אגרות טהורות (א) [1] / הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל

כבר שוחחנו הרבה פעמים כי יסוד התביעה של שלילת הכפירה בזמנים אלו, הוא התביעה להחלץ ממצות אנשים מלומדה, ועד כמה שחביב עלינו וחובה קדושה ומוסרית להיות קשור ואגוד בכל הכלל כולו, כדי שנוכל לינק כל ההשפעה שישנה בכל אחד מישראל עם קדושו. בכל גוני' ואופני', חלילה לנו לשכוח שלא נכנס חלילה בכלל מצוות אנשים מלומדה בשום פרט שיהיה, ודם נעלה שזיכהו השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו, לחיים גבוהים מרגילים, לחיים רחבים, חלילה לו להתעקש ולכנוס דוקא לצמצומים.

עלינו להרגיש אמת הדבר כי בזמן שהעליות של התרחבות החיים עולים כסדרם ממטה למעלה, אז אין כל פגע שלטת כהל עולה כסדרן הכל נשלמים אתו הכל כורתים עמו ברית. הדינים מתמעטים, וההתגעשות שוקטת, והכל חי והכל מזהיר גם כרצון הבריות הרגילים, ובזמן שמכירים בעצמם תביעה לצאת ידי הבריות, ובידיים מלאכותיים רודפים אחרי ההבל, אז צריך לידע כי נפלו ממדרגתם וחזרו לקדמות הרגילות וטשטוש הדמיון מדמה אז את הקטנות לגדלות, ואת הדיני קשים לחסדים עליונים והתביעה הפנימית ליראת ד' מתהפכת לדמיון כזב. כי הקטנות והצמצום הם הם החיים שבחר בהם ד'. אבל לאנשים נעלים להתרחק מדמיונות אלו ולדגול דוקא לחזור אל העליות, האורות הכבירות המזהירים ומאירים את כל מחשכי עולם.

* * *

כלל גדול צריכים אנו לדעת, כי לא דכות הנפש והחשכת האור יביא לנו שום תועלת שמהלך נשמותינו, אדרבה עוד דכאות ועוד חשכה מעלים בקרבנו דרכים עקלקלות אלו כ"כ נחשך לנו אור הנצח שלנו עד שנשתנו לנו סדרי בראשית שהחשכת האור נדמה לנו להוספת אור, והוספת אור לחשכת האורה. בכל עוז ותעצומות צריכים אנו להלחם עם פנימיותינו, לשרש אחרי הדכאות והחשכה, ולהכניס בקרבנו אור ושעשוע ולהרגיל עצמינו להרגיש שהארת הואר עצמו הוא תקוותינו ותוחלתינו, הארת החיים עם גילוי הרחבת אור הנשמה שלנו הוא מטרתינו ושאיפתינו, כל מה שנתרחב יותר במושג האורות, האלוקות, המוסר, הצדק, היושר יותר נתקרבנו אל מטרתינו לא מטרה לדברים זולת זה, כ"א מטרה לחיים שלנו. אין השגת החכמה האלוקית מטרה לשמירת המעשים כ"א בהיפך - שמירת המעשים כדין וכדת הם הסיבה להשגת החכמה האלוקית. ההבחנה בהחכמה והתענוג מהאמונה, הם הם המטרות שלנו, כי מי שיותר מקורב אל החכמה, יותר מקורב אל האלוקות. צריכים אנו להיכנס בסוד השעשועים, להשתעשע בחדוות ד' ועוזו, להכנס בהיכל האהבה והיכל הרצון, לייפות את כח מדמה שלנו, שיהיה מוכשר לקבל אורות צחצחות העליונות, בדרך גלוי או בדרך שכל. הדמיון עצמו ג"כ הוא עולם מלא, לזאת בכוחו לפעול על כל האברים וגם על כח השכל לצרפם ולזקקם עד מרום פסגת המחשבות אוצר החיים, הזיו, ההוד, הפאר "תנו עוז לאלוקים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים" - אופן היפוי של כח המדמה הוא שבהגיון הזה, שאנו מבחינים הו שובע ודשן בעצמותינו, צריכים אנו להשתעשע בו תמיד, להגות בו תבונות, להמשיך עליו חוט של חסד, להביט עליו בעין טובה, של ברכה, להרחיבו ולהגדילו, לאמצו לקיימו, לזאת גם ברגש הידידות וריעות שלנו, שתהילה לו יתברך קרבנו יחד, אשר אך ההגיון לבדו בקישור דביקותינו, מוסיף לנו שובע שמחות עלינו להשתדל לבלי להזניחו, לצייר תמיד הרגשות אלו, ולהשביעם מטוב צחצחות נעמנו זה, כי מה מאד ראוי לנו לשמוח בשובע שמחות זה. שזה לנו סימן היותר מובהק על סיבת התקשרותינו שנוסע ובא עוד מעולמינו הקדום, שורשי נשמותינו. כי הדברים השייכים רק לעולם המעשה אם לא יצורף בזה גם זיקוק הנשמה, לא תרגיש בזה שום נפש בשובע ומנוחה מזה. כמו האכילה אשר אם איננה מזוקקת במחשבה טהורה, המפת בינה על צרכי האכילה ומהות פנימיותן, לא תשביע רק את הכוחות הגופניים, לא הרוחניים, ועל כן בדבר אשר ההבטה באספקלריא דיליה מוסיף חן לעצמה ברגשי הנפש ידוע הוא כי עניין נפשי טמון בזה, וגרעין אלוקי אצור בקרבה, וצריכים אנו להעלותו ולהגדילו להאדירו ולהמשילו.

כבר בא העת והזמן אשר צריכים אנו לזרות גם הלאה כל חשד, לא לבד מזולתינו כ"א גם מאתנו, אסור לנו להביט עלינו בעין של חשד. לחשוד אותנו, שאך הפגם והדמיון הכוזב מדבר מתוך גרונינו, כי גם המחשבה בזאת ממחשבת החשכת הואר, היא נובעת ממקור המשחית והבנה שטחית אשר כל מה שנצטמצם יותר וכל מה שנכנס בדברים יותר צרים ודחוקים וכל מה שנמעט אור שכלינו יותר הננו צדיקים. המקור הזה עוות לנו הדרך גם בדרכי הענווה הבהירים, ותחת אשר יסוד הענווה הוא הצמאון לדבר ה' והתשוקה להשגות עליונות.

* * *

אגדה

המחשבות סוערות ההרגשות הומות, כיצד איפוא נשליך נא מאתנו הכתונת המטונפה ולהתלבש בכתונת פסים ואדרת יקרה.. "מתי אבוא ואראה פני אלוקים" והננו מתעמקים אנו בתוכיותינו מתעלפים ודומים, ופתאום קול דודי דופק, מתקרבים אנו אל נקודת נשמותינו שומעים אנו את לחשותה "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה", אנו הולכים לחפש הפתח והנה נעלמה, איפה? אנה? סגר עלינו הדרך! ורוח הקודש צווחת ואמרת פתחו אתם כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" אנו חפצים לפתוח והננו סוגרים. אנו רוצים והננו נסים ומרחיקים הלאה, ומשיבה הנשמה, לא תחפוץ מאום לא לפתוח ולא שום דבר, "כי הוא דוניך והשתחווי לו" ואך בזה "יתאו המלך יפיך".

בין המצרים שהשמש יוצא על הארץ ורוח מערבי מנשב והכל מתוקן הנימנים כבר נראו בארץ ועת הזמיר כבר הגיע - גם הנשמה נזכרת לעצמה חשיקה ומתגעגעת ליוצרה ומחללה, ובהביטה אל על מרגשת דחיפה שהתחתונים בעוונותיהם דחפים אותה לוחצים אותה, אז מתמרמרת וזועקת, דודי, דודי אנה הלכת ואיפה נדדת. האנחות האלה יורדים גם אל חדרי הבטן וכל החלל מתמלא בגעגועים עד שמתפרץ האנחות והדעות אל החוץ - הדמעות הללו ממתיקים כל מר ולענה, והנשמה חוזרת ומדבקת אל מקורה ושלוחה ניצוצי אורה אל הנפשות התחתונים והכל מתמלא בחדווה ועוז קודש ונועם אלוקי ושירת קודש יוצאה מתוך עמקי הנפש "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד".

בדבר צמאון הנפש, צריך רק להגדיר שיצא מכלל רעבון, ושיגיע לכלל שביעות. אמנם אין השביעות הוא בזמן שכבר עלו אל התכלית כהדמיון השטחי, אלא שהשביעות היא שובע צמאונם, בתשוקות, בהתגעגעות הדרישה להיות שבע בתכלית. להיות מרגישים קץ וסוף למבוקשו. אינו נובע ובא מכרם בית ישראל. ישראל בקדושתם יודעים, כי אך זה תכליתם ההליכה מחיל אל חיל להיות מהלכים בין העומדים, ולהעלות אתם כל העומדים. על כן בזמן שאדם משתוקק אל על ודומה לו שהוא צעיר עדיין ברומת העלי' עליו להרגיש כי זורח עליו אור אין סוף ב"ה והשמחה בזה אין גבול וסוף.

וזוהי תוכן התמצית של בקשת לימוד לשמה אשר הפליגו חז"ל בגנותם של אלה הלומדים שלא לשמה. כי ע"י קצבת התכלית, קוצצים בנטיעות ומרחקים עצמם מקדושת חי העולמים ב"ה, אשר אין לו תכלית גבול וסוף... בקשת התכלית בערך ידיעת התורה, הוא למען השיג הבלתי תכליתות, זהו השלא לשמה המביא לידי לשמה.

אנו צריכים להיות שמחים ועליזים, באיזה צמאון שהוא בכל גופו שמתראה, כי כיצד שהוא אינו אלא דביקות בחי העולמים ב"ה. ומה כבוד יש לנו לנחול בעולם הנכרי הלזה אם לא להיות דבוק בד' אלוקי ישראל. ובזה הננו נוטלים חלק בראש התקוממות ההוי' שבזה הננו נדמים לצור העולמים ב"ה. "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושתנו".