אחדות ד'* / יוסף אלישביץ
בחלק הראשון של 'ליקוטי אמרים' מסביר האדמו"ר הזקן את פירוש הפסוק "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". דהיינו מה הדרך שבה ניתן להגיע למצוות התלויות בלב כאהבה ויראה שהן השורש לכל המצוות המעשיות. אהבת ד' משמשת יסוד לרמ"ח מצוות עשה ויראה ושס"ה מצוות לא תעשה.
לכאורה יש מקום לשאלה איך ניתן לצוות על רגשות שאין האדם שליט עליהם. והתשובה היא: שכל אחד מסוגל להגיע לאהבה ד' ויראתו ע"י התבוננות בעניינים המעוררים את האהבה והיראה, כדגלות ד', אחדותו, היותו של הקב"ה מקור חיים לכל היקום ולאדם וכו'. את ראשית הדברים המעוררים את האהבה והיראה - אמונה טהורה באחדות ד' - מבאר האדמו"ר הזקן בחלק השני, שער היחוד והאמונה.
האדמו"ר מסביר: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" - אין כוונת הפסוק רק להשמיענו שאין עוד אלוקים בתוך המים או מתחת לארץ, אלא שכל הבריאה כולה השמים והארץ וכל אשר בהם אינם מהווים תוספת כלשהי על עצמותו ית' כי ביחס לקב"ה הרי הם בטלים במציאות והם כאין וכאפס ממש.
"אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - כפשוטו. לאחר בריאת העולם נשארה אותה אחדות שהיתה לפני כן ללא שינוי כלשהו. לשם הבנת העניין מסביר האד"ז שבריאת העולם שהיא יש מאין אינה דומה למעשה אנוש ותחבולותיו שהם יש מיש. צורף העושה כלי, הכלי ממשיך להתקיים גם כאשר ידי הצורף מסולקות הימנו ואף אחר שהכלי יצא מרשותו. כי הצורף לא יצר מציאות חדשה לגמרי רק שינה את צורת חתיכת הכסף לכלי. אבל בדבר המתהווה יש מאין צריך להישאר תמיד הכל שעל ידו נברא הדבר מלכתחילה "צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד". כי אם יסתלק יחזר המצב לאין כמו שהיה בטרם הופעתו בדיוק.
אם כן, הקב"ה לא רק ברא את העולם לפני ד' תשל"ג שנים אלא ממשיך להוות אותו מאין ליש גם עתה. כפירוש הבעש"ט על הפסוק "לעולם ד' דברך ניצב בשמים". השקפה זו משמשת גם יסוד לאמונה בהשגחה פרטית מוחלטת, השגחה פרטית מתמדת על כל נברא ונברא אף הקטן שבקטנים, כדברי הבעש"ט שמי שאיננו מאמין שבעת שזורק האדם חול מלא מחופניו נופל כל גרגיר לגומא המוכנת לו מששת ימי בראשית הרי זה כופר גמור. אם הקב"ה לא ישגיח על נברא מסוים רגע אחד ולא ימשיך ברגע זה להוות אותו מיד יחזור אותו נברא לאין כאילו לא היה קיים אף פעם, כמו לפני ששת ימי בראשית ממש.
מהו הדבור האלוקי הנמצא בשמים? זה המאמר "יהי רקיע", אחד מעשרה מאמרות שבהן נברא העולם. החסידות מסבירה שהדבור האלוקי הוא בדבור האמיתי ודבור אנושי נקרא באותו שם בהשאלה בלבד. מבחינת מהותו שונה המאמר האנושי בתכלית מהמאמר האלוקי, אבל בתוכנו הוא רומז לתוכן המאמר האלוקי. זו ההשקפה של החסידות על כל נושא ההגשמה בתורה. כמו שהדבור האנושי ענינו הוצאת המחשבה מהעלם לגלוי באמצעות הבל, חיות העוברת דרך ה' מוצאות הפה, כך כל מאמר מעשרה מאמרות שבהן נברא העולם הוא חיות אלוקית שבאמצעותה הוציא הקב"ה את מחשבתו, כביכול, בדבר בריאת העולם מהעלם לגלוי, מהכח אל הפעל. כשם שבדבור האנושי בלשון הקודש יש כ"ב אותיות כך יש בדבור האלוקי כ"ב המשכות חיות פרטיות. צורת כתיבת האות בלשון הקודש רומזת לצורת המשכת החיות המקבילה לה.
ארבעת האותיות המרכיבות את המילה רקיע בלשון הקודש רומזות לארבע המשכות חיות פרטיות המצטרפות יחד להוציא את הרקיע מהעם לגלוי, מהכח אל הפועל, ולהביאו לעולם. הרקיע עצמו בטל התכלית ביחס לכח הפועל בו, ביחס למאמר המהווה אותו תמיד כי בלעדיו יחזור להיות לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית. לו היינו משיגים את החיות האלוקית השופעת בכל נברא, לא היה חומרו וממשו נראה כלל לעיננו. העובדה שאנו רואים את הבריאה כמציאות נובעת בכך האין אנו מרגישים את החיות האלוקית המהווה את הבריאה. ליתר הבנה מביא האמו"ר הזקן משל מאור השמש הבטל בשמש עצמה. על הארץ ובחלל העולם נראה האור לעיני כל כמציאות ממשית אבל אע"פ שאותו הזיו קיים גם בגוף השמש איננו נקרא שם בשם יש כי הוא בטל לגמרי למקורו המהווה אותו. שם נמצאת רק השמש לבדה.
יחס הבריאה כולה לחיות האלוקית המהווה אותה הוא כיחס שבין אור השמש הנמצא בגוף השמש למקורה. אך אין המשל דומה לגמרי לנמשל. כי אור השמש הנראה כיש לעינינו באמת נמצא מחוץ למאור אבל הבריאה נמצאת תמיד במקורה ונראית ליש בגלל שהמקור מוסתר מעינינו, וא"כ אפס בלעדו. וע"פ שאין אנו מסוגלים להרגיש את אחדות ד' כפי שהיא באמת אנו צריכים להבין אותו בשכלנו כפי השגתנו.
אמונה זו באחדות ד' סייעה לחסידים לשמור על שלמות בקיום תורה ומצות גם המצבים הקשים ביותר כי הם ידעו שהמציאות האמיתית היחידה היא אלוקות וכל כוחות הרע המפריעים ומונעים בישראל ללכת בדרך תורה ומצוות כדי להתקשר לקב"ה אינם אלא חושך ואפלה המסתירה מציאות אמיתית ואין בהם ממש.
בין היתר מביאה התבוננות זו לאהבה "בכל לבבך - בשני יצרך". ע"י "שמע" מלשון הבנה - "גוי אשר לא תשמע לשונו" - "ב"ד' אלוקינו ד' אחד", באחדות ד', מגיעים לידי אהבה בכל לבבך. "ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך". כמבואר בתניא שיש לכל אדם מישראל שני נפשות: נפש אלוקית, חלק אלוה ממעל ממש, צלם אלוקים שבכל יהודי. נשמה זו מטבעה רוצה היא להתבטל למקורה האלוקי, לד'. היצר הרע, מקור הציורים הרעים והתאות הרעות, נובעים מהנפש השניה שבאדם, הנפש הבהמית הנקראת גם חיונית, בחינת "כי נפש הבשר בדם היא" - נפש המחיה את הבשר בדם היא.
שתי הנפשות נאבקות ביניהן ולפעמים הנפש הבהמית מתגברת עד כדי כך שמסוגלת להסתיר לגמרי את שאיפת הנפש האלוקית. אך הנפש הבהמית איננה רעה בעצם שהרי היא מתאווה לכל מה שטוב לאדם ע"פ הבנתה. "יצר לב האדם רע מנעוריו" - ילד חושב שדבר רע הוא טוב והוא רוצה לשחק בבוץ ובוכה כשלא מאפשרים לו לעשות זאת מפני שהבנתו מחייבת שהמשחק בבוץ מביאה הנאה. כאשר יתבגר ויבין מה ערכו האמיתי של הבוץ, לא יתאווה אליו כלל. לאחר שהחדיר היהודי ב"שמע ישראל", לתודעתה של הנפש הבהמית כי המציאות היחידה, מקור החיים היחיד, הוא הקב"ה, וכל היתר אינה מציאות אמיתית כלל, מתחילה גם הנפש החיונית, צד החיים שבאדם לרצות בתורה ומצוות כדי להתקשר בד' ולהיות בין עשרה שנקראו חיים.