ואפשר לומר, שבו המצווה היא לקרוא ולא לשמוע ואם יוצא ע"י אחר האי זה מדין שומע כעונה, והרי זה כאילו קורא את ההלל בעצמו.

במילה מצאנו מספר ברכות. ברכת המוהל "על המילה", ברכת האב להכניסו בבריתו של א"א ובמילת הגר "למול את הגרים". במילת גרים הרי אין כאן מצווה על אדם מסוים אלא כ"א שמל הרי מקיים את המצווה. וא"כ אין צריך להיות ניכר מברכתו שהוא קר האחראי ויצא י"ח גם אם אחר יעשה המצווה, מכיוון שכאן אם המעשה יעשה ע"י אחר אין הוא יוצא בזה ידי חובה אלא אותו אחר - ולכן מברך למול כמו בכל מצווה שכדי לצאת י"ח צריך לעשותה בגופו.

אם האב מל את בנו - מחלוקת העל העיטור והרמב"ם אם מברך למולאו על המילה. סברת האומרים דמברך "למול", כיוון שפה יש מצווה על האב יותר מאחרים, והוא אינו מצווה רק לדאוג שבנו יהא מהול, אלא יש לו ציווי מיוחד שהוא יסיר את העורלה. והחולקים ס"ל דלמרות שיש פה ציווי על האב בגופו, הרי מ"מ אם קם אדם ומל את הבן הרי המצווה נעשתה והאב יצא ידי חובה כיוון שבנו מהול[7] ואין זה כבשאר מצוות שבגופו, שאם אחר יעשה אותם, לא עשה כלום.

לגבי ברכת האב "להכניסו בבריתו של א"א"[8] נראה דגם לדעת הסוברים שהאב כשמל מברך "על המילה" יסכימו כאן במברך "להכניסו" כיוון דכאן אינו מברך על המעשה שעומד לעשות דהיינו המילה שיכולה להיעשות ע"י אחר, אלא על תכלית המעשה שהוא להכניסו בבריתו של א"א וזה וודאי מוטל על האב והוא מצווה להכניסו בבריתו של א"א וזהו העושה בין ע"י שהוא ימול ובין שיעשה זאת אחר.

הדלקת נר של שבת יכולה לכאורה להיעשות ע"י אחר, ואולי נוכל להבין שבכל אופן מברכים "להדליק נר של שבת", ע"פ אותו עיקרון האומר שכשיש מצווה יורת מאוחר הרי מברך בלמ"ד - שגם פה הנשים מוזהרות יותר שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, וגם שהבעל מברך הרי הוא קודם ומוזהר יותר מאחרים שידליק הוא במקום אשתו.

בנר חנוכה מברכין "להדליק" כיוון שיתכן ופה מצווה על כל אדם שדוקא הוא ידליק. וזה שיכול לעשות שליח ה"ז מדין שלוחו של אדם כמותו, שהשליח עושה כעת את המעשה במקומו. ולא שעושה סתם מעשה והמשלח מ"מ יוצא ידי חובה. ובאמת אם סתם ידליק משהו בביתי ללא שליחותי הרי מסתבר שלא יצאתי י"ח.[9] ואם היו בביתו נרות דלוקים הרי שצריך לחזור ולהדליק דהדלקה עושה מצווה.[10] כן גם מצינו בתרומות ומעשרות בעיה דומה שלכאורה יכול לעשות ע"י שליח ובכל אופן מברכים "להפריש תרו"מ".[11] אך גם כאן מועיל רק מדין שלוחו של אדם כמותו - ושליח דתרם שלא מדעת בעה"ב אין תרומתו תרומה אא"כ בעה"ב מסכים שיהא שלוחו. מה שא"כ במילה, בעור חמץ, שחיטה, כסוי דם - שמברכים "על" - דאם אחר עשה המצווה הרי שיצא לידי חובה מ"מ.

בפדיון מעשרות - שם לכאורה לא צריך לעשותו שליח כיוון שאם עשאו שליח מסתבר שיתחייב בחומש ששלוחו של אדם כמותו. אלא אחר ללא שליחותי יכול לפדות מעשר שני שלי ולכן מברך "אקב"ו על פדיון מעשר שני".

מצה ומרור שהם מצוות בגופו כתב הרא"ש שמברך לאכול מצה וכ"כ לאכול מרור. וכן הוכיח הרמב"ן מפשטות הסוגיא בפסחים קי"ד: דרק אם יצא י"ח מרור בירק שאכל לכרפס יברך לפני המרור "על אכילת מרור". אך בעל הזר זהב שעל המכריע כתב שאכילת מצה ומרור אין עצם האכילה מצווה בתור אכילה כהנחת תפילין או ישיבה בסוכה. אלא כמו שאמר ר"י "צדיקים ילכו בם... זה שאוכל לשם פסח". נמצא שהמצווה היא לא לאכול מצה ומרור כדרך שמצווה להדליק נ"ח או לשמוע שופר, אלא אכילת מצה ומרור באים לשם מצוות הפסח. קיום מצוות הפסח הוא ע"י אכילת המצה ומרור, ולכן מברך אקב"ו על עשיית העשה לשם מצוות פסח.

בפדיון הבן מברכין על פדיון הבן ולא אקב"ו לפדות דאז משמע דעליו חיוב המצווה לפדות והוא שעושה מעשה הפדייה, וכאן הרי הפדייה נעשית בשתוף עם הכהן המקבל את הכסף.[12] ולכן מברך האב על פדיון הבן שנעשה על ידו עם הכהן. ע"פ טעם זה פוסק הרמ"א שגם בפודה עצמו מברך "על פדיון הבן".

מקור הברכה במזוזה הוא בירושלמי ברכות פ"ו ושם הנוסח "אקבו על מצוות מזוזה" שזהו נוסח מיוחד בברכות המצוות כנכתב לעיל. אך בשו"ע כתב שכשקובע מזוזה מברך "לקבוע מזוזה". ובאמת מסתבר שלמרות שקביעת מזוזה יכולה להיעשות ע"י שליח הרי עצת המצווה היא מצווה בגופו שכשיש לו דירה הרי הוא חייב לדור בבית שיש בו מזוזה (מזוזה - חובת הדר). וזו ודאי מצווה שא"א שתעשה ע"י אחרים. ובתשובת רע"א ס"ס ט' כתב, שאפילו שנכנס לדור במקום שיש בו מזוזה הרי שחייב לברך, משמע שמעשה המצווה לא נעשה ע"י אחרים. וכתב הפתחי תשובה שבמקרה זה יברך "אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה", שעיקר הקיום הוא לדור בבית שיש בו מזוזה אלא שלרוב מעשה זה נעשה מיד בקביעת המזוזה. מסתבר ע"פ האמור לעיל שבבנית מעקה לגג, שאין זו חובת הגוף או הדר אלא חובת שיהיה בדירתו מעקה אע"פ שלא גר בה דיברך על עשית מעקה ואל לעשות מעקה כשיטת הרמב"ם. וכן פסקו בעל השאילתות ובה"ג בהל' מזוזה לומר "אקב"ו על המעקה".

כל הדיון לעיל הוא רק לגבי ברכת המחוייב במצוה היכולה או אינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. שלוחו של אדם או אחר העושה ללא שליחות יתכן שלא יברך כלל כיוון שאין הוא עושה מצוה אלא שע"י מעשהו האחר יוצא י"ח המצוה. ואולי המשלח או מקיים המצוה יברך. כן יתכן ששליח יברך תמיד "על", כיוון שלא עליו מוטלת המצוה. ולכן במצוות שהמשלח מקיימם מברך בלמ"ד יברך הוא ב"על". אך יתכן שבמצוות שהמשלח מברך בלמ"ד וקיום המצווה יכול להיעשות או על ידו או ע"י שלוחו, יברך גם האחרון בלמ"ד כיוון שאינו עושה סתם מעשה מצוה ועי"ז שולחו יוצא י"ח, אלא הרי הוא כידו של בעה"ב המצווה לעשות המצוה בגופו.