קריאת שמע / עזריאל אבן-חן

נקודת המוקד בעבודת יומו של האדם היא קראית שמע. "שזה תכלית בריאת העולם לגלות מלכותו יתברך, שאין מלך בלא עם" (בעל התניא). "אשרינו שאנחנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר, ואומרים פעמיים בכל יום, שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" - "אושרינו הגדול הוא, שהננו מאחדים את אור הקודש העליון לחבר את קדושת התפיסה האלוקית מצד הכרח המציאות ופלאי הבריאה אל מקום ההופעה של דבר ד' והתגלותה של תורה" (עולת ראי"ה).

כוונת קריאת שמע, אומרים חסידים, היא פשוטה וכוללת כל הכוונות כולם. ועם ל פשטות כוונתה, עומקה הוא ללא גבול - יחוד כל הבריאה בשמו ית'. ומעטים המסוגלים לכוון כראוי, ואפילו פירוש המילים לא ידוע לרבים.

"את אחדות השי"ת אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו. שכל אחדות בלב האדם הוא אחדות שברבוי ושבהרכבה. ואת האחדות הפשוטה והאמונה שהקב"ה יחדי ומיוחד ויודע הכל, מן העליונים עד שלשול קטן שבים, ואעפ"כ אין זה מוסיף בו רבוי, קשה מאד לצייר בשכלינו". (בעל התניא)

פעולת האמירה של קריאת שמע צריכה להאמר "בכוונה, באימה, ביראה, ברתת והזיע". (שו"ע פ"א א') וצריך לקרותה כפרוטגמא חדשה - צווי המלך - שנשלח, וכל בני המדינה קוראים אותו באימה וביראה. "אשר אנכי מצווך היום על לבבך".

"ובכוונת הקריאה - צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימלוך הקב"ה בשמיים ובארץ, שלזה רומז החטוטרת שבאמצע גג החי"ת, ויאריך בדלי"ת של אחד שיעיר, שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם". (שם ס' ו')

ובמונחי החסידות: "הכוונה של אחד של היחיד של ק"ש לכוון שאין בכל העולם רק הקב"ה "מלא כל הארץ כבודו". ועיקר הכוונה שהאדם ישים את עצמו לאין ולאפס ואין עיקרו רק הנשמה שבו, שהיא חלק אלוקי ממעל, נמצא שאין בכל העולם רק הקב"ה אחד. ועיקר הכוונה באחד - שיכוון שמלוא כל הארץ כבודו ואין שום דבר פנוי ממנו יתברך שמו". (בעש"ט)

אף בפירושה המילולי של ק"ש יש כמה קשיים בולטים לעין.

1. מילות הפתיחה "שמע ישראל" לכאורה מיותרות וניתן היה לקבל עול מלכות שמיים בנוסח "ד' אלוקינו ד' אחד".

2. הזכרת שני הכינויים "ד' אלוקינו" ו"ד' אחד" נראית כפולה וניתן היה להסתפק ב"ד' אלוקינו" או "ד' אחד".

3. כפל הזכרת שם ד'. והשאלה כפולת פנים. א. יזכיר ד' אלוקינו אחד. ב. יזכיר אלוקינו ד' אחד, שהיו מבטאים אותו עניין.

4. שמוש אלוקינו בלשון רבים ולא אלוקיך, כמו בכל המקרא. ומדוע נאמר "אלוקינו" ולא אלוקי ישראל. (מהר"ל)

רבות התשובות על שאלות אלה ונתחיל מן הראשונה. מילת "שמע" היא מילת קבל שמיעה היא קבלה = קליטה. ויש להעיר, כאן מצוין היחס של כל פרט לקבלת עול מלכות שמיים - שמע.

אמירת "ישראל" נאמרת שהרי אין מלך בלא עם, ועם ישראל שהוא אחד ממליך את ד' שהוא אחד. שרק בעם ישראל ישנה הופעת התגלות ד' ובו! רק בו! מקננת ההכרה באחדות הבריאה והבורא שהיא מעל כל הכרה אנושית.

כפל הביטויים "ד' אלוקינו, ד' אחד" מוסבר בצורות שונות. בעל אור החיים מבאר: כפל האמירה מציין שאפילו יש אלוהות הרבה אנו מקבלים אלוקותו, בגלל הכרחינו בהטבע האלוקים לנו. ואף בלא זה יש לנו לקבלו לאלוה בגלל יחידותו בעולם - ד' אחד.

דעת זקנים מבעלי התוס' מתרצים: "...שאם אמר שמע ישראל ד' אחד כל אומה ואומה אומרת על עכו"ם שלהם שהוא אחד. כשהוא אומר אלוקינו יודע שעל אלוקי ישראל מדבר. ואם היינו אומרים ד' אחד משמע אלוקינו שהוא מן האלוהות, וכ"ש אם היינו אומרים: אלוקינו אחד. אבל כשאנו כופלים הקריאה - ד' שהוא אדון שלנו - הוא אחד באדנות, ואין עוד מלבדו".

רש"י על התורה מסביר את הכפילות כבטוי לשני זמנים "ד' שהוא אלוקינו עתה ולא אלוקי האומות ע"א, הוא עתיד להיות ד' אחד שנאמר (צפניה ג') "כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד'" ונאמר (זכריה י"ד) "היום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".

המהר"ל משלב בתשובתו את כפל האמירה הזאת וכן את כפל אמירת שם ד'. ומבאר, מפני מה לא נאמר "שמע ישראל ד' אלוקינו אחד", כי אחדותו אינה מצד מלכותו עלינו אלא היא נעלה מכל צירוף אלינו ולכן מוזכר ד' אחד. ועל השאלה מדוע לא אמר הכתוב, שמע ישראל ד' אחד, עונה המהר"ל, כי באלוקינו יש קבלת עול מלכות שמיים עלינו. ולכן לא אמר שמע ישראל אלוקינו ד' אחד, והוסיף שם ד' כדי להדגיש כי שם המיוחד בפרט נקרא על ישראל.

על השאלה הרביעית של הנוסח "אלוקינו" ולא אלוקיך או אלוקי ישראל, עונה המהר"ל, שצריכה להיות קבלה פרטית וכניסה של כל אחד תחת מלכות שמיים. לכן נאמר "אלוקינו".

הרמב"ן עה"ת עונה, שרצה משה להכניס עצמו בכלל ולכן אמר אלוקינו ולא אלוקיך.