חזרה מפעילות מבצעית זמן קצר קודם צאת השבת[1] / הרב יהודה עמיטל
שאלה:
אנו נמצאים בעמדות תצפית ומטעמים ביטחוניים עלינו לחזור לבסיס לפני החשכה ברכב הבא לאסוף אותנו. מדי שבת מתעוררים ויכוחים עם נהג הרכב אשר, לדעתנו, מקדים לבא. שאלתנו היא כיצד לנהוג למעשה?
תשובה:
כתב הרמב"ן בתורת האדם:
"אם כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חלול ודאי אסור לעשות לו".
וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן שכח סעיף ד) שאף על פי שהפעולה היא פעולת פקוח נפש אם אפשר להמתין עד הלילה אין מחללין את השבת. ובמקרה דנן - אם מבחינה ביטחונית אפשר להמתין עד צאת השבת ברור שאסור לעשות אפילו מלאכה דרבנן בשבת. אולם כל זה אמור בתנאי שתהא בידכם האפשרות להגיע לבסיס במוצאי שבת ללא סיכון ביטחוני. אבל אם לא יעמוד לרשותכם רכב בלילה, הרי זה כאילו אי אפשר להמתין ואז מותר לנסוע גם בשבת. אלא במקרה זה עליכם לעשות כל מאמץ אפשרי שהרכב יאסוף אתכם במוצאי שבת. במידה והדבר לא ניתן מטעמים ביטחוניים עליכם להשתדל שהרכב יאסוף אתכם אחרי השקיעה, ואז נוכל לסמוך על דעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק כד הלכה י) והשולחן ערוך (סימן שמב):
"כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות, והוא שיהא שם דבר מצווה או דוחק. כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פי המים להביא לולב או שופר וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית ערוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות".
ועיין במשנה ברורה (שם סעיף קטן ה) שמציין את באור הגר"א בסימן רסא שמשמע מיניה שמה שמתיר הרמב"ם מפני שהוא טרוד ונחפז לברוח מפני כותי, בזה שווה הענין לדבר מצווה עיין שם.
גם היתר זה אמור רק במצב שלכם כפי שתיארתם, וזאת משתי סיבות:
א. אף על פי שהנסיעה ברכב אינה אלא שבות יש לדון אם לא שייך כאן מה שכתבו התוספות (עירובין לד ע"א ד"ה אמאי) דבדבר שבקל יוכל לבא לידי אסור שבת דאורייתא מודה רבי שיש להחמיר בשבות בין השמשות. וכן כתב הרא"ש (סימן ד). ועל פי זה יש לדון האם לא שייך לומר לגבי נסיעה ברכב דבקל יוכל לבא לידי נהיגה שהיא אסור דאוריתא.
ב. מה דנסתפק המשנה ברורה (סימן רסא בביאור הלכה ד"ה ושיעור זמן בין השמשות, ובסימן שמב ביאור הלכה ד"ה בין השמשות) דאולי כל ההיתר של שבותים בין השמשות במוצאי שבת נאמר רק בבין השמשות של רב יהודה, שהוא סמוך לצאת הכוכבים, ולא בבין השמשות של רב יוסי, שמתחיל תיכף אחרי השקיעה, וזאת דמספיקא אנו נוקטים להלכה כרב יהודה לענין שבת והלכה כרב יוסי לענין תרומה (והא דאנו מקילין בשבות בין השמשות):
"מאן יאמר שאנו נקיל תרי קולות בהדי הדדי, שנתפוס כרב יהודה דאחר שקיעה הוא בין השמשות ואחר כך נתפוס כרבי דלא גזרו אז על שבות דלמא לא מקילין במוצאי שבת אלא בבין השמשות דרב יוסי".
אמנם, לא מצאנו לו חבר בחומרא זאת לענין שבותין וגם המשנה ברורה מסתפק בדבר, ומלשון הרמב"ם (שם) נראה לדייק שגם בבין השמשות דרב יהודה, כלומר - תיכף אחרי השקיעה, התירו את השבות לצורך מצוה או בשעת הדחק:
"כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק".
ומלשון זה שכתב הרמב"ם: "לא גזרו עליהם בין השמשות אלא בעצמו של יום" הוכיחו רבים וביניהם המשנה ברורה בעצמו (סימן שמב) דגם לגבי בין השמשות של אפוקי יומא הותרו שבותין, ולא כספקו של המגן אברהם (שם) שרצה להבדיל בין בין השמשות של ערב שבת לבין השמשות של מוצאי שבת. והרמב"ם (פרק ה הלכה ד) הגדיר בברור את מושג 'בין השמשות' "משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום". הרי שהדגיש שבכל מקום 'בין השמשות': הכוונה משתשקע החמה. בכל אופן, לכתחילה וודאי שיש להחמיר עד צאת הכוכבים, כדברי המשנה ברורה. אשר לספקו של המגן אברהם דאפשר דהשולחן ערוך מיירי רק בערב שבת ושאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה, הרבו לחלוק עליו ועיין בבאור הלכה הנ"ל, ובימינו נדפסו כבר חידושי הרשב"א על ערובין שהביאם החיד"א בברכי יוסף (סימן שמב סעיף ב) ומפורש כתוב שם (דף לב ע"ב ד"ה באילן):
"דבין השמשות שביציאת השבת גם כן לרבי לא גזרו שאף ספק לילה הוא דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות".