ארץ אמונה / הרב יהודה שביב

"שכן ארץ ורעה אמונה" (תהילים ל"ז ג')

א.

בכי שבכו ישראל בליל שוב המרגלים, גרם להם בכי לדורות

"אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה לחינם לפני אני אקבע לכם בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על ביהק שיחרב[1] כדי שיגלו ישראל לבין האומות" (במד"ר ט"ז י"ב)

ומקרא מלא הוא:

"וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו וירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ד'. וישא ידו להם, להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות". (תהילים ק"ו כד-כז)

שם במזמור נמנים חטאי דור המדבר ועונשים שבאו עליהם ובכולם אי אתה מוצא פורענות כה קשה כפי שניתכה עליהם בשל עוון המרגלים. גם להפיל אותם במדבר וגם להפיל זרעם בגויים!! משמע אין עוון חמור כאותו עוון ואף מעשה העגל קל ממנו. האמנם? מה חטא חטאו המרגלים הן נשלחו הם לתור את הארץ ולהשיב שולחיהם דבר מה ראו וכיצד התרשמו. וכי לא באמת ראו "כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילודי ענק ראינו שם" (במדבר י"ג כ"ח)

וכי לא באמת נראתה להם הארץ כ"ארץ אוכלת יושביה" והעם אשר בה "אנשי מידות" ונפילים בני ענקים?

למשמע תיאור המרגלים נראה גם בכיו של העם על הטף והנשים טבעי ומובן מדוע לא יחרד מן הארץ ומן העם היושב בה?

תופעה נוספת מפליאה בזה החטא.

מקורותינו לימדונו כי גם לאחר מעשה חטא עדיין פתוחה דרך לתשובה. תשובה שלימה היא זו שאינה מסתפקת בחרטה על העבר אלא יש בה גם עזיבת החטא וגם תיקון לעתיד. לראשונה מוצאים אנו מעשה של תשובה שלימה בחטא המרגלים והעם. כך מתאר הכתוב:

"וידבר משה את הדברים האלה (היינו את שנגזר עליהם) אל כל בני ישאל ויתאבלו העם מאד. וישכמו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ד' כי חטאנו" (י"ד, לט-מ)

הרי כאן כל סממני התשובה חרטה על העבר ("ויתאבלו") וודוי ("כי חטאנו") ונכונות לתקן את המעוות ולירש את הארץ. היכן מצינו בכל חטאי המדבר תשובה כה מלאה? ומה מפליא ואף מכאיב לראות כי לא זו בלבד שלא נתקבלה תשובתם אלא שעוד נענשו על כך ונגפו והוכו קשות ע"י העמלקי והכנעני. (שם, פס' מה'[2])

האמנם כה חמור העוון עד כי ננעלו בפניהם שערי תשובה?

ב.

עוד שתי תמיהות בעניין זה של המרגלים.

האחת, הן צפוי היה לפניו יתברך כשלונם של המרגלים ודיבה שעתידים להוציא על הארץ וקלקלה שתבוא בעקבותיה, מדוע איפוא צווה לשלחם כאמור בתחילת הפרשה.

"וידבר ד' אל משה לאמור שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען"

כבר עסקו קדמונים בשאלה זו (ראה רש"י ורמב"ן באריכות). הסברו של הרמב"ן הוא כי היוזמה לשליחת המרגלים באה מן העם (כפי שעולה בתיאורו של משה בספר דברים) אלא שבמקביל צווה עליו ד' לשלח מרגלים

"והשם יודע עתידות צווה הוא שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם כי חפץ ד' שיהיו שווים בעניים כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ד'... כי ד' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצוותו ושתהיה בכל שבטיהם וגדוליהם למען ינצלו"

היצר בלב המצווה והכשלון וודאי יותר (ומזה טעם גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כי המצווה צריך להתמודד עם יצרו).

ותמיהה נוספת.

משסיים משה את תפילתו הארוכה, חתם במילים

"סלח נא לעוון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה" (י"ד י"ט)

וד' ענהו _ _ _ "סלחתי כדברך" (כ')

לו היה ספור הדברים מסתיים כאן בטוחים היינו שהובטחה סליחה גמורה לעם וסר עוונו. מה מפליאים דברי ההמשך של ד'.

"ואולם חי אני וימלא כבוד ד' את כל הארץ, כי כל האנשים הרואים את כבודי... אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה... במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם... במדבר הזה יתמו ושם ימותו". (י"ד כא-לה)

הזאת הסליחה שהובטחה "סלחתי כדברך" וכי לסליחה זאת התפלל משה?

(מכח תמיהה זאת בא הא"ע למסקנה לשונית "אחר שמצאנו שאמר אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך, ידענו כי מילת סלח נא אריכות אף וכן ונסלח לו עד שיעשה תשובה שלימה" (פחרושו לפסוק י"ט) כלומר אין בסליחה משום מחילה ממש אלא רק אריכות אף כדי לאפשר לו לחוטא לשוב. אף כבר הוראנו לדעת כי נחסמה כאילו בפניהם דרך התשובה, וא"כ אריכות אף למה. ועוד ד' אומר "כדברך" האם רק אריכות אף בקש משה? אך כך הבין הרמב"ן (פירושו לפסוק י"ז) "כי הוא (משה) לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עוון אבות על בנים ולא היתה תפילתו שלימה עליהם" זאת כי "אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם ולכן לא בקש רק אריכות אפיים שלא ימותו כאיש אחד").

ועדיין הדבר מוקשה, מה ראה משה לעשות חשבונות של מעלה ולצמצם בקשתו, מדוע לא בקש מחילה גמורה וד' יעשה הטוב בעיניו.

רש"י כנראה הבין באמת שמשה בקש הכל, לכן מסביר הוא את תשובת ה' "סלחתי כדברך" אחרת מן הנראה במבט ראשון. "כדברך - בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ד'" כדברך- בשביל שאמרת ולא כפי שאמרת.

ג.

כשבודקים בכתובים העוסקים בזה החטא, הרי שכולם מצביעים על עניים אחד- חוסר אמונה.

ה' אמר: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי" (במדבר י"ד י"א). ומשה כשהוא חוזר בשנת הארבעים ומספר על המאורע אומר:

"ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוהיכם" (דברים א ל"ב),

ועוד הוא מזכיר להם:

"ובשלוח ד' אתכם מקדש ברנע לאמור עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ד' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו" (שם ט כ"ג),

ובלשונו של משורר התהילים:

"וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו" (תהילים ק"ו כ"ד)

הבנה ראשונית בחוסר אמונה שנתגלה בעם, מוליכה אותו אל אותו לילה בו בכו העם והשמיעו תלונתם על משה ועל אהרן. הלילה בו לא שמו ליבם לדברי יהושע וכלב אלא חזרו על דברי שאר המרגלים

"לא נוכל לעלת אל העם כי חזק הוא ממנו" (פס' ל"א).

אך כלום אדם וצבור נתפסים על צערם? הרי אין זאת אלא תגובה ספונטנית של צבור החרד לגורל ילדיו ועולליו ומגיב בחרדה ומרירות למשמע ספורם של עשרת המרגלים שהיו האנשים הידועים כהגונים וכשרים. והרי כבר למחרת חזרו בהם והסכימו להעפיל טלעות אל הארץ חרף כל מה ששמעו עליה ועל תושביה.

אכן חז"ל בעין קודשם ראו כי אחר הוא החטא וגילו זאת במשל.

"ר' יהושע אומר: למה היו דומין? למלך שזמן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו המלך זימנתי לך אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו מיד הוקשה הדבר והרע לאביו. אמר אביו, מה אעשה, אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה. לסוף אמר לו ראה אותה ותדע אם כזבתי לך, ובשביל שלא האמנת בי קונם[3] שאין אתה רואה בביתך אלא לבנך אני נותנה.

וכך הקב"ה אמר לישראל 'טובה הארץ' ולא האמינו אלא אמרו 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו' אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו, אלא יראו ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה שנאמר: "אם יראו את הארץ אשר נשבתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה", אלא לבניהם אני נותנה" (במד"ר ט"ז ו).

מדוע הסכים ה' לשליחות המרגלים? זו אינה שאלה, הן הוכרח להסכים לבל יאמרו ב"י כי כעורה היא הארץ. אלא שאז כבר נגזר על אותו דור שהוא לא יזכה להיכנס לארץ. גזירה זאת אינה קשורה עם תשובת המרגלים ותגובת העם. עצם ההזדקקות למרגלים - הרי זה אקט של חוסר אמונה בהבטחה אלוקית, ואין זו תולדת חולשת שעה. עדיין אין שמועות רעות באזניהם, שוקלים הם צעד זה בצורה קרה ומפוכחת, לא האמינו לדברו.

משה כשהתפלל עליהם תפילה שלימה התפלל. אך גם הוא לא ידע כי משכבר קיימת גזירה. וד' ענהו סלחתי כדבריך, אותם שהתפללת לבטל עונש "בדבר אכנו" אך כאן גילה לו ד' כי גזירה היא מלפניו - מזה שביקשו לשלוח מרגלים - שלא יכנסו לארץ.

מעתה ברור גם מדוע לא נתקבלה תשובתם, כי לא היתה זאת תשובה מעין החטא. החטא לא התחיל בחוסר תעוזה להעפלה למלחמה, ולא בחוסר אמונה בדבר ד', ומה מועילה עתה נכונותם לעלות כשלא ד' הוא המצווה על כך?

ד.

באותו כתוב בתהילים נמנה חטא נוסף בצד חוסר אמונה.

"וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו"

אף ד' אומר לעם:

"וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה" (במדבר י"ד ל"א).

כשחומדים דבר מה, כשכוספים, כשמתאווים לו, אין עושים חשבונות, אין שוקלים שקולים קרים, מפוכחים, מעשיים. אלא חותרים בצעדים נועזים ומהירים להשגת הדבר הנחמד, הנכסף.

יתרה מזאת; כשאין חומדים וחושקים בדבר הראוי לחשוק בו, ומתבוננים בו במבט קר מלווה בחשבונות וחשובים, כי אז קרוב לוודאי שטועים בשקול הדעת. דווקא המבט הרציונלי הקר ההופך לרועץ ונותן למתבונן תמונה מסולפת.

יושם לב. המרגלים תרו את הארץ ובכל אשר ראו נתמלאו פחד ואימה מהעצמה החוזק והמימדים, בשובם למחנה הם מלאים ספורי אימה על "ארץ אוכלת יושביה" ועל אנשי מידות וענקים אשר בתוכה, וכיצד חשו עצמם כחגבים לעומתם. תחושה זאת של חגבים לעומת בני ענק הם מצליחים להחדיר ללב כל העם.

אך מהי התמונה האמיתית. נאזין לדבריה של אחת מתושבות ארץ כנען, רחב מיריחו:

"ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ד' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ד' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים" (יהושע ב', ט-י)

ארבעים שנה אחרי קריעת ים סוף עדיין חקוק רושם המאורע בלב יושבי ארץ כנען, והם יראים ופוחדים מפני בני ישראל[4]. והמרגלים תחת שים לב לאשר בלב יושבי הארץ הם נתפסים לסממנים חיצוניים של גובה ורואים עצמם כחגבים. (אפשר שאף מזאת הסיבה נקבע פרק ב' ביהושע כהפטרת הסידרא, להראות זה מול זה. התמונה כפי שציירוה המרגלים בעיניהם "הריאליות" כביכול, והתמונה הריאלית האמיתית שבאה לידי בטוי בדברי רחב.)

חטא הגורם בכי לדורות התשובה ממנו אף היא תשובה של דורות והתשובה מעין החטא.

לא מבט ריאלי המתבונן באורח קר ומחושב אלא מבטו של הלב הכוסף, החושק, המוליך את האוהב גם באורחות הנראות עקלקלות ולא סלולות. מבט של אמונה המקיף הרבה למעלה ממה שיכול השכל להקיף, מבט שלמעלה מכל חשבונות וחשובים.

אל הארץ חייבים לילך בכך אמונה מעין הליכתו של אבי האומה, ההולך אחר הקול הדובר אליו, אל ארש עדיין לא ראה בעיניו.

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב א)

(והנקרא מבליט את ההליכה אל הבלתי נודע, ע"י הבלטה מודגשת ומפורטת של המקום ממנו הולך- ארצך).

מעין הליכתם של יוצאי מצרים (טרם ואחר שנכשלו בחטא זה) עליה שר הנביא:

"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב ב)

לדורות באים הרי זו דרישה קלה יותר שהרי הם כבר ראו את המיועדת להם והנה היא נאה ובת טובים ועשירה. זכורים הם היטב כי אכן זבת חלב ודבש היא הארץ וטובה היא מאוד מאוד. ואם גם למראה בשר ודם לא תמיד רואים כי כן ויש מדמים לראות אחרות נאות הימנה, הרי בעיני אמונה רואים ויודעים כי היא "צבי לכל הארצות" ומלאים שוקקות וחמדה לדבוק בה.

ארץ חמדה אליה הולכים אותה רוכשים ממבועיה מתקימים - בכוחה של אמונה.

(קצרה ירעה מלכלול דברים האחוזים וכרוכים בנושא זה ומהם שורש גלות מצריים, ומשמעותה של מצוות שמיטה כגולת הכותרת של אמונה. והקשר העמוק של מצווה זו לגלות וגאולה. וכיוצ"ב ענינים שונים, ועוד חזון למועד אי"ה.)